מלחמות כבר לא קורות בקיץ
בדיוק כשהחליטה לפצוח במרד צרכנים בגלל עלויות מתקני האטרקציות, מוריה דאום קפלן נזכרה שעכשיו חופש גדול, והילדים עצבניים, והיא תחכה לחורף. ככה זה כשנכנעים לבורגנות, אין כוח למלחמות מחוץ למזגן
מחירם של כרטיסי כניסה למקומות כאלה מתחילים אי שם באזור הארבעים שקלים, והשמיים הם הגבול. תכפילו את מספר הילדים במספר ימי החופש, וקיבלתם משכנתה. אבל מה שבאמת הפריע לי זו העובדה שגם ההורים מתבקשים לשלם מחיר כניסה מלא. ואני מדברת על מקומות בהם גובה המתקנים הוא כגובהו של דרדס ממוצע, ועל מרביתם בכלל אסור להורים לעלות.
אז למה אני משלמת? אם ההורים הם על תקן מלווים, ונראה לי סביר יותר שבעלי המקום ישלמו לנו. ילד בן שלוש שנשכח בפארק למשך שעתיים הוא הרבה טרחה, אם תשלמו לנו, אולי נעשה את עבודתנו כמו שצריך.
אז החלטתי לפצוח במרד צרכנים. לא הולכת למקומות שגובים ממני כסף על היותי אימא. אבל אז נזכרתי שוב שזה החופש הגדול, ובלי כל האטרקציות, נשארת לי רק האפשרות של הגינה הציבורית. וזה לא ריאלי, לפחות במקום בו אני גרה, בין שמונה בבוקר לשמונה בערב.
אז המרד יחכה. בתחילת ספטמבר הא יתלהט, יצבור תאוצה, ויהיה לעניין החברתי החם של החורף. עד שיגיע שוב הקיץ וכל האתרים הללו יפתחו מחדש.
אין כוח לפרגן בחמסין
כי ככה זה. אין כוח למאבקים הרואיים. לא עכשיו, ולא כשנורא קר בחוץ, ולא בין שתיים לארבע. מלחמות כבר לא קורות בחורף, ולוחמנות חברתית נמסה כשהיא יוצאת מהמזגן. ויש עוד דברים כאלה.
ישנו הבעלים של הסופר בו אני עורכת קניות, שחנה באופן כמעט קבוע בחניית הנכים למרות שאין לו תג. הוא הבעלים של המקום. הוא יכול לחנות בין הגבינה הצהובה לקוטג' אם הוא רוצה, והוא חנה דווקא בחניית נכים.
אז התלוננתי פעם, ועוד פעם, ושוב – אבל אני ממשיכה לבוא, ולפרנס אותו. כי להחליף סופר זה קשה כמו לעבור לארץ אחרת, בלי שיש לך מפה.
עוד מפעמת בי רוח לחימה. אולי יותר כמו פווו-לחימה. מין זכר לנעורים או משהו. יכול להיות שהזדקנתי, ואפשר גם להיות נחמדים ולהגיד שזו פשוט ריאליזם.
אבל כמה מאיתנו עוד מחרימים את רשת הביגוד עם הפרסומות הפרובוקטיביות?
וגם לכיוון ההפוך: כמה הקפידו לקנות, ממש בחנות, בכסף – את הדיסקים של האמנים הדתיים כדי לעודד יצירה יהודית? גם לפרגן מתוך אידיאל זה לא פשוט. אנחנו כבר לא כל כך קלים להתגייס.
נכון, יש מקרים קיצוניים בהם יש התעוררות אמיתית, בימים אלה מלאו שלוש שנים להפגנה שלא תיאמן בכפר מימון, וההתגייסות אליה כמו לשהייה בגוש קטיף בזמן הפינוי, חצתה גילאים וסטאטוס משפחתיים.
אבל בשאר הזמן, אנחנו רק רוצים לחיות בשקט בערוגה בכפר. ואל תשלו את עצמכם: גם חיי קהילה ביישוב זה אינדיווידואליזם, אפילו אם אתם מכינים ארוחה לשכנה שילדה.
אנחנו חלק מקהילה כי זה יותר נוח לנו, ולא חיים בכל רגע איזה אידיאל נשגב, גם אם היישוב שלכם ממוקם בנקודה הכי קרבית ביש"ע. ולא בטוח שזה רע. בואו נחליט שגם לחיות בכיף זה אידיאל, וביחד נעבור את הקיץ בשלום.
נא להמתין לטעינת התגובות
