לא שמענו, לא ראינו, לא אמרנו
מי מאיתנו באמת התקשר לאחד הגורמים הרלוונטיים, כשראה את בן השכנים הקטן מסתובב יחף בחוץ כל ערב בחופש הגדול, בשעות בהן הוא כבר מזמן אמור להיות נקי ומחובק ואחרי סיפור?
שלושת הקופים
אבל מסביב לכל ילד תמים עיניים בן ארבע וחצי ישנו מעגל חברתי. איזשהו מעגל. אם לא בגן, אז במשפחה, ואם לא המשפחה – ישנם השכנים. וכאן עולה שאלה שעל כולנו להשיב עליה בכנות וביושר: מה היינו אנחנו עושים? לו אני שכנה של רוז יפת העיניים, ורואה מדי יום את הצער הניבט מהן, מה הייתי עושה?
הישראלים ידועים בחום הדביק שלהם, במנהגם להתערב ולחטט ולהציץ. אבל איכשהו, כשזה מגיע לדיווח לשירותי הרווחה, התכונה הזו נעלמת. מי מאיתנו באמת התקשר לאחד הגורמים הרלוונטיים, כשראה את בן השכנים הקטן מסתובב יחף בחוץ כל ערב בחופש הגדול, בשעות בהן הוא כבר מזמן אמור להיות נקי ומחובק ואחרי סיפור?
ומי מאיתנו ניגשה לשכנה העצובה, שנראית כאילו היא לא מצליחה להתאושש מהלידה השלישית? אנחנו מביאים עוגה, בטח, ואפילו ארוחת ערב, אבל האם הבטת לה בעיניים והצעת לה מספר טלפון של פסיכולוג?
הם מ-פ-ח-דים
והשכנים שכמעט בכל ערב עולות צעקות מדירתם. מכות אולי אין שם, אבל גם לא הרבה אושר. ניסית? ניגשת? חשבת לדווח בעילום שם למחלקת הרווחה?
אנחנו מוכנים להגיד לכל אם צעירה ברחוב שהתינוק שלה ממש קופא מקור כי הוא בלי גרביים באוגוסט, או מציעים בהתנשאות טישו לאם המטופלת בחבורת זאטוטים, ולאחד יש, לא עלינו, אף מלוכלך. אבל אנחנו לא מעזים להתקרב לפצע אמיתי, מוגלתי.
אולי מה שמרתיע הוא הסיכון לטעות. אולי ניגש לשכנה הנוּגה והיא נורא תיעלב ותגיד שבכלל הכול נהדר, זה פשוט הקטן שלא נותן לה לישון בלילה.
ואולי נכניס את מחלקת הרווחה לחייה של משפחה שהייתה יכולה להסתדר לבד, אבל ברגע שהרווחה בפנים נורא קשה לשכנע אותם שהכול בסדר. ובכלל, אצלנו כולם מכירים את כולם, וזה ידוע שזה שנים ככה אצל המשפחה הזו, וככה הם חיים, וכולם כבר רגילים.
גם בבניין מגורים מנוכר
בעיר הגדולה לוקח לשכנים זמן להתערב. אבל נדמה לי שבקהילות סגורות זה קשה עוד יותר. מכירים נורא טוב, ולא נעים, ולא יכול להיות שזה משהו רציני, ובכלל – אני לא מהמעגל הכי קרוב אליהם, יש להם חברים שבטח יודעים מה קורה.
ואני אפילו לא מדברת על הפנייה לרשויות החוק. מבחינתי פניה לרב היישוב זו התחלה מספיק טובה, במיוחד בגלל שהרבנים היום יותר ויותר מודעים לחובתם לפנות לסיוע חיצוני במקרה הצורך. אבל אפילו פניה לרב היישוב עוברת דרך התלבטויות והתחבטויות.
ממה אנחנו מפחדים? אני לא חושבת שזו רק הדאגה להיותו של אדם בחזקת חף מפשע, הפחד מלהאשים מישהו לשווא.
נדמה לי שזו איזו סולידריות עקומה שפותחה כאן, בארץ הקודש. אנחנו לא רוצים לסבך אף אחד, ולא רוצים להסתכסך עם אף אחד. אנחנו בסדר עם השכנים, ממש שכנים טובים, לא עושים בעיות.
תספרו את זה לאלון, לרוז.
נא להמתין לטעינת התגובות
