המסירות שנולדה מזוועות השואה
ביום השנה למרד ורשה מספרת ינינה איך ניצלה בשואה על ידי הוריה הנוצרים של מריה, שהפכה לה לאחות נפש
הן פוגשות אחת את השנייה מדי יום, דואגות אחת לצורכי השנייה ואפילו מסיימות האחת את המשפט של השנייה. סיפורן הוא עדות לכך שמסירות שנולדת ממצוקה גדולה יכולה להימשך לכל החיים, וכיצד תוכחת ניצולי השואה – לזכור ולעולם לא לשכוח – יכולה לקבל תהודה גדולה כל כך.
במהלך ראיון לסוכנות הידיעות אי-פי, שנמשך כמה שעות, הנשים מגלות על האירועים שנטמעו בחייהן. הראיון נערך ביום השנה לציון המרד בוורשה, בו לקחה חלק משפחתה של מריה. במהלך הראיון ישבו השתיים זו לצד זו בחדרה הקטן של מריה בבית אבות, חמש דקות הליכה מדירתה הצנועה של ינינה, שחיה בגפה.
מריה הייתה בתם בת העשרה של חברים בתנועת המחתרת האנטי-נאצית בפולין, שנתנו בשנת 1942 מקלט לינינה ולאמה, רוזה פלדמן, בדירתם בוורשה. פלדמן מתה זמן קצר לאחר מכן משחפת, לאחר שתש כוחה מהקור והרעב שחוותה, לאחר שברחה מגטו קראקוב.
זמן לא רב לאחר מכן, ינינה, עוד לא בת שמונה, הצטרפה לבית הקתולי והוטבלה כדי להיטמע במשפחה החדשה ולהגביר את סיכויי ההישרדות שלה תחת השלטון הנאצי.
אחרי
ינינה מוסיפה: "זו המשפחה שגידלה אותי, שהצילה את חיי. גם לא רציתי לעזוב את פולין. בתודעה שלי, זו המדינה שאפשרה לי לחיות".
הקשר הלך והעמיק במהלך מרד תושבי ורשה בנאצים, בשנת 1944. הבנות נאלצו לדאוג לעצמן, כאשר האב לקה במחלה והאם יצאה לרחובות כדי להתקומם נגד הכיבוש הנאצי. הן ראו פצצות מתפוצצות, ארונות קבורה וחלקי גופות מפוזרים ברחובות, ומצאו את עצמן מתחמקות מהמוות, רק בקושי.
שתיהן זוכרות איך ינינה הקטנה הייתה מתחבאת מתחת לחצאית של מריה, מפחד הבומים. "היא הייתה כמו אמא בשבילי", אמרה ינינה, בעודה אוחזת בחצאיתה של מריה כשהיא אומרת זאת.
"היא חשבה שאני לא פוחדת מכלום", הוסיפה מריה. "אבל אני הייתי רק בת 15, ופחדתי מאוד מהפיצוצים. ממש לא הייתי גיבורה".
ינינה איבדה הכי הרבה בגלל המלחמה. אביה נרצח באושוויץ. אחותה היחידה, אווה, ניצלה במלחמה, אבל מאוחר יותר התאבדה באמצעות שאיפת גז. ועל מותה של אמה האהובה ממחלת השחפת היא לא התגברה עד עצם היום הזה.
לאורך השנים, ינינה סבלה מהתקפי דיכאון כל כך גדולים, עד שנאלצה לפרוש מעבודתה כמתרגמת בגיל 59, ולהתחיל בטיפול תרופתי. "אני חושבת על אמי לעתים קרובות, מפני שהיא הייתה האדם הקרוב ביותר אלי בכל ימי חיי", היא אומרת. "אתה לא יכול להשליך הצדה את הזיכרון שלך".
פרידתה של ינינה מבעלה, נוצרי קתולי אדוק, ממנו נולדה לה בת אחת, לא חפה מחוויות אנטישמיות. "בעלי דתי מאוד, ולא אוהב במיוחד יהודים", אמרה ינינה. "בכל פעם שהוא ניסה לומר משהו נגד יהודים, הייתי אומרת לו: 'אל תשכח עם מי התחתנת'".
למרות הפרידה וקשיים נוספים, שכללו התמודדות עם מחלת הלוקמיה, מרכז החיים של ינינה היא האישה שלה היא קוראת "אחותי".
מריה חיה על קצבה קטנה, שנשארת לה אחרי שבית האבות בו היא חיה מנכה ממנה את דמי המחיה. נשארים לה מדי חודש רק 300 זלוטי (כ-500 שקל). רוב הסכום הזה משמש לתרופות לטיפול בסרטן השד.
אחרי המלחמה הפכה מריה לכלכנית, התחתנה והולידה שלושה ילדים. חדרה עדיין מלא בתמונות של הנכדים, לצד צלבים מסוגים שונים. בשנת 1987 התאלמנה מבעלה.
עד שנת 1997 הייתה ינינה מבקרת בקביעות במיסות נוצריות, ולא ניהלה כל קשר עם יהודים. דווקא אהבתה למריה היא שחיברה אותה בחזרה אל שורשיה היהודים.
באותה שנה העניק יד ושם בירושלים את התואר חסידי אומות העולם להוריה של מריה, הנריק וינינה יטקייביץ'. השתיים נסעו לירושלים, וקיבלו את האות בטקס חגיגי ביד ושם.
תודות להכרה בתרומת הוריה של מריה להצלת שרידי העם היהודי, מריה מקבלת 1,200 דולר בשנה מארגון יהודי-אמריקני המסייע לחסידי אומות העולם. סכום זה העלה את רמת החיים שלה, ואף סייע לה לצאת השנה לחופש באיזור ורשה.
נא להמתין לטעינת התגובות
