חיי האהבה של הדבורים
לפני 85 שנה חזה ד"ר רודולף שטיינר את היעלמותן של הדבורים – מהחיות המופלאות והמסתוריות בעולמנו. נועם שרון על הקשר האזוטרי בין האדם לדבורה ועל טבעו הרוחני של הדבש
מבין הישויות שחיות בעולם הזה, שמור לדבורים מקום מיוחד. רודולף שטיינר מצא כי הדבורים חשובות מספיק להקדיש להן שמונה הרצאות שלמות. הרצאות אלו מאוגדות בספר "דבורים", מפניני הספרות האנתרופוסופית, שטרם תורגם לעברית, שממנו לקוח רוב הידע במאמר הזה.
נחשוב לרגע על הקשרים המופלאים של הדבורים עם העולם הסובב אותן. שוו בנפשכם את הדבורה מחוללת במעופה אל הפרח וניגשת אליו בעדינות רבה. התחלופה בין הדבורה לפרח מעניקה חיים: הפרח מעניק לדבורה את הצוף, והדבורה מחזירה לפרח חומצה המאפשרת לו להוסיף ולצמוח ולהפוך את הפרח לפרי. בצאתה, לוקחת עמה הדבורה אבקנים – חלק הפרח השרוי כולו באהבה – וגורמת להאבקה שמאפשרת לצמח את המשך קיומו.
הדבורה ממשיכה בדרכה וחוזרת אל הכוורת. אם מצאה מקור חדש של צוף, תודיע עליו לאחיותיה הפועלות באמצעות ריקוד שתרקוד לכבודן: אם המזון נמצא במרחק של פחות מ-100 מטר, תרקוד הדבורה במעגלים. אם מקור הצוף החדש מרוחק יותר, תחולל ריקוד בצורת הספרה 8. הזווית שבין האנך שחוצה את צורת ה-8 ובין הקו שבו היא חוצה את האנך היא הזווית שבין השמש, הכוורת ומקור-הצוף. מהירות הריקוד מסמנת את מרחק המזון מן הכוורת, ומשך הריקוד מלמד על עושרו. הדבורים שיקלטו את המסר יצאו מיד ללקט את הצוף.
הצוף שתקבל הדבורה מן הפרח ייעשה בקיבתה לדבש ולשעוות-דבורים – דונג. כל מה שהדבורה מייצרת מועיל וטוב לאדם. את הדבש, על סגולותיו הבריאותיות, אין צורך להציג. הדונג הוא החומר שממנו הכין האדם את אחד מתשמישי הקדושה הראשונים – הנר. ארס הדבורה משמש מימי קדם תרופה לאדם ונמצא יעיל לטיפול טבעי במחלות-עצבים ובמחלות ריאומטיות.
הפרופוליס, חומר שמייצרות הדבורים לשם ציפוי הכוורת והגנתה (והוא למעשה מערכת-החיסון של הדבורה) משמש גם הוא תחליף טבעי לאנטיביוטיקה ונודעת לו חשיבות גם בתעשיית-הקוסמטיקה. גם אבקת-הפרחים – הפּוֹלֶן – שמשמשת להאכלת זחלי-הדבורים, נחשבת למזון טוב ובריא במיוחד לאדם. על מזון-המלכות לא נמליץ, על-אף מעלותיו הבריאותיות, מפני שהפקתו כרוכה בהתאכזרות לנחיל-הדבורים.
חִשבו לרגע איזה יצור נפלא היא הדבורה, הבונה את ביתה ומייצרת את מזונה מתוך גופה-שלה, ובתוך כך מעניקה חיים לעולם-הצומח ומתנות יקרות מפז לאדם. אין פלא שבימי-קדם נחשבה הדבורה לחיה קדושה.
בכוורת יש שלושה סוגי דבורים: הדבורים הפועלות, המונות בין עשרות למאות אלפי פריטים בכוורת; הדבורים הזכרים, שאינם אוספים צוף ותפקידם העיקרי הוא להפרות את המלכה; ומלכת הדבורים, הממונה על הולדת הצאצאים. שלושת סוגי הדבורים בנחיל מרכיבים ישות אחת, סופר-אורגניזם במינוח הביולוגי של התופעה, שקיבל בעברית את השם "דבורית."
עוד במאה ה-19 טען החוקר הגרמני יוהנס מהרינג כי נחיל-הדבורים הוא ישות אחת השווה באיכויותיה ליצור ממשפחת בעלי-החוליות; הדבורים הפועלות מייצגות את איברי-הגוף ואת חילוף-החומרים, ואילו המלכה והזכרים מייצגים את איברי-הרבייה.
הזואולוג הגרמני בן-זמננו יורגן
כיצד יכולה הדבורה הזעירה להפגין חָכמה כה גדולה? כיצד היא מצליחה להיות כה מתואמת עם אחיותיה הדבורים? ברור שהחָכמה אינה של הדבורה האחת, והתיאום אינו מתרחש בין עשרות-אלפי פרטים נבדלים. ניתן אפוא לראות בנחיל-הדבורים ישות מורכבת הגדולה מסכום חלקיה, כשהחָכמה וההרמוניה מצויות בדבורית עצמה, האורגת את פעילותן המשותפת וחסרת-האנוכיות של כל הדבורים. משמעות הדבר פותחת לנו צוהר אל הבנת נפלאות הבריאה.
לדבש מקום של כבוד בתרבויות העתיקות ונחשב למזון בעל ערך מוסף, המסמל את הקשר בין האדם לאל. בתרבות המצרית, היוונית והרומית העריכו את הדבש כל-כך, עד שהעלו אותו באופן קבוע מנחה לאלים. על-פי המיתולוגיה היוונית, בילדותו ניזון זאוס (שאותו כינה הומרוס בשם אֶסֶנֶס – מלך הדבורים) ממזון-מלכות. בתרבות המצרית נקברו כדי דבש עם הפרעונים, כדי ישתמשו בו בעת תחיית-המתים. הדבש היה רכיב חשוב במטבח המצרי, ברפואה, בלידה (הוא נחשב למחזק של כוח-הגברא) ובמוות (הוא היה רכיב חשוב בנוזל החניטה.) במאה ה-19 מצאו ארכיאולוגים שחפרו במצרים כד-דבש בן אלפי שנים. הם פתחו אותו וטעמוּ. טעמוֹ היה מושלם.
בראש-השנה העברי נהוג לאכול תפוח בדבש ולברך: "יהי רצון מלפניך, ה' אלוהינו ואלוהי אבותינו, שתחדש עלינו שנה טובה ומתוקה." הדבש מוזכר במקרא כבר בספר בראשית, כאחת המתנות שיעקב אבינו מעביר לבנו יוסף שבמצרים באמצעות בניו. בספר ויקרא מתוארת ארץ ארץ-ישראל כ"אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ."
בספר משלי נאמר: דְּבַשׁ מָצָאתָ אֱכֹל דַּיֶּךָּ: פֶּן-תִּשְׂבָּעֶנּוּ וַהֲקֵאתוֹ." הדבש מתואר כאן כדבר טוב שיש לאכלו במידה. במסכת חגיגה שבגמרא משתמשים בפסוק הזה בהקשר של רבי שמעון בן-זומא, שנכנס לפרדס, הציץ – ונפגע. הדבש משמש כאן מטפורה לידע רוחני.
הערך המוסף של הדבש ניתן גם בסגולותיו הבריאותיות. דבר זה, שהיה ידוע ברפואה העתיקה והעממית, מקבל לאחרונה אישוש גם במחקרים מדעיים 'קונבנציונאלים'. האחוז הגבוה של הפרוקטוז (סוכר פירות) הופך אותו למתאים לחולי סכרת, ואך הוכח כמיטיב את מצבם. הדבש הטבעי הוכח כיעיל בטיפול חיצוני בפצעים כרוניים, נגעי עור, פצעי לחץ וכוויות. סגולות אלה של הדבש נובעות, בין היתר, מהיותו סטרילי, אנטי-בקטריאלי, ובעל ריכוז גבוהה של חומרים נוגדי חימצון.
שטיינר טען שהדבש הוא בעל השפעה מיטיבה לאדם, ובמיוחד לאדם המבוגר. השפעת הדבש על המבוגר דומה להשפעת החלב על הילד. הדבש עוזר למצק את מבנה הגוף ומחזק את כוחות הצורה (הכוחות המעצבים) שבו. מאותה סיבה ממש הדבש אינו מומלץ לילדים רכים.
ההסבר לכוחו המחזק של הדבש לוקח אותנו למחוזות איזוטריים, שמצביעים על קשר עמוק בין הדבורה לאדם, שנוצר בזכות הזיקה המשותפת של השניים לצורת המשושה. אם נשווה בין הדבורית לאדם, הדבורים הפועלות מקבילות לתאי הדם. הן בונות את חלת הדבש – שהוא הגוף הפיסי של הדבורית – כמו שתאי הדם בונים את הגוף הפיסי של האדם. בבניה זו משתמשות הדבורים וגם תאי הדם בכוח בונה, שמעצב את צורת המשושה. התוצאה אצל הדבורים היא חלת הדבש שכולה עשוייה משושים.
כך גם בגוף האדם, רק בצורה פחות נגלית. בצורת המשושה ניתן להבחין בבירור במבנה-העצם, אך זו מתקיימת, על-פי שטיינר, גם בשלבים מסוימים בהתפתחות של כל תא ותא בגוף האדם. הכוח הבונה משושים קיים כמובן גם בדבש הדבורים. לפיכך אכילתו יכולה לעזור לאדם לחזק את גופו – אך לא באופן מוגזם.
לאחר שנוכחנו במעט מנפלאות הדבורים וביחסים המיוחדים בינן לבין האדם והעולם, מטרידה פי כמה העובדה שבחמישים השנים האחרונות נעלמו בין 50% ל-90% מאוכלוסיית הדבורים בארצות הברית.
"הפרעת התמוטטות הדבורית" (Colony Collapse Disorder – CCD) היא המונח שניתן לתופעה שבה דבורים פועלות נוטשות את הכוורת ומביאות לחיסולה. הפרעה זו מתרחשת בעיקר בארה"ב, אך דווח עליה גם באירופה.
נכון להיום, מגדלי הדבורים עומדים חסרי אונים לנוכח התופעה ואינם יודעים לתת לה הסבר. מעבר להשפעתה על כמות הדבש העולמית ומחירו, העלמות הדבורים מעלה גם מחירי הפירות והירקות, כיוון ששליש מתוצרי המזון בעולם קשור ישירות לעבודתם של הדבורים. מדענים מכל העולם החלו לחקור את התופעה במטרה למצוא לה הסברים, עד כה מבלי למצוא פתרון המניח את הדעת.
ההסברים להעלמות הדבורים, או יותר מדויק – למות הדבוריות, הם רבים ומגוונים. החל מהתחממות גלובלית וזיהום אוויר, דרך תהליכי עיור, קרינה אלקטרו מגנטית (מאנטנות סלולאריות, לדוגמה), ריסוס הגידולים שמפרחיהם יונקות הדבורים, הנדסה גנטית של אותם גידולים, שימוש בדשנים כימיים, ועד לסברה הנפוצה ביותר – וירוסים חדשים ומחלות התוקפות את הדבורים.
למעשה, ד"ר רודולף שטיינר חזה לפני 85 שנה את מה שמתרחש כיום. כך כתב: "כזה הוא המצב ביחס לגידול המלאכותי של הדבורים... ניתן להגדיל את תפוקת הדבש שלהם, ואת היכולת שלהן להשלים את העבודה שהן עושות. הדבר היחיד הוא, שהדבר הזה לא יכול להתבצע באופן רציונאלי ועסקי מידי... כשנחקור את נושא גידול הדבורים יותר לעומק נגלה כי היום אנו מעדיפים אמצעים מסויימים מפני שהם נראים לנו כטובים ביותר, אך בעוד מאה שנה כל גידול הדבורים יפסק אם נשתמש רק בדבורים המגודלות בצורה מלאכותית.
"אנו רוצים להיות מסוגלים לראות כיצד דבר שהיה כה נפלא יכול להשתנות בצורה שבהדרגה תהרוס את כל מה שהיה חיובי בו. ובאופן ספציפי אנו רוצים לדעת איך גידול הדבורים יכול להוות פתח לגילוי סודות הטבע, במיוחד איך דבר-מה יכול מצד אחד להיות כה מועיל, אך מצד שני יכול להוביל להרס ומוות. לפיכך מגדלי הדבורים יכולים לשמוח עם הקדמה הרבה שהתרחשה בזמן קצר, אך השמחה הזאת לא תימשך מאה שנים".
אלברט איינשטיין אמר ש"אם ייעלמו הדבורים מן העולם, לאדם יוותרו ארבע שנים לחיות". העלמות הדבורים המתרחשת בשנים האחרונות היא תופעה שאנו צריכים להיות ערים לה לא פחות מההתחממות הגלובלית, ולשקוד על מציאת פתרונות ויישומם. שיטות גידול הדבורים המקובלות צריכות להשתנות, ולמעשה כבר ישנם דבוראים אשר משנים את שיטות עבודתם לכאלו הלוקחות בחשבון את צרכיה של הדבורית, לעיתים על בסיס התובנות וההמלצות שניתנו לפני 85 שנה בהרצאותיו של ד"ר רודולף שטיינר.
מעבר לדאגה שהעלמות הדבורים יכולה להסב לנו, אפשר לשאול מהו המסר שמנסות הדבורים להעביר. מהו השיעור שצריכה האנושות ללמוד מהתופעה המדאיגה של העלמות הדבורים? אם ניקח את מושג הדבורית כמפתח לפיתרון החידה, נוכל לראות שכדי להבין את המציאות על בוריה צריך להתבונן בתמונה השלמה של הטבע ולא בחלקיו הנפרדים. הבנת התמונה השלמה תמיד כוללת בתוכה אלמנט של סוד. וכדי שסודות העולם יתגלו בפנינו, אנו צריכים לרכוש כלפיו אהבה, אותה אהבה שעל פי שטיינר היא הכוח שמניע את הדבורים. נסו להרגיש את אותה אהבה בפעם הבאה שאתם מלקקים דבש. שנה טובה!
תודות להילמר לוי על עזרתו בחיבור המאמר.
מתוך גיליון ראש השנה של כתב העת "אדם עולם", דו-ירחון בנושאי חינוך והורות, תרבות ואמנות, כלכלה וחברה לאור האנתרופוסופיה
נא להמתין לטעינת התגובות
