צבי רגב קיווה עד הרגע האחרון - עד שראה ארון
ביום שלישי הוא עוד היה אופטימי, אך בבוקר למחרת, כשהוציאו את ארון המתים השני, הוא זעק. 24 שעות עם צבי רגב, אביו של אלדד
בטלוויזיה שידרו בדיוק את העברת הגופות של אלדד ושל אודי גולדווסר מידי החיזבאללה לידי ישראל. צבי רגב צפה בשידורים יחד עם שלושת בניו החיים. ישבו על הספה, בסלון. רגב והבנים. בני, אייל ועופר. בקושי דיברו. היו מתוחים. "תכף", אמר להם צבי, כשארון המתים הראשון הוצא מהרכב והונח על הקרקע, "אלדד ייצא. על הרגליים, או בכיסא גלגלים. אבל חי".
רק אחר כך, כשהוציאו גם את ארון המתים השני, צעק רגב. זעקה קורעת לב, הוא אומר. אין הרי ביטוי אחר לזעקות מהסוג הזה. הוא בכה. כיסה את פניו בידיו. "קושי כבד מנשוא", סיפר אחר כך, כשנשאל מה הרגיש באותו רגע. מבניו ביקש שיכבו את הטלוויזיה. לא היה מסוגל לדמיין את בנו האהוב שוכב בארון המתים השחור, הוא אומר. לבו יצא אליו.
קרובת משפחה הוציאה מהתיק טיפות הרגעה ונתנה לו. מישהי אחרת הגישה לו מים לשתות. רגב לא קם מהספה. הוא שכב. הלום וכואב. לבו פצוע. אב שאיבד את בנו היקר לו מכל. עטרה, אשתו, חיבקה אותו. שמונה שנים הם נשואים. התחתנו שנתיים אחרי שצבי התאלמן מאמו של אלדד, טובה. "אני", אמר לה רגב ובכה, "לא נטשתי את הבן שלי עד הרגע האחרון".
734 ימים חיכה צבי רגב לבנו אלדד, שיחזור בריא ושלם הביתה. סמך על הנס. חיכה לאלת ההפתעות שתגיע ותשיב לו את בנו, כמו שחטפה אותו ממנו. הוא איש דתי. מאמין. שוב ושוב אמר "בעזרת השם", על אלדד, שיחזור בריא. הקפיד להקדים ב"חס וחלילה" כל דיבור על אפשרות שלא ישוב חי. ביום שלישי בחצות, כמה שעות לפני ביצוע העסקה במעבר ראש הנקרה, עוד סיפר לי על שני שבויים שביקרו אצלו בבית במהלך השנתיים האחרונות, מאז נחטף אלדד.
הרבה עלו אליו לרגל בתקופה הזאת. השניים האלה היו בשבי הסורי ולא הגיע מהם אות חיים במשך שנתיים, סיפר. במדינת ישראל כבר הכריזו עליהם מתים. "להם", אמר רגב, "קרה נס". הוא היה נרגש. אולי חשב שהנהונה של העיתונאית, אות לאישור, יועיל גם לו. ירחיק את האסון. "אז קרו כבר נסים. אולי יקרה גם לנו נס?", אמר. אחר כך השתתק.
עשה חשבון נפש. לא מזמן אמר לי ש"אבא זה לא אמא". אמר גם ש"אני לא אבא ש'נשפך' על הילדים שלי". בכלל, הוא איש מאופק, רגב. מופנם, שקט. מבויש, בקושי מדבר. את רוב המאבק בשנתיים האחרונות ניהלו בניו, אחיו של אלדד, יחד עם בני משפחת גולדווסר. בגלל אופיו, העובדה שהוא סגור ולא תמיד קל לו להתבטא, הוא עצמו נשאר לעתים קרובות מאחורי הקלעים. לא תמיד יצא אל קו האש הראשון.
באיזשהו מקום, אמר השבוע, מדבר על חייו עם בנו, אולי לא עשה מספיק כדי להיות עם אלדד יותר. אז, עוד לפני החטיפה שבאה וחצתה את חייהם לשניים, מה שהיה ומה שלא יהיה יותר אף פעם. אני מדמיין לעצמי שאם הוא חוזר חי, אמר, בעזרת השם, על בנו, הרי הוא יצטרך את העזרה שלי בהרבה דברים. כי אנחנו לא יודעים באיזה מצב הוא יחזור. פצוע אנוש, או קשה, או קל. הוא יצטרך טיפולים, הוא יצטרך בדיקות, הוא יצטרך ללכת לכל מיני ועדות בצבא, כל מיני דברים כאלה. אז ודאי שהוא יצטרך אותי.
"ואז", אמר רגב, פחות מיממה לפני שהחזירו לו את בנו בארון מתים, "אז אני כן, אני אהיה איתו. מובן מאליו. אז אני אהיה איתו יותר. אני אחבק אותו ואני אגיד לו, 'אלדד, אני מפנה את כל הזמן שלי בשבילך'". תעצום עיניים ותתאר לי את אלדד חוזר, הוא התבקש. ספר איך הוא נראה. רגב לא הצליח. קשה לו, אמר.
כן תיאר את כאב הציפייה. ההמתנה הדרוכה. ה"להמתין עוד קצת", כמו שאמרו לו. מנגנון ההשהיה של אב שלא יודע מה עלה בגורל בנו. אנחנו הולכים לקראת הלא נודע, אמר. לא יודעים מה אנחנו מקבלים. הבדיל בין "מודע" ל"יודע". יש הבדל, אמר. אנחנו מודעים למצב, אבל לא יודעים מה יהיה בסופו של דבר. מבחן התוצאה הסופית. חי או מת.
בראש שלו, אמר, יש כל הזמן תסריטים.
האם אתה חושב על האפשרות שתהיה אב שכול? רגב נחרד. זה מפחיד אותו, הוא אמר. נתפס לדברים הטכניים. סידורים רשמיים. להיות אב שכול, אמר ביום שלישי בלילה, זה להיות קשור עם משרד הביטחון. את זה אני לא רוצה. חוץ מזה שייתנו לי איזה סכום כסף, קצבה. "ולילד שלי", אמר, "הרי אין מחיר".
זה היה בתום יום קשה. אולי הקשה ביותר בכל מהלך השנתיים האחרונות, מאז החל מסע החיפושים אחרי אלדד ואודי, אמר רגב. בבוקר אישרה הממשלה את העסקה לשחרור החטופים, אישור אחרון. רגב קיבל על כך הודעה בטלפון מבנו עופר, שחיכה בירושלים.
הוא שמח. אבל, הדגיש אחר כך, שמחתו היתה מדודה. כי "אין שמחה בדברים האלה". הוא התראיין לכלי תקשורת רבים, ישראליים וזרים. בקושי הספיק לאכול צהריים. אפילו לא נח. בשעה 16:20 כבר יצא לאזכרה לאמו של אלדד, בבית הקברות בקריות.
טובה רגב נפטרה כשאלדד היה בן 18. חודשיים בדיוק לפני שהתגייס, לגבעתי. את מחלת הסרטן גילו אצלה בפעם הראשונה עוד כשהיתה בהריון עם אלדד. היא מצאה גוש בשד והלכה לרופא. אחר כך התלבטה אם לעשות הפלה. ההריון כבר היה בשלבים מתקדמים, והם, טובה וצבי, בחרו בעובר.
אבל, אמר פעם צבי רגב, המתח הזה, בין חיים ומוות, אי הוודאות, כאילו היו שם כל הזמן. אותה תחושת סכנה, כמו שהיתה שנים אחר כך, כשגדל ונחטף אלדד, מה יעלה בגורל התינוק שמתפתח לצד הגידול. מי יגבר על מי. מי ינצח, הטוב או הרע.
הוא דיבר על סמליות, רגב. הקשר הזה, בין אמא לבן. שניים שגורלם שזור זה בזה, אמר השבוע. כל הדרך הם יחד. "אתה חושב שזה משהו מיסטי?", שאלה אותו הקצינה מהאגף לאיתור נעדרים בצה"ל ביום שני האחרון. מה אני מבין במיסטיקה, ענה לה צבי.
כמה ימים לפני שנחטף אלדד, ב-12 ביולי לפני שנתיים, הגיע לאזכרה של אמו. שחררו אותו מהמילואים במיוחד. אפילו אישרו לו שלא יחזור. אבל הוא התעקש. להיות עם החבר'ה, להשלים משימה. לא מודע לאסון המתקרב. רגוע, שקט. חזר, ונחטף. גם עכשיו, יום לפני שחזר הביתה בארון קבורה, עמדו בני משפחת רגב מעל קבר אמם.
שוב הגיעו כולם. בני משפחתה של טובה, מרחובות ומנס ציונה, קרוביו של צבי, יש לו שתי אחיות תאומות, מכרים. עמדו זה ליד זה, צבי ושלושת בניו. עשר שנים חלפו מאז נפטרה טובה רגב, אבל זאת לא היתה עוד אזכרה רגילה, אמר השבוע צבי. הם סיימו את התפילה והקדיש וכל מה שכרוך בזה, ואז הוא התפלל, לבד. ביקש רחמים על אלדד שיחזור.
"מה יותר טבעי מלבקש מאמא שתעזור למצוא רחמים על בנה?", אמר אחר כך. "אמרתי לה 'שאלוהים יעזור לנו להחזיר אותו בחיים'. בשקט ביקשתי. באופן פרטי. 'תבקשי במרומים למעלה. אלדד חוזר מחר מהשבי. תבקשי במרומים שיחזור בחיים, אנא ממך'".
הוא איש אופטימי. "שרדן", אומרת עליו אשתו עטרה. כשאלדד נחטף היה בעבודה. שומר במחסום של רכבת. משמרת ראשונה של פנסיונר שחיפש הכנסה נוספת. עבודה מכנית. המחסום עולה ויורד. אין טלוויזיה ואין חדשות. אפילו על הבלגן בצפון לא שמע. בניו התקשרו אליו וסיפרו לו שהם לא תופסים את אלדד, שהייתה תקרית, שהם דואגים. ניסה בעצמו לדבר עם אלדד בטלפון הנייד ולא הצליח. לא מיהר. סיים את יום העבודה שלו, בצהריים, הניח בבית את התיק והלך לקצין העיר, לחפש אותו.
"אתה אבא של אלדד?", שאלו אותו שם. "כן", ענה. "אנחנו מחפשים אותך מהבוקר", אמר לו הקצין. הוא היה ענייני. "אנחנו לא יודעים מה בדיוק קרה, רק שהיתה תקרית בצפון ואלדד בנך נעדר". צבי רגב עדיין היה רגוע. הוא היה בטוח שמדובר בטעות. טעויות, הוא אומר תמיד כשהוא מתאר את מה שעבר עליו בלשכת קצין העיר, קורות. כמו השבוע, גם אז חיכה לנס. חלפו עוד כמה ימים עד שבכה.
מאז, במשך שנתיים, כמעט ולא הזיל דמעות. היה ענייני. מעשי. נאחז בתקווה בכל כוחו. הוא עזב את העבודה שלו והקדיש את חייו למסע למען אלדד. "הדחקתי את האפשרות שאלדד אולי לא חי", אמר השבוע. לא השתמש במילה 'מת'. המילה מת, אמר, היא מילה בוטה והוא "מתבטא קצת בעדינות". מעולם לא השתמש בה. במקום זה דמיין איך יחזור אלדד. איך ייפגשו ואיך יחבק אותו שוב. "ניסיתי לחשוב רק על האפשרות שאלדד יחזור הביתה, בריא ושלם", אמר. "לא נתתי לדברים הרעים להשתלט עליי. דחפתי אותם החוצה".
לפני חודש בערך נפגשו עם מאיר דגן. משפחות החטופים. זו הייתה אולי, במבט לאחור, התחלת הסוף, אמר השבוע. סגירת המעגל שנפתח לפני יותר משנתיים. צבי יצא מהפגישה, שהיתה בקריה בתל אביב, ונסע הביתה. בבית אמר "צריך לחכות לגרוע מכל". הוא בכה. פעמי האסון המתקרב הלכו וגאו, אבל הוא לא ויתר. בכוח תחזק את התקווה. דבר אחר, הוא אומר, לא היה לו. אז "קיווה לטוב". התעודד מידיעות שאמרו שאחד החיילים אולי חי.
אודי, קבע התחקיר הצה"לי שאחרי החטיפה, נפצע אנוש במקום. אלדד נפצע קשה מאוד. רגב החליט ששרד. באחת הפעמים אמרה מיקי גולדווסר, אמא של אודי, שיש להניח שחיזבאללה העניק לבנים טיפול רפואי טוב. "לחיזבאללה יש אינטרס", אמרה. התעודד גם מדבריה של מיקי. שום אבא לא מוותר על הבן שלו, אמר כשגברו ההערכות שהבנים נהרגו.
לא היה לו אכפת, לרגב, לא מהדברים שאמר ראש הממשלה, לא מראש המוסד ולא מדברי הפרשנים בתקשורת. "אני רוצה לראות את בני בעצמי. רק אני אבא שלו. רק אני", הוסיף, "אגיד אם אלדד חי או מת".
כמה ימים לפני שהחזירו את אלדד הביתה, התקשר אליו בנו עופר. פנו אליו משלטונות הצבא, אמר לו בטלפון. "אבא", אמר עופר, "צריך להחליט, במקרה שחס וחלילה יקרה הגרוע מכל, איפה נקבור את אלדד". "אתה תבחר. תגיד לנו איפה", השיב האב.
צבי התלבט. איך לא התנגדת, שאלתי אותו. הרי האמין שבנו חי. זה בדיוק הקושי, אמר. אבא אחד אופטימי מול עולם מציאותי, פרקטי. שוב היה ממושמע ושקט. נעתר לבקשת השלטונות ששלחו את בנו למשימה שממנה לא שב. התלבט. תחילה רצה לקבור את אלדד בבית הקברות הצבאי במוצקין. שם, הסבירו לו, יש בעיית מי תהום. המים מחלחלים ופוגעים בקברים. בית הקברות נסגר.
חשב שאולי אלדד ייקבר ליד אמו, טובה. אבל מדובר בבית קברות אזרחי, אמרו לו, בלי טקסים ביום הזיכרון. הטקס, אמר השבוע צבי, היה חשוב בעיניו. מיקי וקרנית הציעו שאלדד ייקבר יחד עם אודי, בנהריה. כמו שנפלו, זה ליד זה, אמרו. נהריה, אמר צבי, רחוקה. בסופו של דבר ביקש מהצבא שאלדד ייקבר בחיפה. התייעץ גם עם הבנים. זה היה מוסכם על כולם, הוא אומר.
אחר כך ביקשו ממנו שייתן סימנים של אלדד: צלקות גוף, כתמים, שם רופא השיניים שטיפל בו. ארבעת בניו של רגב היו תמיד ילדים עצמאיים. כולם קינאו בו, הוא אומר. "איזה כיף לך", נהגו לומר. כמעט לא עירבו אותו בחייהם. עכשיו עמד מול הקצינה שהגיעה, קצינה מאגף איתור נעדרים בצבא, חסר אונים. לא ידע מה להשיב לה. גם כך, הוא אומר, השאלות היו קשות מנשוא.
"נצטרך לזהות את אלדד אם הוא לא יהיה בחיים", אמרה הקצינה לרגב ביום שני האחרון. היא באה לחיפה, לדירה שלו ושל עטרה. דיברה בצורה עדינה אבל ברורה, אומר צבי. נתנה לו שני תסריטים. אם אלדד חי אבל גם, אם חס וחלילה, הוא לא בין החיים. רגב ישב על הספה האדומה, ליד הקצינה במדים. חלפו כמה דקות עד שירד לו האסימון, הוא אומר. הוא התרגש ובכה. "כל עוד לא הייתה עסקה", אמר אחר כך, "לא התעסקתי בתוצאה. רק בדרך". פתאום הבין שיצטרך להתמודד עם המציאות. "פחדתי", הוא אומר, "חשבתי על האפשרות שמודיעים לנו שאלדד לא בין החיים".
כל אותו לילה, זה היה הלילה שבין יום שני לשלישי השבוע, היתה שנתו של צבי רגב טרופה. לא ישן. הסתובב מצד לצד. קם לשירותים. שוב הסתובב, שוב קם. בבוקר פרץ בבכי. בכי גדול כמו אז, כמה ימים אחרי שאלדד נחטף, והבין שקרה לו אסון. הוא חיבק את עטרה חזק. מעוצמת החיבוק, אמרה השבוע, כמעט התפרקה. כאב לה. 20 דקות שכבו מחובקים. שתקו. לא אמרו מילה. אחר כך קמו. עטרה הציעה שיכינו תיק, אם יצטרכו לשבת שבעה על אלדד. השבעה תהיה בקרית מוצקין, לא אצלם בבית. צבי התנגד. "מה שבעה, אין שבעה", אמר וסגר.
ביום רביעי, יום חזרתו של אלדד, קם בחמש בבוקר. קבע עם שלושת בניו בבית במוצקין, להתפלל. תפילת שחרית. "אני מבקש ממך שתשחרר את אלדד ואודי וגלעד", הוא מבקש תמיד בתפילותיו, מתפלל גם על גלעד שליט. "שחרר אותם לחירות, בריאות ושלם". לא התעסק ב"מחיר", ששילמה מדינת ישראל. לא התעניין ברוצח, סמיר קונטאר.
הייתי אולי תמים מדי, אמר. סמכתי על הממשלה ועל הצבא שהם עושים הכל להחזיר את אודי ואלדד הביתה. בסופו של דבר הם חוזרים אחרי לחץ של גורמים שעזרו לנו, ציבור ותקשורת. לעטרה הזכיר שהציעה להביא תיק, למקרה שיישבו שבעה. ארז כמה בגדים, את הטלית והתפילין שלו. הטלית והתפילין של אלדד נשארו בקריה, במוצקין.
אחר כך באה ההודעה, דרך הטלוויזיה, והכאב. לא הכינו אותי, אמר רגב. כאילו הופתע. "זה לא קורה לי", אמר. עדיין סירב להאמין. דיבר עם שלמה גולדווסר, אבא של אודי. עודדו זה את זה. מהצבא עדכנו אותו ש"הגופה במצב לא טוב". "בגלל שהייתה באדמה", אמרו לו, לרגב. דיברו על סידורי ההלוויה ואיפה לתלות מודעות אבל.
אחר כך לקחו אותו למחנה שרגא, להיפרד מאלדד. כשנכנס לאוהל ההתייחדות, נשבר. לא יכול היה לעמוד על הרגליים. בניו הגישו לו כיסא. הוא נזכר, אמר, איך היה הולך עם אלדד לבית כנסת, בערב שבת, כשהיה ילד. עם כל ארבעת בניו. היו חוזרים הביתה, שרים זמירות ועושים קידוש. אוכלים ארוחת שבת.
כשהתחזק קם ואמר קדיש על בנו, כבר מעל הארון. "אלדד", אמר לו, "רציתי להגיד לך שאתה גיבור. אתה גיבור שלנו" וגם "קשה לנו מאוד". ביום חמישי, בשעה שתיים בצהריים, הובא רב סמל אלדד רגב למנוחות בבית הקברות הצבאי בחיפה. המלחמה, אמר צבי רגב, נגמרה. המסע תם.
נא להמתין לטעינת התגובות
