צער גידול חיות
"הנה, זה מהיום שאימצנו אותו". "איזה מתוק, לאכול אותו!". "כן, ופה זה אחרי התאונה כשלקחנו אותו לווטרינר". עצוב לאבד בעל חיים, מאד עצוב. כמה עצות להתמודדות נכונה עם אובדן חבר
חיית המחמד הראשונה שמתה לי היתה ערה, כלבת ילדותי. היא הורעלה וגססה מתחת למיטה שלי. שנים אחר כך נאלצתי להרדים את החתולה תולה, שסבלה מגידול סרטני בראש. זה היה ביום שמש יפה, והיא עדיין הספיקה לשבת ולהשתזף בחצר.
האם זה היה היום המתאים לסיים את חייה? לעולם לא אדע. גם את הכלב טין טין הרדמתי כשחדל לכשכש בזנב ולא הצליח לקום מרבצו. החתול מוסטי נדרס גם הוא, ואילו מיצי מת מאיידס חתולים. לא את כולם קברתי בחצר. גם לי יש גבולות.
יהיו נסיבות המוות אשר יהיו, כל אובדן כזה משאיר חור בלב. זה המחיר שמשלם מי שמגדל חיות מחמד. מה לעשות, ברוב המקרים הם ימותו לפנינו, ואולי טוב שכך, אבל מי שלא גידל חיית מחמד, יתקשה להבין למה אנחנו בוכים, מתאבלים ולעתים מפסיקים לתפקד. "זה בסך הכל כלב", יגיד לנו בחוסר רגישות. ולכו תסבירו. באמת. תסבירו להם למשל שבכתבה על אבל ועל אובדן של חיית מחמד, שהתפרסמה בכתב העת של פרויקט "חיות וחברה" באוניברסיטת תל אביב, נאמר שאובדן כזה מביא לתגובה זהה לחלוטין לזו שמביא אובדן של אדם קרוב.
בתחילה אנחנו במצב של הלם: אנחנו מתקשים להאמין שהכלב או החתול שליוו אותנו שנים אינם עוד. אחר כך מגיעים הכמיהה והגעגועים, אחריהם הייאוש לנוכח הצורך להסתגל למצב החדש, ולבסוף מגיעות, במוקדם או במאוחר, ההסתגלות והחזרה לתפקוד. "יש לי עצב ענק בלב,כאב גדול שאי אפשר לתאר", כותבת גולשת באינטרנט שמספרת על מות כלבה. "אני יושבת ובוכה עליך, ואתה לא פה כדי לעודד אותי", כותבת מישהי אחרת, נערה בת 14.
"חסרות לי כל כך הנביחות שלך, אפילו הפעמים שבהן עשית לי פיפי על הכביסה", נכתב במקום אחר. גולשים אחרים, מצדם, לא חוסכים בתנחומים ובהשתתפות בצער בסוף כל וידוי כזה, וכמעט לכולם יש סיפורים דומים לחלוק.
באתר Page Pet Loss Support מציעה מוירה אנדרסון אלן, עיתונאית ויועצת אמריקנית שפרסמה ספר בנושא אובדן חיות מחמד, להבין תחילה שצער עמוק על אובדן חיית המחמד שלנו הוא טבעי, ואל לנו לתת לאיש להגיד שזה טיפשי או מוגזם. חיית המחמד היתה שותפה לחיינו, ומקור לשמחה ולקשר הדוק, כך שסביר שנרגיש ממוטטים עם לכתה.
פרט לצער הנורא, נרגיש אולי אשמה על מות חיית המחמד. תחושה שיכולנו לעשות עוד משהו למענה ולא עשינו. נרגיש שמותה נגרם בגלל הרשלנות שלנו. וגם יש הכחשה: נתקשה מאוד לקבל את העובדה שהכלב או החתול לא יהיו שם כשנגיע הביתה. ניתקף בכעס כלפי הנהג שדרס את יקירנו, או הווטרינר שלא הצליח להציל אותו. הכעס יכול להיות מוצדק, אבל לדבריה לא כדאי לתת לו להשתלט עלינו.
בכל אופן, הדבר החשוב ביותר הוא להיות כנים ברגשותיכם ולא להתכחש אליהם. זה בסדר להרגיש כעס ואשמה, אבל בהמשך יש לבדוק אם הנסיבות מצדיקות אותם. תביעו את הצער, היא ממליצה, תבכו, תצעקו, תדברו על זה, תכתבו. אל תנסו להדחיק את המחשבות, נסו להיזכר בימים
כדי למזער את רגשות האשם, חשוב לדעת שעשיתם הכל בשביל חיית המחמד ושהרדמתם אותה כשאכן כלו כל הקצין. ההחלטה אם ומתי להרדים בעל חיים תלויה בחוות הדעת הרפואית של הווטרינר, אבל לא פחות מזה, בהתרשמות שלנו, הבעלים, מאיכות חיי בעל החיים. אם הוא לא מגיב לאהבה, לא משתתף בחיי הבית, אדיש לגורלו, סובל ממוגבלות ומכאבים ולא שולט בצרכים, זה כנראה הזמן לסגור עניין. שום דבר מכל אלה לא עושה, כמובן, את ההחלטה לקלה.
לדבריו של הווטרינר ד"ר אייל נחמיאס, כיום אפשר לדחות את הרגע הקשה. "האמצעים הרפואיים הקיימים מאפשרים להאריך את חיי בעל החיים, ולשפר את איכותם הרבה יותר מבעבר", הוא אומר, "זה מצריך השקעה בכסף ובטיפול, אבל אם זה יכול להחזיר את החיה לתפקוד, בעיניי זה שווה. לצערי, יש לא מעט מצבים שבהם אנשים ממהרים לקבל את ההחלטה לפני שנלחמו. מובן שאם בעל החיים חלש וסובל, ואין טיפול שיכול לתת לו מענה, אני ממליץ להמית".
אבל איך מתכוננים לרגע כזה? בקושי רב. בכל מקרה, ההחלטה להרדים מתקבלת לרוב אחרי חודשים של מאבק במחלה ולא מעט שיחות עם הווטרינר. "בחלק מהמקרים אני נוסע לאנשים הביתה ועושה את זה אצלם, כדי להקל עליהם נפשית", מסביר ד"ר נחמיאס, "אחרים מביאים את בעל החיים למרפאה, ורוצים להיפרד לפני הרגע של הזריקה עצמה. אני לא ממליץ לאנשים להיות נוכחים בשלב הזה. זה רק יקשה עליהם".
רוב הבעלים מעדיפים להשאיר את הגווייה אצל הווטרינר, המפנה אותה לשריפה. אחרים מעדיפים לקבור בחצר, בטבע או בבית עלמין לחיות מחמד, ויש כמה כאלה בארץ. במקרה שיש ילדים נחמיאס ממליץ לקבור איתם יחד, כדי לתת להם הזדמנות לסגור מעגל, וכדי שמות הכלב יהיה מוחשי. שלא יישארו במחשבה ש"סנופי נעלם". אם בעל החיים מת בנסיבות לא ברורות, אפשר היום גם לבצע נתיחה שלאחר המוות, כדי לברר את סיבת המוות.
האתר של אלן, בכל אופן, מנסה להתמודד גם עם שאלת העברת העסק לילדים. תופתעו לשמוע שכנות יכולה לפתור לא מעט פחדים ותפיסות מוטעות שיש להם על המוות. אם אתם משתמשים במונח "הורדם", ודאו שהילד מבין את ההבדל בין הרדמה מסוג זה להרדמה שמתעוררים ממנה. לעולם אל תאמרו שהחיה הלכה לאיבוד, כי אז הילד יאשים את עצמו בלכתה, יחכה לשובה, ולא יהיה מוכן לקבל חיית מחמד חדשה. ספרו לו שהכלב לא יחזור, אבל שהוא מאושר וחופשי מכאב. וגם אל תבקרו את הילד על הבכי ועל הצער. חשוב שתביעו גם את צערכם שלכם ולא תנסו להסתיר אותו, שכן במקרה כזה המסר לילדים יהיה שצער הוא לא לגיטימי.
נא להמתין לטעינת התגובות
