בצבא של אשכנזי עושים
מה עושים? את זה אף אחד לא שואל. צה"ל אינו מעצב מציאות אלא רודף אחריה
ארבעה חודשים אחר כך התברר שיש עוד ברירה: לא לנצח. הספר הלבן היה לערימה מתה של אותיות, וחלוץ כבר ידע שהוא בדרכו החוצה. "תפיסת ההפעלה" הפכה לעוד צמד מילים מגונות, שקצין שמכבד את עצמו ואת קידומו ראוי לו שיימנע מלהזכירן בחברה.
מאז, הדבר העיקרי שיודעים בצבא הוא שאסור לדבר יותר בשפה ההיא. חסידיה האחרונים, שרובם כבר אינם בצבא, טוענים שהבעיה לא היתה בשפה, אלא בהטמעת המשמעויות שלה בהפעלה המעשית. "זה היה", קונן אחד מהם, "כאילו אתה מחליט שממחר נוסעים בצד שמאל, מדברים אנגלית במקום עברית וחיים בלילה במקום ביום. הכל בבת אחת ובלי לשים אף אחד שינהל את זה, שיעמוד בכל צומת וידאג שדברים לא יתנגשו זה בזה". אלא שמאז לא נקבע לצה"ל כיוון תנועה אחר, לא נסגר באילו שעות חיים ובאיזו שפה מדברים. בעיקר שותקים.
"צה"ל הוא צבא א-אינטלקטואלי", אמר אלוף (במיל') יעקב עמידרור, שהיה ממתנגדיו החריפים של התהליך שהוביל בוגי יעלון בראשית העשור, בהרצאה על המלחמה שנשא לפני כמה חודשים. עמידרור נגע בנקודת מפתח: מראשיתו, צה"ל הוא צבא פועל, שאין לו כמעט יום של שקט. הוא גם צבא עם, במודל הגיוס ובמנטליות. בצבא כזה לא לומדים את המלחמה, ומנגד נדמה שמממשים אותה בגוף מדי יום, אף על פי שהדברים שמממשים רחוק לעתים קרובות מרחק רב מן המלחמה.
יעלון הוביל תהליך הרסני שבו ניסה צה"ל לעטות על מלאכתו כצבא כיבוש ומלחמה בטרור מעטפת רעיונית. לא בגלל התהליך הזה נתגלו בצבא כשלים כה רבים במלחמה. אבל מאז 14 באוגוסט 2006 לא החל כל תה?ליך חדש. במקום האינטלקטואליות חסרת הבסיס של ימי יעלון, הפכה הא-אינטלקטואליות להיות הדגל הרשמי. בצה"ל של גבי אשכנזי עושים. מה עושים, איזה צבא העשייה הזו מייצרת? את זה כבר אף אחד לא שואל.
זה התחיל בתחקירים אחרי המלחמה. כשם שאהוד אולמרט ישלח מאוחר יותר לוועדת וינוגרד מסמך שבו יפרט כמה פעמים התכנס הקבינט הביטחוני בחודשים שלפני הדוח השני - ובכך ינסה לשכנע שהפיק את הלקחים - כך התגאה צה"ל בכמות חסרת תקדים של תחקירים.
רק מעטים גם בדקו מה נאמר בהם. חלק ממה שכונה תחקירים לא היה אלא חוות דעת של קצינים בכירים, טובות יותר או פחות. אחרים, בעיקר אלה שנוהלו ביחידות שבאמת נטלו חלק במלחמה, לקו באותם פג ?מים של פחד וחשבון, הסתרה והחלקה, שבהם לקו תחקירים צבאיים מאז ומתמיד. אבל חלוץ
אחר כך נכנס אשכנזי לתפקידו. הרמטכ"ל החדש לא יכול היה להתכחש למה שנעשה בימי בוגי, שהוא היה סגנו. הוא גם ידע שב ?עיות היסוד שהביאו לתהליך החשיבה הזה לא הלכו מכאן: טבעה של המלחמה אכן השתנה, עימותי התמרון הגדולים בין צבאות שווים בכוחם אכן הולכים ונעלמים. מצבו של צה"ל כצבא העסוק בבט"ש, המרחיק מדי יום את יחידותיו הלוחמות מכשירות מבצעית ומנטלית למלחמה אחרת, נותר בעינו.
המציאות הדמוגרפית של בישראל לא קוראת עיתונים. אשכנזי יכול היה לאחוז את המציאות הזו בקרניה, או להעמיד פנים שהיא לא קיימת. הוא בחר באפשרות השנייה.
האפשרות של מלחמה עם סוריה הפכה ממשית. בתנאים האלה התחזקה הנטייה הטבעית של אשכנזי לכנס את העגלות, להסתגר בתוך המחנה ולהתמכר לעבודה קשה. המפקד הולך לישון הכי מאוחר והחיילים לומדים ממנו ערכים מה הם. אלא שכמעט שנה חלפה מאז עבר המתקן הסורי מן העולם, ואשכנזי עדיין הולך לישון מאוחר.
שנה חלפה, וצה"ל, שפעם רגליו דשדשו במציאות של איו"ש וראשו היה בעננים של "מערכה מוכוונת אפקטים", עכשיו רק מדשדש ברגליים. אחת הפעולות הבולטות של צה"ל השבוע היתה פשיטה על שכם. לא ניכנס לתועלת או להיגיון שבה, אבל צבא שאלה פעולותיו, ושאינו נותן לעצמו דין וחשבון איך הוא עובר מהן למלחמה, לא יהיה טוב יותר מהצבא של יולי 2006. צבא שהמיר את תורת ההפעלה בהעדר כל תורה אינו הופך ליעיל.
אשכנזי, שניסה להחזיר מפקדי אוגדות ותיקים מהבית ורובם אמרו לא, גייס חלק מוותיקי הצבא ל"תפקידי צללים", בדיונים המבצעיים ובחירום. אין ספק שניסיונם ותבונתם יכולים להועיל, אבל הם אינם תחליף לגוף פיקודי חי ובטוח בעצמו. במלחמת לבנון התמלאה החזית יועצים בעלי ניסיון. כמעט כל אלוף שלא היה לו מה לעשות עלה למעלה וחיפש מישהו שהוא מכיר מהעבר: ישראל זיו ישב שבועיים במיפקדתו של גל הירש, עמירם לוין יעץ לארז צוקרמן. העצות אולי היו טובות, אבל המצב הזה רק הגביר את המבוכה.
כי מה שחסר במלחמת לבנון לא היה רק ניסיון, ואת אוזלת ידם של מפקדי האוגדות לא פותרים בקורסים או בהסבה לשריון. אייל אייזנברג וגיא צור, שני מפקדי האוגדות שהיתה להם הכשרה מלאה לתפקידם (ושנשארו בצבא לאחר המלחמה), לא תפקדו בה טוב יותר מאשר הירש וצוקרמן, שהלכו הביתה. מה שחסר היה תחושת המסוגלות של גוף שיודע מה הוא, מה הוא יודע לעשות ומה לא. מה שהיה חסר לא היה הכנה פורמלית לתפקיד, אלא המיומנות הנובעת מיישום יומיומי שלו וממפקדים המקפידים עליה. לא בטוח שצה"ל תיקן הרבה מעבר לזה.
אשכנזי הוא רמטכ"ל דומיננטי, מסור, בהיר במסרים שלו. אבל המטכ"ל ומטה הצבא שלו שתקן ונכא רוח.שנתיים אחרי המלחמה, עוד לא היה בדרגים הגבוהים מינוי אחד שיש בו שאר רוח, מסר שמעבר לפז"ם ולתור, התחלה של שיקום הרוח הנכאה בדרגים הגבוהים ושבר האמון בינה לבין מפקדי השדה. השנה הבאה תהיה שנת איראן, חיזבאללה וסוריה תמיד יהיו שם, וגם עזה ואיו"ש לא הולכות לשום מקום. צה"ל, שהרים ידיים מהניסיון לעצב את המציאות, ממשיך בינתיים לרדוף אחריה.
נא להמתין לטעינת התגובות
