איבדה את משפחתה - והתגייסה למען שליט
מבחינתה של כרמית רון, שבעלה ושני ילדיה נרצחו בפיגוע במסעדת "מצה" בחיפה, אין מחיר שלא שווה את שחרורו של גלעד שליט
הפעם השנייה שיצאה מהבית למרחב הציבורי הייתה לפני חודש וחצי. יחד עם החברה הכי טובה, אורה לפר-מינץ, שאיבדה את בנה, רז, ביחידת דוכיפת לפני שבע שנים וחצי. השתיים המתינו למיניבוס שהסיע את משפחת גולדווסר לבסיס שרגא, כדי לזהות את גופת אודי.
כרמית ואורה המתינו למיקי, אמו של אודי. כרמית, אורה, מיקי, שלוש חברות שקברו את הבנים. שותות קפה, מדברות בטלפון ויוצאות בהכרזה לא שגרתית: "אנחנו חיילות של גלעד שליט".
מרגע זה, כמו חיילת נאמנה, החלה רון לעבוד. עלתה לבמה, שלחה מכתבים לראש הממשלה, דיברה בכינוסים של הורים שכולים. ממגרת והודפת משפטים של פוליטיקאים בנוסח "צריך להתחשב במשפחות השכולות".
מבחינתה: לשחרר, לשחרר, לשחרר. להחזיר את הילדים הביתה. לחזרה הביתה אין מחיר. "אני לא אוהבת שמשתמשים בי מבחינה פוליטית", היא אומרת. וזה מה שגורם לה לפתוח את הפה ולדבר.
"המחבל שרצח את המשפחה שלי מת במקום, אבל כל החברים שלו יושבים בכלא, ומבחינתי, לשחרר את כולם בשביל גלעד ובשביל כל ילד אחר שלנו. זה המקום שבו אנחנו שונים מהם, ואת המקום הזה צריך לקדש. ואם המחבל שרצח את המשפחה שלי היה חי, הייתי יוצאת בקריאה לשחרר אותו בשביל גלעד".
לפני שנה התקשרה אליה ציפי לבני, שרת החוץ, וביקשה שתדבר
כל בוקר היא עוברת, בדרך לעבודה, במקום שבו אכלה ערב אחד ארוחה משפחתית במסעדת "מצה" בחיפה עם בן זוג ושני ילדים, אביאל, ענת ועופר, בפסח 2002.
ומהארוחה הזאת קמה שותתת דם. הרבה דם היא שותתת כבר שש שנים. כשהיא עוברת ליד המסעדה, היא נוסעת עם הראש ישר. לא מסתכלת הצדה. אישה בת 60. בלי קמט, עם חיוך שקט, עם טון עמוק ונוכח, בלי דמעה אחת רטובה בעיניים. הכירו את כרמית רון.
משהו בתוכך הכין אותך למה שקרה?
"לא וכן. כשהתחילה האינתיפאדה השנייה, יותר ויותר פיגועים התקרבו למסלול החיים שלי. גרתי ליד קפה 'מומנט' כשהיה הפיגוע בירושלים, הפיגוע ב'סי פוד מרקט' היה מטר מהעבודה של אביאל, בפיגוע בחליסה היינו ליד, ושמעתי את עצמי אומרת לעצמי: 'הנה זה מתקרב. זה מתחיל לסגור עלי'י".
הייתם ארבעה שישבו ביחד במרחק של עשרה סנטימטרים זה מזה. את היום חיה והם שלושתם מתים. איך את מסבירה את זה לעצמך?
"למה דווקא אני נשארתי בחיים זאת שאלה שמחכה לי. עוד לא הגעתי אליה. לעומת זאת, בשאלת המשמעות של מותם אני מתעסקת מהרגע הראשון שזה קרה. ולהעניק משמעות למוות שלהם אני יכולה רק דרך ערכים, שעליהם גידלתי אותם. אם זה אהבת הארץ, אם זה קוד מוסרי, אהבת אדם, סבלנות, חברות, הענקת ערך לחיים. אלו ערכי המשמעות שבהם אני מנציחה את מותם".
את אומרת, בעצם, "אני אחראית לזה שהם ייזכרו".
"משפחת רון נמחקה. אני האחרונה. אין אחרינו, אין מי שימשיך את משפחת רון חוץ ממני. ואני צריכה להמשיך אותם. זאת החובה שלי. לאפשר לאנשים להכיר קצת את ענת, עופר ואביאל. שמי שלא הכיר אותם בחייהם, אולי יכיר אותם טיפה במותם".
זה חשוב שלא יישכחו.
"מאוד חשוב. אחרת לא הייתה פה מדינת ישראל. האין הפרטי של המשפחה שלנו נגדע, נמחק. זה כמו אנשים שהגיעו מהשואה ויצרו אילן יוחסין חדש. המשכיות היא הבסיס לקיום פה, לא? אני מנסה להמשיך אותם בצורה אחרת, בכל מיני צורות".
אנחנו מסתכלים על הקיר עם התמונות הענקיות של שלושתם, ואנחנו מבינים מזה שאת חיה בבית ואיתך חיות שלוש דמויות שקפאו בזמן.
"כן, הם לא מתפתחים, למרות שאני מנסה. חגגנו עכשיו לאביאל יום הולדת 60".
עם מי חגגת?
"עם חברים. יש עמותה שמתעסקת בהנצחה של המשפחה שלנו והקמנו פארק יפה,'שבילי רון', ליד כרם מהר"ל. חגגנו עם חברים, אנשים. ישבנו כולנו על שפת הים בבית של אחת המשפחות, ואנשים התחילו לספר על אביאל. עם חברים של ענת אנחנו הולכים לעשות פיקניקים ביומולדת שלה. אני מבקשת מחברים שלה לכתוב סיפורים קטנים, כדי לזכור".
מהסיפורים שאנשים מספרים עליהם, כרמית לא לומדת משהו חדש. היא יוצאת מימי ההולדת שמחה ועצובה. ואז היא חוזרת הביתה, פותחת את הדלת, יושבת מול השולחן ומדברת איתם. החפצים שלהם נשארו במקום. הבגדים, הניירות, הארונות. פעם תכננה לעשות שיפוץ, אבל גילתה שאין לה עוד כוח. הכל נדחה לשנה הבאה. כך היא מבקשת להשאיר אותם בחיים.
"אני שואלת את אביאל שאלות, מתייעצת איתו, והתשובה הראשונה שעולה לי, אפילו אם אני לא אוהבת אותה, היא תשובה שהוא נותן", היא מספרת.
הם היו זוג חברים. 30 שנה ביחד, מתוכן 26 נשואים. בסופו של דבר, היא מאמינה, זו הייתה אהבה יצוקה מחברות. ידעו לריב, להתווכח, אבל גם להשלים. בערב שבו נרצח יצחק רבין, היא נזכרת, היה ריב גדול. אבל ברגע ששמעו על הרצח, קמו והתחבקו. בכו יחד. "הזוגיות הזאת ידעה להבדיל בין עיקר לטפל. התבגרנו יחד, למדנו לחיות יחד, הבנו מה חשוב ומה פחות חשוב. איפה לריב ואיפה לעזוב".
ביום ההוא, אחרי שהמחבל התפוצץ, הדבר הראשון שעשתה כרמית היה לגשת לאביאל, ששכב לידה. הכל קפא, הראש התמקד בצורה. חיפש את אביאל. ענת ועופר שכבו על הבטן. היא לא ראתה פנים. סיפרה לעצמה שהם התעלפו ועוד מעט יתעוררו. אבל כשראתה את אביאל, הבינה מיד.
כשראית את אביאל והבנת, מה אמרת לעצמך?
"לקחתי את עצמי לפינה, וכמו שאני, פצועה, ועוד לא יודעת מה יקרה הלאה, רק מקווה לטוב, עשיתי עם עצמי חוזה ונתתי לעצמי הבטחה. הבטחה חזקה. דיברתי עם עצמי. אמרתי לעצמי: 'את תחזיקי את עצמך לא להתפרק. את תחזיקי את עצמך להיות חזקה. כי עכשיו הכל הולך להיות אחרת ואת תחיי ותהיי חזקה ותחיי חיים שתוכלי לכבד בהם את עצמך ואותם'. את זה סגרתי עם עצמי אז. זה לא היה רציונלי, זה היה עמוק ורגשי וזה בתוכי עד היום".
המוות שלהם, מבחינתה, אינו חד משמעי. משהו בה מסרב לקבל את האין המוחלט. "מבחינתי, הם מתקיימים, למעלה. הם קיימים. אני יודעת שבשיחה רציונלית, בהיגיון קר, אני עלולה הישמע הזויה, אבל אני מאמינה בנוכחות שלהם. אני מאמינה בזה כדי להיות מסוגלת לחיות בעצמי. אחרת אשתגע".
את אומרת: "הם כאן, הם מסביבי באיזשהו אופן, יש להם נוכחות שאיתה אני חיה".
"כן".
מה קורה בלילות?
"סיוטים. כל השעון הביולוגי שלי התבלבל. מתחילים באחת בלילה סיוטים של רעש ואור, חוזרות תמונות, ועולים לפעמים געגועים נורא חזקים. ואז אני מתעוררת, קוראת, בוהה בטלוויזיה, מנסה שוב לישון וחוזר חלילה עד הבוקר. האוזן מצפצפת כל יום כבר שש שנים. אי אפשר לסדר את זה".
את יכולה לצחוק ממקום עמוק, סתם.
"כן. ועל זה יש לי ויכוחים בקבוצות של הורים שכולים ואני, בניגוד לרבים, מחזיקה בדעה שמותר לנו לשמוח. שזה בסדר. הרי העצב שלנו כל כך גדול, שאם מישהו מספר לך בדיחה ואת צוחקת ושוכחת לעשר שניות, אז הכל בסדר. לקראת החגים אנשים מצלצלים ואומרים לי: 'טוב אני לא אאחל לך חג שמח'. ואני עונה: 'למה לא? לא מגיע לי שתאחל לי חג שמח? לא מספיק עברתי?'.
"בניגוד להורים שכולים, שכשמאחלים להם חג שמח אומרים: 'איזה בן אדם לא רגיש ממול', אני אומרת: 'מגיע לי שיאחלו לי ומגיע לי שאני אאחל לעצמי'".
אין עלייך בכי. רואים את זה עלייך מאוד ברור.
"הייתי אדם מאוד בוכה לפני. לא יכולה לבכות מאז שזה קרה. לא הצלחתי לבכות בכי אחד בשש השנים האחרונות".
מה חשוב היום בחיים? מה לך חשוב?
"הדברים הכי קטנים. לעמוד במטרות קטנות שהצבתי לעצמי, סידורים, מגע עם חברים, קרבה רגשית".
היית רוצה לקרב את קצך, למות, להצטרף למקום שהם נמצאים בו?
"ממש לא".
החיים מסקרנים לך, מעניינים?
"בוודאי. מאוד".
את יכולה לאהוב גבר חדש?
"עוד לא, אני עוד עם הגבר הזה".
נא להמתין לטעינת התגובות
