הקצין שנפטר תיעד: כך התעללו בי בצה"ל
ימים של עבודות פרך, הרעבה ומניעת שינה - כך תיאר סג"מ אריאל בנימי ז"ל ביומנו את קורס הקצינים, שבסופו קרס. צה"ל: הנושא בבדיקת מצ"ח
בנימי לא לבד, גם בקורס שקדם לו התעלפו חיילים וכך גם חבריו לאימון.
בנימי ז"ל התגייס לצה"ל עם מוטיבציה רבה. הוא התנדב לקורס חובלים, אך מקץ כמה חודשים, לאחר שלא הסתדר בו, עבר למסלול לקצונה בחיל השריון, והסכים לחתום קבע. הוא סיים בהצלחה שורה של קורסים מפרכים: טירונות שריון, אימון מתקדם, קורס מפקדי טנקים, הכנה לקורס קצינים, וקורס קצינים בבה"ד 1. כל השלבים הללו, אותם עבר בצה"ל, לא השפיע עוד על בריאותו שהיתה תקינה לחלוטין.
אבל אז הגיע קורס ההשלמה לקציני שריון שנמשך ארבעה חודשים. ממכתביו של בנימי עולה כי האימונים התאפיינו בקושי קיצוני - פיזי ומנטלי - בהשוואה לכל האימונים, הגיבושים או הקורסים האחרים שעבר במהלך שירותו בצה"ל.
אחרי חודשיים בקורס, הכריזו מפקדיו על "שבוע מלחמה", המדמה את מה שלדעת המפקדים ייאלצו הלוחמים להתמודד במלחמת אמת. "במשך חמש יממות רצופות ישנו רק שעתיים עד ארבע שעות בכל לילה", תיעד בנימי ממיטת בית החולים את שעבר עליו. השינה התבצעה בישיבה עם ציוד מלא בתוך הטנק, מה שמכונה בפי הלוחמים "שינה קרבית".
בשעות השינה הספורות הללו, נדרשו הצוערים גם לשמור על הטנק. פקודות מטכ"ל קובעות כי על המפקדים לאפשר שש שעות שינה מינימום בלילה,
גם את המזון החליטו המפקדים להגביל באופן קיצוני, כדי להמחיש מצב מלחמה. פריטי המזון הספורים שהועברו לחיילים חולקו בין 13 הצוערים הרעבים במחלקה של בנימי.
מהתיעוד של בנימי ובהסתמך על עדות חבריו עולה כי הלוחמים כמעט שלא אכלו במהלך כל שבוע המלחמה. כך למשל נותרו הלוחמים ללא מזון ממוצאי שבת ועד יום ראשון בערב, אז חולקו לכל המחלקה רק שתי פחיות לוף.
גם מערב יום רביעי החיילים לא אכלו דבר במשך שעות ארוכות. החוסר במזון לאורך כל השבוע גרם לבנימי ולחבריו לחוש בתשישות. אבל למרות העייפות, החולשה הכללית והמתח הנפשי, המשיכו הצוערים בפעילות פיזית מאומצת, המצופה מהם בקורס ולמרות שלא נכח בשטח רופא.
ביום חמישי סיימו הצוערים את שבוע המלחמה תשושים, אך גם אז הם לא נחו לרגע, ובנימי וחבריו נדרשו לטפל בטנקים שהתלכלכו מהאימון. הגוף של בנימי כבר החל לקרוס וכאב הראש, החום והחולשה עברו רק על ידי כדור אופטלגין שנטל בעצמו.
בארבע לפנות בוקר הוא קם לשמירה, אך מצבו הרפואי הידרדר במהרה, ובנימי החל לחוש לחצים בחזה. כעבור שעה הוא פונה למרפאה בבסיס על ידי חייל שהבחין במצבו, ומשם פונה לבית החולים יוספטל באילת עקב חשש להתקף לב.
בבדיקות נמצא שתפקוד הלב תקין, ובגלל החשד הראשוני הוא קיבל מדלל דם ומורפיום כדי להפחית את הכאבים. הצוות הרפואי החליט לפנות אותו לבית החולים סורוקה בבאר שבע, ותוך כדי הנסיעה הוא איבד דם רב בגלל המדללים שניתנו לו.
בסורוקה הועבר בנימי למחלקה לטיפול נמרץ שם הוא הונשם והורדם למשך 38 יום. הרופאים קבעו כי נגרם לו נזק חמור ללב, כזה שפוגע ביכולות התפקוד הבסיסיות היומיות. בנימי סבל ממוגבלות מוטורית בשתי ידיו, פגיעה במיתרי הקול, והוריו העידו כי התעייף גם מהליכה קצרה או מעלייה בכמה מדרגות.
מאז האירוע החל בנימי בתהליך שיקום מורכב, ולמרות שלא סיים את השלמת השריון הוענקה לו דרגת סגן משנה. הוא הועבר להמשך שיקום בבית החולים תל השומר, ושוחרר מצה"ל עם פרופיל רפואי 21.
אבל בנימי לא ויתר, בחודשים הספורים עד מותו, ולמרות שסבל ממחלת לב שהקשתה על תפקודו, הוא החליט לחקור לעומק את אשר אירע. לדברי הוריו הוא לא הסתפק בהגשת קבילה כמו חייל מהשורה, אלא פנה לקצינת הנפגעים של חטיבת 460 בה שירת, כדי לקבל לידיו את תיק התרגיל של שבוע המלחמה, אך נענה בשלילה.
לטענת גורמים בזרוע היבשה המקרה נחקר, אך ממצאיו לא הועברו לידי המשפחה. בנימי עדיין לא ויתר, הוא גבה עדות מארבעה קצינים שהיו חבריו למחלקה ב"שבוע מלחמה", מהן עלה כי המפקדים החליטו כי לפני כל קבלת מזון הצוערים יעשו מסע של לפחות שני קילומטרים. כמו כן, הוא הגיע לזה כי התנאים הקשים היו גם במחזור הקצינים הקודם.
מהעדויות עולה כי חברי המחלקה, שהתאמנו בסחיבת אלונקות תוך לבישת ביגוד אב"כ מחמם, סבלו מהתייבשויות - היו צוערים שקיבלו עירוי, וכמה צוערים אף פונו למרפאה לאחר שהאימונים נמשכו למרות עומס החום.
עד יומו האחרון, נלחם אריאל בנימי. שבועיים לפני מותו הוא גולל במכתב את סיפורו. בתאריך ה-13.6.08 נפטר בנימי בשל מחלת לב. בתום 30 ימי האבל, העבירו הוריו את המכתב לנציב קבילות חיילים.
לטענת גורמים בפרקליטות הצבאית הוא פתח בחקירה עצמאית, וממצאיה הונחו על שולחן הפרקליט הצבאי הראשי כדי שיחליט אם יש מקום להעמיד לדין את מפקדיו.
מדובר צה"ל נמסר בתגובה: "הנושא נמצא בבדיקה ראשונית של יחידת מצ"ח ועם סיומה יועברו ממצאיה לעיון וחוות דעת הפרקליטות הצבאית".
נא להמתין לטעינת התגובות
