מקורב לברק: הוא רצה כסף, הרבה כסף
הוא טרטר לאהוד אולמרט, נדנד לאריאל אטיאס, פנה לראש השב"כ, התעקש וכתב מכתבים ולא ויתר. אהוד ברק ואורסקום - הסיפור המלא
כשמדובר באינטרסים ביטחוניים של המדינה אין תקיף מאהוד ברק. כל מי ששמע אותו מדבר על הנושא התרשם. ביטחוניסט קשוח. כשהאמריקנים רוצים להזיז מחסום של צה"ל ביהודה ושומרון 200 מטר שמאלה הם מזיעים אצל ברק חודשים. הפלסטינים נאנקים, האירופים באים ויוצאים, הגנרלים האמריקנים דופקים על השולחן, קונדוליזה משתוללת, אבל ברק בודק כל מחסום בזכוכית מגדלת, רוממות ביטחון אזרחי ישראל בפיו. בביקורו האחרון בוושינגטון חטף על הראש מקלחת צוננת ממארחיו, בין היתר, בגלל כל ההבטחות להקלות לפלסטינים שהוא לא ממש מקיים.
והנה, ראו זה פלא, בעסקת ענק בעייתית שעלולה לפגוע באינטרסים ביטחוניים רגישים מאין כמותם של מדינת ישראל צץ ברק כשתדלן של אורסקום, חברת טלקום מצרית ענקית, שביקשה להגדיל את חלקה בהון של חברת האצ'יסון המחזיקה ב-51% מפרטנר הישראלית. המסירות של ברק בעבודת השתדלנות הזו הייתה מרשימה. הוא טרטר לאולמרט, נדנד לאריאל אטיאס, הלך ויצא ובא וחזר והתעקש וכתב מכתבים ולא ויתר.
הוא גם ניסה להתקבל אצל ראש השב"כ יובל דיסקין, אולם דיסקין לא הסכים לראות אותו כי ידע על מה הוא בא לדבר וחשב שזה לא ראוי. בסוף העביר דיסקין לברק את ההחלטה הסופית בשיחת טלפון. העסקה, אמר דיסקין, אינה מאושרת. ראש שירות הביטחון הכללי סירב לתת לאהוד ברק, ראש הממשלה, שר הביטחון והרמטכ"ל לשעבר, את תמצית הסיבות שבגינן סירבה מערכת הביטחון לאשר את העסקה. דיסקין השיב לברק שהנושא רגיש מדי לאיש עסקים פרטי וכי יעביר את החומר לראש הממשלה ולשרי הביטחון והתקשורת. מילים שאומרות הכל על מה שדיסקין חשב על ברק בעניין הזה.
אגב, ברק לא היה היחיד שהשתדל בעניין אורסקום. זוכרים את מוחמד רשיד? לשעבר יועצו הכלכלי של יאסר ערפאת, מי שניהל יחד עם יוסי גנוסר את כספי ערפאת באירופה ועשה הון אישי עצום במהלך השנים. היום עושה רשיד עסקים ושותף במיזמים עם נג'יב סוויריס, המיליארדר המצרי ובעליה של אורסקום. גם רשיד השתדל אצל בכירים ישראליים בעניין עסקת אורסקום. היו ששמעו את רשיד ממליץ להעסיק את ברק כשתדלן בעניין. רשיד, מתברר, ממשיך לבחוש בקלחת הישראלית.
בזמנו נקשר רשיד לאהוד ברק בכל הקשור לעסקת הגז הפלסטיני. בתחקיר שהתפרסם במעריב הועלו שאלות קשות על המניעים שהביאו את אהוד ברק, אז ראש הממשלה ושר הביטחון, לאשר לפלסטינים לקדוח גז על אף שכל מערכת הביטחון והמערכת הממשלתית הישראלית המליצה בשלילה. ברק התעלם מכולם, אישר לערפאת לקדוח תוך התעלמות מהחברה הישראלית ים תטיס ולא השאיר אחריו עקבות בכתב או במסמך כלשהו. לימים, התברר שלמוחמד רשיד וליוסי גנוסר קשר הדוק לשדה הגז האמור, שקיומו התאפשר תודות להחלטה אחת, שנויה במחלוקת, של שר הביטחון.
אז מה היה האינטרס של ברק בעבודת השתדלנות הזו למען אורסקום? פשוט מאוד. או, בעצם, לא כל כך פשוט. תכירו את ריצ'רד (ריק) גרסון, אמריקני יהודי חם, הבעלים של קרן הגידור בלורידג.' תכירו גם את נג'יב סוויריס, מולטי מיליארדר מצרי, הבעלים של אורסקום. שני אלה, גרסון וסוויריס, קשורים בעסקים משותפים. גרסון יושב בדירקטוריונים של סוויריס, שמשקיע מצדו בבלורידג' ונחשב לאחד מבעליה. אגב, שניהם אנשים מרשימים. גרסון מוגדר על ידי כל מכריו כאיש מצוין, אוהב ישראל, ציוני אדוק. סוויריס הוא איש עסקים בעל שם עולמי.
גרסון
ואז, כשסוויריס מנסה להגדיל את חלקו בהאצ'יסון באופן שחלקה של החברה המצרית בפרטנר יהיה גדול מ-10%, דבר המחייב את אישור הגורמים הביטחוניים בישראל, מופיע ברק כשתדלן נמרץ ועיקש של המהלך הזה. ואחרי כל זה הוא מנסה להסביר בתגובתו המפורטת למעריב ש"ברק התוודע אל מר סוויריס בהיותו אזרח מן השורה, על רקע בקשה של סוויריס לסייע בטיפול רפואי בישראל לבנותיו שסבלו ממחלה נדירה".
בקיצור, ברק מנסה לשכנע אותנו שהוא, בעצם, הרב פירר. פתאום הוא נחלץ לעזרתן של שתי ילדות מצריות חולות ובעקבות זה הופך לשתדלן של אביהן המיליארדר במאמציו שבסופם הוא עשוי להשתלט על חברת תקשורת ישראלית. את כל זה הוא עושה לא כאזרח פרטי, אלא כמי שכבר הכריז על קאמבק פוליטי, גייס כספים לפריימריז, חטף מיקרופונים ממשה שחל והתחמק מהמירוץ הראשון נגד עמיר פרץ רק ברגע האחרון.
ברק היה בשנת 2006 גם פוליטיקאי וגם שתדלן. במקביל. ואחרי כל זה גם רעייתו מוצאת את עזות המצח, שלא להגיד חוצפה מדהימה, להקים חברת לובינג ישראלית מקומית - טאורוס, המתנהלת מהדירה המפוארת במגדלי אקירוב ומגדירה את עצמה כחברה שמתמחה ביצירת קשרים עם "קבוצה של 800-900 שהם מקבלי ההחלטות במדינת ישראל".
נילי ברק-פריאל מכירה את 900 האנשים האלה? מאיפה? היא אולי מכירה 90 מתוך ה-900 וגם הם מתחתית הרשימה. פריאל, אישה לבבית ונעימה במיוחד, הייתה פעם די מזמן יחצנית מדרג שני או שלישי. את ראשי מערכת הביטחון, את ראשי המערכת הפוליטית, את בכירי העתונאים, היא מכירה דרך ברק. אגב, כמה מבכירי העיתונאים נמצאים שם, בסלון במגדלי אקירוב, כמעט על בסיס קבוע. מעניין אם גובים כסף תמורת קשרים איתם.
יש בפרשה הזו גרון עמוק. הוא לא מדבר עם עיתונאים, אבל הוא מדבר. מישהו שמכיר את הסיפור מגדיר את היחסים בין הגרון העמוק לאהוד ברק כ"סוג של חבר, תורם, יועץ עסקי, טווה קשרים ומחבר." האיש עוקב אחרי ברק מקרוב מאוד כבר תקופה ארוכה ומכיר את כל מהלכיו היכרות אישית צמודה.
הנה מה שהוא אומר בימים האחרונים: "ברק קיבל כסף מבלורידג...' כסף קבוע, משמעותי מבחינת ברק, אבל לא כסף גדול. יש לי יסוד להניח שברק רוצה כסף. הרבה כסף. לדעתי, זה בוער בו. לא סוג הכסף שמקבלים בריטיינר אלא כסף גדול באמת. סוג הכסף שמקבלים אם מצליחים לארגן, נניח, רישיון למכירת הבעלים של פרטנר לחברה מצרית. לזה קוראים בז'רגון העסקי כסף אמיתי. וברק רצה, בשנים האחרונות, כסף אמיתי".
לדברי המקור, "ברק נכח בכל הפגישות עם הלקוחות הפוטנציאליים של חברת טאורוס. הוא אמר דברים מהם השתמע שמעכשיו, הדרך לעזור לו היא דרך טאורוס". על השאלה איזה סוג של תשלום יכול היה ברק לקבל תמורת הפשרת עסקת מכירת פרטנר אומר האיש: "הוא לחץ חזק מאד לכיוון העסקה הזו. מאד. ריק גרסון הכיר לו את נג'יב סוויריס ונג'יב סוויריס רצה את האצ'יסון, ובעקיפין נתח גדול ומשמעותי יותר בפרטנר".
עוד הוא הוסיף: "גרסון תרם לברק וברק קיבל תשלומים מבלורידג', שם גרסון וסוויריס יושבים בדירקטוריונים משותפים. מה צריך יותר מזה? אם היה מתקבל אישור לרכישת פרטנר אתה חושב שברק לא היה מצפה לקבל תמורה? זה הכסף הגדול. אין בדרך כלל מסמכים חתומים שמעגנים הבטחות כאלה. בעולם העסקי זה עובד אחרת. מה שאומרים הצדדים אחד לשני זה שאנחנו נטפל בך כמו שצריך".
אז אם פרשת מכירת פרטנר מזכירה את הגז הפלסטיני, הקמת חברת טאורוס צריכה להזכיר את עמותות ברק בשנת 1999. דפוס הפעולה לא משתנה. אז הקדים ברק ובמכתב ליועץ המשפטי לממשלה הכשיר את השרץ מראש, בסיפור ה"לקונה" המפורסם. והיום ניסה לעשות תרגיל דומה ו"לדווח" למבקר המדינה מראש על הקמת טאורוס כדי להגיד אחר כך "דיווחתי". המבקר, אגב, שפך אתמול מים צוננים על הדיווח הזה.
ברק, כמובן, מכחיש את עיקרי הדברים. "ריק גרסון לא היה בשום שלב לקוח של טאורוס", אומר ברק. הוא גם צודק. החוזה בין טאורוס לגרסון היה מוכן, ברגע האחרון החליט גרסון לא לחתום. הוא קיבל המלצה מקצועית תקיפה מאותו "גרון עמוק" לפיה מדובר בעניין בעייתי.
"פנייתו של ברק אינה פנייה של לוביסט. שכן לא היה כרוך בה כל שכר או טובת הנאה מיידית או פוטנציאלית", נאמר בתגובת שר הביטחון. ברק מכחיש בתוקף כי הוא נטל חלק בהקמת טאורוס או בגיוס לקוחות לטובתה, טוען שלא השתתף בפגישות ומציין ש"כל פעולותיו בחיים האזרחיים הן חוקיות, גלויות וראויות למהדרין, ואין כל דמיון בין פעולות אלה לבין הפרשיות המביכות אליהן נחשפנו בחיים הציבוריים בחודשים והשנים האחרונות".
השבוע אמר גורם ביטחוני כי "מדינת ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה את הלוקסוס שאהוד ברק, עם הניסיון המצטבר שלו, עם האוטוריטה הביטחונית שלו, לא יהיה בשורה הראשונה של מקבלי ההחלטות בשנה הקרובה". אמירה שאפשר להתווכח עליה.
שום דבר מהדברים שעשה ברק מאז השתחרר מצה"ל לא נגמר טוב. הכל נגמר בבכי, בדם ואש, במקורבים המומים, בתומכים מאוכזבים, במדינה בוערת. שוב ושוב הוא מוכיח שלא למד כלום, שאין לו כוונה ללמוד, שאין לו ממי ללמוד. שהרי הוא גאון, מוקף גמדים, פיונים שכל תפקידם הוא לשרת אותו תקופה מוגבלת ולהיבעט עד הפעם הבאה. כזה הוא ברק.
המחשה מופלאה אנחנו מקבלים בשבוע האחרון. ראשית, הפרק המדהים מזיכרונותיו של מרטין אינדיק, שמוכיח עד כמה התרשל, השתפן והתייהר יהירות פושעת במגעיו לשלום עם סוריה. בשבוע שעבר הגיב ברק במאמר פרי עטו על דבריו של אינדיק. האמת? מוטב היה אילו לא הגיב. תגובתו הייתה מקוממת, מרתיחה ומדהימה עוד יותר מהפרק המקורי. עולה ממנה, בעצם, שהדבר העיקרי שמנע ממנו למצות את המשא ומתן עם הסורים בשלב הכי מכריע וגורלי שלו היה שמישהו סיפר לו במטוס שחברי המשלחות כבר יושבים ביחד בבתי קפה עם עיתונאים ומדליפים.
מדובר כאן ללא ספק בסוג של בעיה נפשית. הוא ברח משפרדסטאון בגלל הדלפות. איפה המנהיגות? איפה החזון? את מי מעניינות ההדלפות בסיטואציה כזו? כמה ממקורביו של ברק מאז, ביניהם אנשים שמחזיקים ממנו גם היום, מאשרים בפה מלא שגרסת אינדיק מדויקת מגרסת ברק בהרבה. אפילו אורי שגיא, שברק מפעיל גם היום כיועץ מיוחד לעניין הסורי, בהופעה טלויזיונית לא יכול היה לחלוק על דברי אינדיק. כשהיה יכול, פעם אחת בהיסטוריה, לעשות מעשה אמיץ, נכון, חיוני לביטחון המדינה, כשל ברק וברח. עכשיו מתברר למה: כי היו הדלפות. אז לא עשינו שלום עם הסורים, אז מה. בואו לפחות נמכור את פרטנר לאורסקום.
מישהו ממקורביו הפטיר לא מזמן בחצי חיוך ש"אנחנו מתגעגעים לברק הישן". זה המקום להתנצלות בפני הקורא שקרא כאן במהלך 2007 על "ברק החדש", על מי שהבין את טעויותיו, הפיק לקחים מכשליו והפנים שהוא צריך להתעסק רק בביטחון ולהשאיר את כל השאר למי שמבינים בזה. כל הדברים האלה לא היו ולא נבראו. פוליטית, הוא נשאר אותו איש מגושם, נטול אינטליגנציה רגשית כלשהי, שעשה בשבוע האחרון שירות עצום לציפי לבני בהסתערות האמוק עליה והגדיל אותה עוד יותר.
בכלל, זה היה שבוע לא רע ללבני שממשיכה לשמור על יתרון בקדימה. בשבוע הבא תודיע דליה איציק רשמית על אי הזדהות עם מי מהמועמדים. החלטה נכונה. איציק נושאת בתפקיד ממלכתי, היא יו"ר הכנסת, ממלאת מקום הנשיא, היא יכולה למצוא עצמה צריכה להטיל על מי מהמועמדים להקים או לא להקים ממשלה חדשה. למה לה כאב הראש הזה.
חוץ מזה, היא באמת נקרעת בין מופז ללבני (על אף שהיא קרובה יותר ללבני.( ההחלטה המעניינת והמקורית ביותר של השבוע שעבר הייתה הכרזתו של השר יעקב אדרי על תמיכה במאיר שטרית. המועמד הנשכח, שמציג רזומה וניסיון גדולים יותר משל כל האחרים, מראה סימני חיים. המירוץ בקדימה לא נגמר, עדיין. זה יימשך, כנראה, עד הדקה ה-.90
נא להמתין לטעינת התגובות
