מזמור לדוד
למורי האהוב והנערץ דוד גולן בהגיעו לגבורות
לפני חמישים שנה הכל ידענו
והיום אנחנו יודעים שאנחנו לא יודעים דבר
אבל מודים לאל שהתחלנו
עם מורה כה דגול, כה ישר ויקר.
שני דברים נצחיים מדוד למדתי:
האחר סקרנות שהיא אם כל חכמה.
והשני - ידע כללי בלי מצפון פרטי
יכול להשחית את הנשמה.
המורה הבינוני מספר סיפורים.
המורה הטוב מסביר כל תופעה.
המורה המשובח מדגים.
המורה הגדול נותן השראה.
השראה ממורי הגדול קיבלתי
(הוא הרשה לי להיות חריג בלשון המעטה).
ובגללו בכל מה שכתבתי - הפנמתי:
הפחדן מתאר, האמיץ נוקט עמדה.
דוד, אילו לא ההשראה שנתת לי אז
עד היום הייתי מובטל ושואב מים.
ותודה שהרשית לי להיות קצת רנסנס
גם שמסביב ימי הביניים.
מזמור לדוד המיתולוגי, המורה האהוב והאמן,
ותדעה שבקשר אליך - העם כל הזמן עם הגולן.
אתה תמיד מתפלא כשמישהו מצביע על איזה זוג בחבר'ה שלכם ואומר: לגידי ובתיה יש דווקא נישואים טובים. ומה עם כל השאר. כלומר, אם אנחנו מציינים אושר של זוג אחד, נראה שהאושר של שאר הזוגות הוא על הפנים והם ממשיכים להישאר יחד רק בגלל הילדים או החתול.
אותו דבר עם המורים. אם אני וכה רבים מתלמידיו של דוד גולן זוכרים רק אותו, אז מסתמן שרוב השאר היו שרלטנים שלימדו אותנו בסרקזם ציות עיוור. כמו ספרים וחברים, מורים אתה לא צריך הרבה - רק שיהיו משובחים. דוד פינק אותי בחוכמה ובהומניזם שלו, ובעצם כשהוא הפסיק להיות המחנך שלי, ונפגשתי עם "מחנכים" אחרים, סיימתי את חוק לימודיי פחות או יותר.
אבל משום שדוד נתן לי מפה ומצפן, תשוקה אינסופית לידע ולשאלת השאלות הנכונות, איני מרגיש טיפש יותר מהחברים הפרופסורים שלי. להפך. התשוקה לדעת היא זרע שאם הוא נובט פעם אחת הוא יצמח כל החיים, רק תן לו מים ושמש ואל תקבל שום כמישה או פריחה כדבר מובן מאליו.
החוויה הראשונה מגולן נחקקה בי כקעקוע לדיראון עולם וכצלקת. זה היה בשיעור מולדת, בכיתה ו' או ז'. לפתע נשמע מין תקתוק של קפיץ משתחרר. המחנך דוד חשף במהירות שמדובר בתלמיד שהפעיל סכין קפיצית והראה אותה לחברו לספסל.
זאת היתה הפעם הראשונה ששמעתי את גולן צועק: "מה אתה, רוצח? בנדיט? איך אתה מעז להביא כלי נשק לכיתה?!". דקה אחרי זה הוא נרגע, קרא לתלמיד שיעמוד לפני הכיתה, לקח את הסכין ובכוח שלא שיערתי שיש לו שבר אותה לשניים. מכאן החל דוד להסביר לתלמיד את איכות המתכת ומדוע קל לשבור אותה בנקודה מסוימת. במילים אחרות, הוא לקח זעם והפך אותו לידע. אחר כך הוא גם הסביר לכיתה שסכינים ואלימות לא פתרו עד כה שום בעיות בשום תחום, מלבד בישול אולי.
בימים אכזריים אלה, שבהם ילדים דוקרים זה את זה, לא לפני שהם מסניפים קצת דבק מגע, ואחרי זה כשאתה שומע אותם או את הוריהם בתקשורת אתה נדהם מהעי ?לגות ומדלות כושר הביטוי שלהם, אני נזכר שוב ושוב בסכין השבורה בבית הספר העממי. בכיתה שבה המורה שובר כלי נשק, הילדים ילמדו להביע את עצמם במילים, לא באלימות.
למרות שדוד גולן היה הומניסט שכמותו לא הכרתי מימיי, הוא לא היה פציפיסט. מחנך גדול באמת הוא גם לוחם ביחידה מובחרת, במלחמה הצודקת ביותר בעולם: המלחמה נגד האלימות, הדעות הקדומות, הגזענות, גסות הרוח, היוהרה והבורות.
דוד גולן זכה לראות את נצחונו במלחמה הזאת, כשעמד גאה על הבמה הקטנה שעל הדשא במסיבה שערכנו לכבוד יום הולדתו ה-80, ודיבר על ההבדל הגדול בין מחנך לכאלה ש"עובדים בחינוך": "נראה לי שהמורה, כהבנתי, מן הראוי לו לנהוג כמו סוקרטס בזמנו שלו, והוא - לשנות בסדר העדיפויות, ולהשאיר את המטפיזיקה לפיזיקאים דווקא, בעוד הוא מרכז את עיונו סביב האדם ביומיומו ובמאמציו לשרוד את ימי חלדו הקצובים לו".
האיש הגבוה והאצילי הזה עם השפם הגיע מאירופה בשנות הארבעים, אבל מעולם לא שמענו אותו מדבר על עברו. אני זוכר שאמר לנו פעם שאין לו כל עניין להטיל את צל מוראות הימים ההם על ילדיו ועל תלמידיו. שלא כמו כל כך הרבה מורים אחרים, הוא לא דיבר על עצמו, אלא רצה לדעת עלינו.
לנהלל הוא הגיע ב-52 והתחתן עם מלכה לבית פיימר, שאותה הכיר בסמינר במושב. הוא חינך את כל הדור השלישי שלנו, דור בעייתי שנלחץ בין האידאולגיה הספרטנית של הורינו וסבינו לבין הרצון להיפתח לעולם החדש, שבו התברר מיום ליום כי האידאולוגיות היו הרוצחות הסדרתיות של המאה שעברה. רק בזכותו הפכה ספרטה לקצת אתונה.
במשך שנים רבות היה דוד פרופסור להיסטוריה וראש החוג להיסטוריה באוניברסיטת חיפה, הוציא ספרים וכתב מאמרים על יוון ורומא העתיקה, ואם תרצו הוא יקשקש איתכם בלטינית וביוונית עד שתתעייפו. הוא היה המורה היחידי
גולן לימד אותי שאין דבר שאותו איני יכול ללמד את עצמי. הוא היה איש רנסנס מובהק - כתב בכתב שאין יפה ממנו, צייר ציורים במיומנות מעוררת כבוד, כתב שירים והיה גם מוזיקאי שהלחין את שירי חגי המושב.
אבל מה אני אומר "היה". הוא עדיין. ראיתי אותו לפני כשבוע, והוא נראה אותו דבר כמו אז - גבוה ומחייך, והשפם הוא אותו שפם. בן 80 ושופע הומור בריא שלעולם לא יפגע באיש. ואני לא מאחל לו עד 120 ונשיקה במצח, משום שאני יודע שמתנת הסקרנות הארוזה באהבת החוכמה שהוא סיפק לי ולתלמידיו האחרים יחיו לנצח.
נא להמתין לטעינת התגובות
