כדי לקדם את החינוך צריך לחזור לערכים ולא לשיטות הישנות
אפשר לשנות את מצב החינוך בישראל, אבל לא על ידי חזרה לשיטות הישנות. בעידן הריאליטי הלימוד חייב להיות חווייתי יותר, מרגש יותר ומרתק יותר. אנחנו חייבים לחנך לערכים לפני שאנו דורשים הישגים והמטרה מחייבת ליצור סיירת הוראה איכותית ובעלת סטטוס חברתי גבוה, שמגובה בשכר ראוי
כשאני מנסה להיזכר בתקופת הלימודים שלי בבית הספר, אני זוכרת בעיקר שני דברים: את החוויות מחוץ לשגרת הלימודים, ואת המסרים הערכיים שהעבירו המורים שהערכתי כאנשי חינוך.
רובנו זוכרים את ימי בית הספר בעיקר דרך החוויות: טיולים שנתיים, שבתות סמינריון עם דיונים לתוך הלילה על משמעות הבחירה החופשית, ואת הסרט "הנחשול", שהוקרן בשעת חברה.
כשמדברים על השינוי היסודי הנדרש במערכת החינוך, רבים מתגעגעים לחינוך הישן והטוב, שכלל משמעת ברזל בכיתה, כבוד למורה ושינון טקסטים, אלא שמאז זרמו הרבה תכניות ריאליטי בטלוויזיה ומה שעבד בעידן שבו תרבות הפנאי כללה קריאת ספרים לא יכול לעבוד בעידן של טלוויזיה ופרסום אינטנסיביים, שעובדים בעיקר על החוויה הרגשית.
לחזור היום לשיטות הלימוד הישנות זה כמו לצאת למלחמה מודרנית עם חץ וקשת. הכלים הישנים, ברובם, כבר לא יכולים להחזיק כיתה.
הטלוויזיה שמרגילה אותנו להחליף אייטם כל שלוש דקות, מורידה את כושר הריכוז, ולדרוש ממורים
ולכן, בית הספר של עידן הרגש צריך להשתמש בכלי שיצר את הבעיה, למציאת פתרון. הלימוד יופנם אם יהפוך לחווייתי.
היסטוריה, אזרחות, ותנ"ך הם שלושה מקצועות יסוד שסובלים מיחסי ציבור גרועים. הם נחשבים, על לא עוול בכפם, למשעממים, אבל יכולים לקבל זריקת החייאה דרך לימוד חווייתי.
כל מי שגילה את התנ"ך בלימוד בישיבה גבוהה או במדרשה, יצטער על שנות התיכון המבוזבזות בהן הפך ספר הספרים לטקסט לשוני שיש לנתח את המבנה הכיאסטי שלו. מדרשי חז"ל על שאול ודוד שמעלים שאלות מוסריות עם השלכות לדורנו, נותרים מחוץ לחומר הלימוד בבתי הספר החילונים, ומעקרים בכך את כל חוויית העומק שבלימוד.
שילוב של סיורים בשטח, ביקור בזירות ההתרחשות של חלק מסיפורי התנ"ך יוכל לחבר תלמידים לתנ"ך ולארץ. ללמוד את קרב דוד וגולית בעמק האלה, ואת הקרב האחרון של שאול בגלבוע, יכול להפוך את התנ"ך לספר חי.
הוספה של 10 אתרי חובה ברחבי הארץ (הכנסת, בית המשפט העליון, יד ושם, מוזיאון הכרזת העצמאות, ועיר דוד, יוכלו להיות התחלה של הרשימה) בהם יצטרכו התלמידים לבקר כחלק מלימודי ההיסטוריה והאזרחות יכולה להפוך את המקצועות האלה למקצועות רלוונטיים.
הטלוויזיה החינוכית סיפקה לנו בילדותנו שלל תכניות מיתולוגיות שזכורות לנו היום יותר מכל שיעור: שניים אוחזין ללימוד בסיסי בתלמוד, קשת וענן ללימוד על חגי ישראל, וגדולי ישראל, וכמובן גבי ודבי והמגי'ק סטיק, שלימדו אותנו אנגלית.
ילדי שנות השמונים גדלו עם הטלוויזיה ככלי עזר לימודי מצוין. אין שום סיבה להפסיק ליצור תכניות דומות גם היום, ולהפוך אותן לחלק ממערך הלימודים.
הדבר החשוב מכל הוא כמובן חיזוק הליבה הערכית בתכנית הלימודים. רוב הרפורמות עוסקות בשיפור ההישגים, אבל הבעיה האמיתית נמצאת בתכנים. בשנים האחרונות מערכת החינוך הכללית מדגישה יותר ויותר את המימד הדמוקרטי והאוניברסלי, ופחות את הצד היהודי והלאומי.
גם אם נייצר כאן מערכות חינוך עם תלמידים מצטיינים במתמטיקה ומדעים, לא נבטיח חברה טובה יותר, מלוכדת יותר, ומוסרית יותר. תרבות הנהיגה בכביש, האלימות, וההשתמטות מצה"ל, הן בעיות מרכזיות של מערכת החינוך שלא יפתרו על ידי שיפור הישגים.
אם כל מה שנעשה בחינוך יסתכם בטיפוח המצוינות האישית, בלי לטפח את הזהות והשייכות הלאומית, אנחנו עלולים למצוא את כל אותם מצטיינים עושים חיל בחו"ל, ושוב נשב מודאגים מ"בריחת המוחות".
כדי לחנך לערכים חייבים סיירת הוראה איכותית ובעלת סטטוס חברתי שמגובה בשכר ראוי. רק אחרי יצירת הבסיס הערכי אפשר להתחיל לתקן.
נא להמתין לטעינת התגובות
