ישראל החליטה לסכל את הגרעין האיראני
בעקבות סדרת דיונים אסטרטגיים שהסתיימה לפני שלושה חודשים נפלה ההכרעה: ישראל לא תוכל להשלים עם פצצה איראנית
מדינת האייטולות. ההחלטה נפלה לאחר דיון אסטרטגי מערכתי, שבו נטלו חלק מקבלי ההחלטות וראשי הדרגים הביטחוניים המקצועיים הגבוהים ביותר. רמזים על ההחלטה הזו נשמעים כבר בפומבי, פה ושם.
המשמעות ברורה: הוויכוח בין אלה שחושבים שצריך לעשות הכל, כולל פעולה צבאית, כדי למנוע מאיראן פצצה גרעינית, ובין אלה הסבורים שאפשר להשלים עם גרעין איראני, הוכרע. ועוד משמעות אחת קטנה: אם משטר האייטולות לא ייפול בשנה הקרובה, אם האמריקנים לא ינחיתו מכה צבאית ואם הסנקציות לא ישברו את תוכנית הגרעין האיראנית, תצטרך ישראל לפעול בעוצמה.
ובמילים אחרות: ההכנות לאופציה ישראלית צבאית, המיועדת, בדרך כזו או אחרת, לסכל את הגרעין האיראני נמצאות בעיצומן.
זה אומר שבשנה שנה וחצי הקרובה, יש סיכוי להתלקחות אזורית. אפשר להבין את המהלך הישראלי הזה כשדרוג של עקרון ה"תחזיקו אותי", ואפשר גם לקחת אותו ברצינות. מומלץ לבחור באופציה השנייה. אהוד אולמרט, בפורום סגור, אמר בשבוע שעבר שיש היום בצה"ל רק שני פיקודים חשובים באמת: פיקוד העורף, וחיל האוויר. לזה, בדיוק, הוא התכוון.
במשולש טהרן-ירושלים-וושינגטון, לא קורים דברים טובים. ישראל נואשת לקבל אישור אמריקני למתקפה באיראן, אבל לא מקבלת. להפך. הדרך הכי קצרה לטיסה לאיראן עוברת מעל עיראק, שם שולטים האמריקנים.
לצורך הזה, נצטרך לקבל היתרי מעבר וקודים. במצב הנוכחי, לא נקבל. ישראל מבקשת אמצעים התקפיים מארצות הברית, ובמקום זה מקבלת הצעות למכ"ם הגנתי. "נעזור לכם להתגונן, נמנע מכם לתקוף", אומרים האמריקנים. "האמריקנים משלימים עם איראן גרעינית ומנסים לשכנע גם אותנו להשלים", אמר השבוע מקור ביטחוני. אבל אנחנו לא משלימים.
יש גם אופציה שלישית. הציג אותה, לאחרונה, אפרים סנה במסמך ששיגר לשני המועמדים לנשיאות ארצות הברית ג'ון מקיין וברק אובאמה. במסמך, המחזיק שמונה סעיפים, קובע סנה כי "אין ממשלה בירושלים שתשלים עם איראן גרעינית. כשיהיה ברור שאיראן עומדת על סף השגת נשק גרעיני, פעולה צבאית ישראלית תעלה על הפרק כדי למנוע זאת".
סנה מציע את האופציה "השפויה, הזולה והיחידה שאין בה שפיכות דמים", כדי לעצור את התהליך הזה. לדבריו, הגיע הזמן לפעולה אמריקנית אמיתית, רבת עוצמה, לגיוס אירופה כולה לסנקציות "אמיתיות", שנועדו להפלת המשטר האיראני. העם האיראני, אומר סנה, נאנק תחת משטר האייטולות ולא מפיל אותו רק בגלל חוסר סיוע מבחוץ.
סנה מציע מהלך פשוט: אמברגו מוחלט על חלקי חילוף לתעשיית הנפט ועל נפט מזוקק, וחרם מוחלט על המערכת הבנקאית האיראנית. שני המהלכים האלה ימוטטו, בתוך זמן קצר, את המשטר. חלון ההזדמנויות, על פי סנה, הוא מעכשיו ועד תחילת העשור הבא. שנה וחצי, שנתיים. זאת אומרת עכשיו.
סנה לא
"דיבורים על שואת יהודים ועל ביטחון ישראל לא מרשימים את החבר'ה האלה", אומר סנה. אז מה כן? פשוט מאוד. הוא שמע אותם מתארים את ההשקעות העתידיות, ואז הפטיר בשקט: "חבל, כי עידו ידליק את כל זה". מי זה עידו? נחושתן. מפקד חיל האוויר. "להשקיע באיראן ב-2008", אמר סנה לאוסטרים, "זה כמו להשקיע במפעל 'קרופ' הגרמני ב? 1938, זו השקעה עם סיכון גבוה". האוסטרים , על פי סנה, החווירו.
אצלנו, בינתיים, מתכוננים לאופציה הצבאית. זו גם הסיבה שבגללה מתקיימות השיחות עם סוריה. דווקא עכשיו. יש חשיבות עליונה בנטרולה של סוריה ממעגל האימה, לקראת התלקחות אפשרית. גם הסורים מודעים לזה. "אסד", אומר אולמרט בפורומים סגורים, "הוא איש חכם, מפוכח. הוא יודע בדיוק מה הוא רוצה להיות, ומה לא. הוא למד משהו. יש לו יכולת איפוק והכלה והוא לא שייך לעולם הזה של איסלאם קיצוני".
ועדיין, הסורים מתנדנדים בין העולמות. בתרחישים שהתקיימו במערכת הביטחון מדובר על ירי של מאות טילים סוריים על ישראל בשלב הראשון, עד שחיל האוויר יצליח להשמיד את מרבית המשגרים ולהשתלט לגמרי על המרחב האווירי. מהירי הזה ייהרגו כאלף אזרחים. כמו בכל האינתיפאדה. בהתאם לאחד התרחישים, צה"ל יפלוש לסוריה, יגיע תוך זמן קצר יחסית לדמשק, ויוכל, אם ירצה,להשתלט עליה.
במהלך הזה ייהרגו עוד כ-1,500 חיילים . ומה אז? אז תתחיל מלחמת טרור וגרילה, יתפוצצו מטענים, ייהרגו עשרות חיילים בחודש, ואנחנו נחפש, בנואשות, דרך החוצה. בדיוק כמו בעיראק. ומה אז? אז נתחיל לדבר. השאלה היא אם יהיה עם מי לדבר. לאסד נוכל רק להתגעגע. המשטר שיירש אותו יהיה גרוע בהרבה. ראו עיראק. ועל מה נדבר? על רמת הגולן נדבר. כי בלעדיה אין הסדר. אז בשביל מה כל זה?
אם וכאשר תתקוף ישראל באיראן, ונניח שהסורים לא יתערבו (הלוואי), מה יקרה? האיראנים, אגב, הם האיום המיידי הקטן ביותר. יש להם עשרות טילי שיהאב רלוונטיים. רובם ייורטו. הבעיה תיפתח מצפון, וגם מדרום. חיזבאללה ישגר את כל מה שיש לו, וזה הרבה. חמאס, כנ"ל. חיפה ואשדוד יחטפו קשה. גם תל אביב. על פי אחד התרחישים, תנצל ישראל את מהומת הדמים שתתחולל, ואת "רגע האמת" של מלחמת הקיום של הריבונות הישראלית, גם כדי להיכנס לעזה ולעשות, סוף-סוף, מה שבסוף מישהו יצטרך לעשות שם. גם זה יעלה במאות הרוגים.
זוהי הסיבה שרבים מדברים עכשיו על ממשלת חירום לאומית. הם יודעים על מה הם מדברים. הימים המתרגשים ובאים עלינו יצריכו את איחוד כל הכוחות הציוניים למאגר אחד. זו תהיה מלחמה, לחיים או למוות, בין אור לחושך. בין האיסלאם הפונדמנטליסטי המתגרען ומתגודד על הגדרות שלנו, ושל המשטרים הערביים המתונים האחרים באזור, ובין אלה שעוד מאמינים בדו-קיום, בשתי מדינות, בזכות האדם לחופש ביטוי ובזכות האישה לפנים גלויות.
ישיבת הקבינט שדנה בהתעצמות חיזבאללה הייתה מתוחה. הוצגו שם תרחישי האימה השונים, וגם אמצעי הלחימה המתקדמים שאמורה סוריה להעביר לנסראללה בזמן הקרוב. היו כאלה שטענו שמדובר במהלך אסטרטגי "שובר שוויון", שבין היתר יגביל מאוד את חיל האוויר ופעילותו במרחב האווירי. לעומתם, אחרים (כמו מפקד חיל האוויר) הציעו לא להגזים. זה יקשה, אמרו, אבל נסתדר.
מי שלקח את העסק ברצינות, היה אהוד ברק. לאור מה שקורה, ביקש ברק מהקבינט ייפוי כוח "עיוור" לקבל החלטות יחד עם אהוד אולמרט וציפי לבני. היו שרים, כמו עמי אילון, שחישבו להתפלץ.
שנתיים אחרי המלחמה ההיא, ואחרי וינוגרד, אתה רוצה שוב להחליט החלטה אחת, בלילה אחד, שתכניס אותנו למערבולת? שאל את ברק. שר הביטחון התעקש. הוא רצה להחליט. מבחינתו, הקבינט הוא נטל, הממשלה היא סרח עודף. אפשר לסגור הכל אצלו בחדר, עם האהוד השני ועם ציפי. ייפוי כוח כזה, הוא לא קיבל מהקבינט, תודה לאל. בכל זאת וינוגרד עשה משהו. על אף שאילון חושב שלא מספיק.
אילון, שהפסיד לברק בפריימריז, יושב עכשיו ב"מכון הנפט" בתל אביב. לשכתו ממוקמת בחדרים שאכסנו את חברי ועדת וינוגרד בתקופת פעילותה. חדרו שלו הוא החדר של השופט וינוגרד. מה שמוסיף נופך של ביזאריות ישראלית אופיינית לקביעתו, השבוע: "למדינת ישראל אין מדיניות, ולמדינת ישראל אין מנגנון או תהליך מוסדר לגיבוש מדיניות".
עד כמה שזה נשמע מופרך, לאהוד ברק היה שבוע קשה אפילו יותר מהשבוע שעבר. בכל פעם שנדמה שהאיש המוכשר הזה מגיע לתחתית החבית, נשמעות דפיקות עמומות מלמטה ומתברר שיש עוד לאן להגיע. רענן כהן, משה שחל, דוד ליבאי ועוזי ברעם, להלן "מועצת המהפכה", התכנסה בסוף השבוע שעבר וניסתה לטכס עצה. המסקנה: אין עצה. החב? רים מתגודדים על הטיטאניק ומנסים לשדרג את הסוויטה, שיהיה נוף לים.
אין צורך להתרשם מה"גיבוי" שקיבל ברק אתמול בישיבת "שרינו". הם יודעים, רוב "שרינו", שאם זה יימשך ככה, לא יהיו "שרינו" בממשלה הבאה. אולי שר אחד. או שניים. פואד בן-אליעזר, האיש שטען ביום חמישי שהוא מנסה לאחד את הכוחות סביב ברק, מנסה לאגד אותם נגדו. מה שפואד אומר על ברק בחדר סגור אפילו עמיר פרץ לא אומר. פואד חושב על מעמד של יו"ר זמני, בגיבוי עמי אילון ועמיר פרץ. הקואליציה הזו מחזרת גם אחרי סגנו של ברק, מתן וילנאי (שנפגש עם פרץ השבוע בשדרות).
יש גם רעיונות אחרים. כמו, למשל, מהלך ייאוש אמיתי: אם ציפי לבני מנצחת, ואם הסקרים ממשיכים לצנוח, יכולה קבוצה מרכזית בעבודה לנטוש לטובת איחוד מאולתר עם קדימה. איש לנפשו. אגב, עמי אילון ישב בזמן האחרון לא מעט עם לבני. ושרגא ברוש, יו"ר התאחדות התעשיינים, ישב השבוע עם דני גילרמן. ברוש, מיואש ממשבר המנהיגות, הציע לגילרמן, ברצינות, לשקול לרוץ לראשות הממשלה, והבטיח גיבוי של עופר עיני.
על דבר אחד אין ויכוח: בקצב הזה מפלגת העבודה עומדת על סף כליה פוליטית. ברק, שקרא בחמישי בבוקר במעריב על ישיבת ותיקי העבודה אצל רענן כהן, התקשר לגעור בכהן ולתבוע ממנו להפסיק לחתור. כהן נבהל קצת. משה שחל נבהל קצת פחות. הטקסטים של שחל על ברק חסרי תקדים.
בשיחות סגורות אומר שחל שברק סובל, כנראה, מסוג של מחלה. הוא מותח ביקורת קשה על ההתנהלות האישית שלו. על טאורוס. על הדירה במגדלים. ועכשיו על מכירת הדירה במגדלים. "הוא אכל את הדגים הסרוחים, גורש מהעיר ועכשיו הוא מתעקש לקבל מכות", אומר שחל. "אין למפלגה דרך, לא מניפים את דגל המנהיגות הנקייה, לא מדברים על מיליון וחצי אנשים מתחת לקו העוני. איך נדבר על זה? מאיפה? ממגדלי אקירוב? "
אהוד אולמרט, זוכרים? הוא עוד כאן. ראש הממשלה מפעיל לחץ כבד על אבו-מאזן ללכת איתו להסכם הסטורי, אפילו חלקי, אפילו לא מפורט, אבל כזה שיהווה אופציה ברורה,שפויה וקיימת לפתרון שתי מדינות לשני עמים. נכון לאתמול, אולמרט מנסה לפתות את אבו-מאזן לפגישה נוספת ביום ראשון הקרוב. אולי זו תהיה פגישה דרמטית.
בנוסף למיליארדר דניאל אברהם, שהיה ברמאללה כמה פעמים, הפעיל אולמרט תותחי שכנוע נוספים. הוא עובד נגד הזרם. לבני וברק מטרפדים אותו. האמריקנים כבר מיואשים. קונדוליזה רייס דחקה באבו-מאזן להכין משהו לביקורו בוושינגטון בספטמבר, אבל ספק אם היא בעצמה עוד מאמינה. האחרון שמאמין הוא אולמרט. הלפני אחרון הוא רמון. "נשים את הנייר על השולחן", אומר אולמרט, "שהציבור ישפוט. האמריקנים יתמכו, העולם יתמוך, זה יהיה כוח עצום, זה יפסיק את הזרם שקורא עכשיו למדינה גדולה אחת ".
ספק אם אולמרט יזכה להישג הזה. בסבי ? בתו של אבו-מאזן אומרים ש"ההצעות שישראל מעבירה אלינו מגוחכות". אבו-מאזן חלש, והוא יודע שאולמרט חלש ממנו. ברשות עוקבים בדאגה אחר המצב הפוליטי בישראל. קשייו של אהוד ברק מהווים מקור נחמה יחיד, בינתיים. את הליכתו של אולמרט הם מבכים. מכל האפשרויות, לבני נראית להם הטובה ביותר, או, בעצם, הרעה פחות.
להסתבכויותיו האחרונות של ברק בפרשת טאורוס, וניסיון השתדלנות שלו למען המיליארדר נג'יב סוויריס, יש גם אלמנט פלסטיני, שהוזכר כאן בשבוע שעבר. מוחמד רשיד שמו. גם רשיד, שיש לו עסקים משותפים עם סוויריס, השתדל אצל חבריו הישראלים כדי שחברת אורסקום, בבעלות סוויריס, תקבל אישור להשתלט על נתח מפרטנר הישראלית. אלא שגם הוא כשל. רשיד וברק חלקו, בזמנו, ידיד משותף.לחיים ולעסקים:יוסיגנוסר, ז"ל. הונו של רשיד מוערך בישראל בכ-250 מיליון דולר. אלה, ברובם, כספי העם הפלסטיני.
ברשות רואים את רשיד כמי שהתעשר באמצעות קרבתו לערפאת. גורמי הערכה בישראל יודעים לספר שבפתח מחכים לרשיד בפינה, אבו-מאזן מתעב אותו, זו הסיבה שרשיד מדיר רגליים מכאן, מסתובב בעיקר בקהיר ובמפרץ, ונחשב לסוס מת לגמרי בכל הקשור לזירה הפלסטינית.
נא להמתין לטעינת התגובות
