הלוחם היחיד שלא נפגע באסון השייטת מדבר
סער, לוחם השייטת ש-11 מחבריו נהרגו ב-97 בלבנון, שובר שתיקה ומספר כיצד כיוון את מבצע החילוץ ואיך הטרגדיה השפיעה על חייו
בנסיבות שלא התבררו באופן ודאי עד היום, נתקל הכוח בפיקוד סא"ל יוסי קורקין ז"ל, מפקד פלגת הלוחמים של הקומנדו הימי, בזירת מטענים סמוך ליעד. התוצאה כמעט לא נתפשת: מבין 16 הלוחמים, נהרגו 11 ובהם קורקין. ארבעה נוספים נפצעו. גופתו של איתמר איליה ז"ל נשארה בידי חיזבאללה והתקבלה רק כעבור חודשים, אחרי משא ומתן מתיש. המשימה, כמובן, לא בוצעה.
לאיש היחיד שיצא שלם בגופו מליל הבעתה הזה קוראים סער. הוא היה אז בן 21, ארבעה חודשים אחרי סיום המסלול ביחידה. בגילו ובתפקידו היה סער מן הצעירים והלא מנוסים בכוח. ובנסיבות שאירעו למעט מאוד לוחמים, במעט מאוד מקומות, הוא מצא את עצמו בתפקיד מכריע, בשעה וחצי של תופת בלב לבנון.
הסיפור על הקשר של יוסי קורקין, שקור רוחו תרם תרומה מכרעת לחילוץ הכוח הפגוע אנושות, נפוץ כבר בימים שאחרי האסון. בתחושה השחורה שהשתררה אחרי האירוע, שהיה בדיעבד אחת מנקודות המפנה המכריעות בשינוי הלך הרוח הישראלי כלפי השהייה בלבנון, נאחזו התקשורת והציבור בסיפור הזה כמוצאי שלל רב. הוא סימל שריד של תקווה: בתוך השכול והכישלון של לבנון, הלוחמים של יחידות העילית נשארו מה שחשבנו שהם.
מאז, סער לא דיבר. כמה משפטים שאמר לחבר ליחידה צוטטו לפני כשנה, אבל הוא עצמו סירב לכל בקשה להתראיין. מי שיקרא את דבריו כאן יוכל להבין למה. היום, בגיל 32, הוא סטודנט ללימודי ממשל במכללה במרכז הארץ ומנהל את הפאב בקיבוצו. 11 שנים אחרי, הוא מוכן להתראיין בהרחבה, בפעם הראשונה.
הקשר עם סער נוצר לפני כחודשיים, ביוזמת אחד מחבריו, שחשב שהגיע הזמן, אחרי שנים של בריחה מתקשורת, שיספר את סיפורו. הוא עשה זאת אחרי היסוסים רבים, תוך רגישות רבה לאובדנם ולסבלם של אחרים, אך ביושר ודיוק שהבהירו היטב, לי ולצוות הצילום, מניין שאב כוחות באותו לילה.
בניגוד לקלישאות התקשורתיות על "גיבור ישראלי", כפי שנקראה כתבה על אודותיו שפורסמה כמה שבועות אחרי האירוע, הסיפור שהוא מביא אינו סיפור גבורה. הוא אחד התיאורים המדויקים והחדים ששמעתי מעודי על האדם בקרב. כל מי שהשתתף בקרב, או הגיע קרוב, יכיר מיד את הדברים שסער מספר, רק שכאן הם מועצמים פי אלף. מי שלא, מוזמן לסיור בלב המאפליה, עם מדריך ומספר רגיש וגלוי לב.
הוא יליד קיבוץ בפאתי עמק יזרעאל. לשייטת הגיע כמעט
"כשאתה משרת בשייטת אתה לא רואה מול העיניים אפשרות שתיפגע. קודם כל, מעל לכל, אתה מרגיש את הרצון להיות לוחם בשייטת, כנפי עטלף והכל. אתה גם בגיל כזה שאתה לא מדמיין בכלל שהמוות הוא אפשרי. אני זוכר שאמרתי לאמא שלי, כשהיתה קצת מודאגת,'אני ביחידה מיוחדת, אנחנו לא בקו האש, לא באיזורים הכי מסוכנים'. והאמת, האמנתי בזה בעצמי".
ואז, באמצע קורס מפקדי סיירות, סער נבחר להיות בכוח שייצא לפשיטה באנצריה. השייטת פעלה אז בשיטה של "נבחרות", לא צוותים אורגניים אלא קבוצת לוחמים המכונסת יחד לצורך מבצע. ניסיונו הקרבי כלל שני מבצעים קודמים, ללא אש, ולהיבחר ל"שירת הצפצפה" היה כבוד של ממש. "השייטת לא עשתה הרבה מבצעים בחוף. להיות לוחם מאוד צעיר, שעושה מבצע מאוד איכותי בחוף, היה בעיניי מזל וכבוד. אנשים קינאו בי".
כקשר, השתתף סער בתחקירים השונים, ושינן את הציר ומילות הדיווח. העובדה הזו, הראש הגדול של לוחם שתפקידו פשוט לכאורה אבל הוא מקפיד לדעת, היתה עתידה לשחק תפקיד מכריע באירועי הלילה ההוא. אפשר לומר בוודאות, שאלמלא הכיר סער היטב את הציר ותנאי הפעולה, התוצאות של "שירת הצפצפה", היו עלולות להיות קשות פי כמה.
בצוות שנבחר היו שלושה בני מחזור של סער, יניב שמיאל וגל רודובסקי ז"ל שנהרגו בפעולה וניר שנפצע קשה, וכן גיא גולן ז"ל, שהיה בצוות קודם שאליו השתייך. האימונים עצמם לא היו קשים במיוחד למי שזה עתה סיים את מסלול הלוחם המפרך. "במסלול לוקחים אותך כל הזמן אל הקצה. בהכנה למבצע, אלא אם זה מבצע יוצא דופן, בדרך כלל אתה לא מגיע למצבי קיצון. הם קורים רק אם משהו משתבש".
בלילה שלפני, כנהוג בשייטת, יצאו למסעדה בחיפה. 16 אנשים צעירים ובטוחים בעצמם, בדרך למבחן שכל ניסיונם בצבא הכין אותם אליו. עבור 11 מהם זה היה הלילה האחרון בחייהם. כשנזכרים בזה, דברים קטנים מקבלים פתאום משמעות לא מפוענחת: כך, למשל, שיחה חטופה עם גיא גולן אגב עישון סיגריה. "הוא אמר לי שהוא מפסיק לעשן", אומר סער. באופן מוזר, דווקא את זה הוא זוכר.
על הסטי"ל, אחרי ארוחת הערב וממש לפני הירידה למים, סיפר קורקין ללוחמים על הפיגוע שהיה כמה שעות לפני כן במדרחוב בן יהודה בירושלים. הדיווח היה ענייני, אפילו לא נועד להחדיר מוטיבציה. "אני זוכר", אומר סער, "שסרן צבי גרוסמן ז"ל היה מאוד נרעש מזה, זה ממש טלטל אותו".
התנועה לחוף היתה חלקה. "חלק מאיתנו הגיעו עם הרבה ציוד. אני שחיתי עם איזה מאה קילו, לא אכנס לאיך עושים את זה אבל זה לא כבד כמו שזה נשמע. ההגעה לחוף היא תמיד קטע לא פשוט. לוקח חצי שעה רק להפוך מדג לבן אדם ולעבור למתווה חי"ר". כמה כלבים שוטטו על החוף, והכוח התעכב מעט כדי לוודא שאיש אינו מבחין בו.
לא היה כל סימן מבשר רע. "בזמן ההליכה הסתכלתי מסביב וממש אמרתי לעצמי: אתה פה בלבנון, בתוך מבצע שכל החברים שלך מתים להיות בו, וזה כמו אימון. עשיתי את זה כבר המון פעמים".
רק הפרדס אחר.
"כן. אם אני משתמש בידע החקלאי שלי, בארץ יודעים לעבוד בפרדסים, לשתול אותם פחות צפוף ולגזום יותר יפה. אבל חוץ מזה אתה הולך, האדמה היא אדמה והעצים הם עצים, הלילה הוא אותו לילה והים הוא אותו ים. עשיתי את זה אלף פעם. אני גם הולך ליד המפקד הגדול, ואני מאוד בטוח. מכיוון שהייתי הקשר וכל המידע היה ברור לי, כל רגע שהלכנו ידעתי איפה אני הולך, איפה כל בית וכל עץ, הכל היה בדיוק כמו שידעתי שצריך להיות. לא היה שום סימן לבאות".
"חצינו את כביש החוף הלבנוני. בצד השני שלו היתה חומה, שאותה לא ידענו בדיוק איך לעבור. אפשר היה לעבור עם סולם, או להזיז איזה שער. נדמה לי שבהתחלה עברו עם סולם, ואז הצלחנו להזיז את השער קצת, והשאר הצליחו לעבור דרך שער ברזל מאוד כבד, שבעצם מפריד בין הכביש לבין הפרדסים שמאחוריו".
היתה טענה ששכחו את הסולם, ושהיה צריך לטפס בידיים. היא קשורה לשאלה אם ואיך הופעל המטען שהיה עליכם.
"לא נראה לי. אני עברתי דרך השער, ואולי הסולם היה קצר מדי והיה צורך לעלות עוד מעליו. אבל לטפס שלושה מטר גובה עם כל הציוד הזה, עם כל הכבוד לשייטת, אפילו אנחנו לא יכולים".
"עברנו את הקטע הראשון והגענו לאיזור שבו אנחנו צריכים להתחיל לטפס. בשלב הזה עצרנו, שתינו, וקורקין הרגיש שאנחנו נכנסים ללחץ של זמנים. הוא אמר לנו, בלי לחץ, שאנחנו צריכים קצת להעלות את הקצב. התחלנו לעלות בוואדי בקצב מוגבר. החוד היה יותר קל ועף קדימה, אני הייתי עם 40 ומשהו קילו, ומאחוריי היו אנשים עם משקלים יותר כבדים. אני זוכר שהיה קטע קשה פיזית בטיפוס, וניר בא ותמך בי מאחור. 'עוד מעט', הוא אמר לי,'עוד מעט מגיעים'".
בערך בחצות ורבע הגיע הכוח למעלה, ועצר לקחת אוויר. היעד כבר היה קרוב. את הכוח הובילה חוליית חוד בפיקוד סרן רוני, יחד עם הלוחמים אלי ושלומי. קורקין וסער נעו מיד מאחוריהם, ואחריהם הנחש הארוך של שאר הלוחמים.
בשלב הזה סטה רוני סטייה קלה מהנתיב. לא בדיוק התברברות, אלא טעות קטנה שהביאה את הכח מעט צפונה מהנתיב המקורי. "פשוט המשכנו עוד פרדס קדימה, במקום לחצות שמאלה. גם לרוני שהוביל את הכח, גם לקורקין ואפילו לי היה ברור שעשינו פה איזה בלבול, אבל שהוא לא קריטי, כי אנחנו נגיע לאותו מקום. זה היה עניין של עשרות מטרים, לא משהו רלוונטי לעצם המבצע. רוני וקורקין החליפו מילה בשקט,'אתה יודע שאנחנו לא במקום?', 'כן, בסדר, אנחנו נגיע לשם מכיוון אחר'. לא מהותי".
הסטייה אכן לא היתה משמעותית מבחינת המשימה. היא מקטינה עוד יותר את הסבירות לטענה שהועלתה מאוחר יותר, כאילו היה מארב מתוכנן לכח, שהרי בסופו של דבר הוא הגיע לנקודה שבה נפגע מכיוון לא מתוכנן. הוא נערך לחצייה של כביש מאחורי שדרת ברושים, כשחייליו ממוקמים במקביל לכביש. שם, כמה דקות אחר כך, פגע בהם המטען הראשון.
למרות הזמן שעבר והבלבול של מה שאירע אחר כך, סער זוכר את הרגע בבהירות. "אנחנו ממשיכים ומגיעים לכביש שאנחנו צריכים לחצות, ששם הקוד שלו היה 'דרך הערבה'. אנחנו כבר נמצאים במרחק לא גדול מהיעד. נעמדים בטור לאורך הברושים של מטע לימונים צעיר. מהצד השני של הברושים הכביש, ובקצה הבט רושים יש שער.
"רוני פותח את השער, שלא היה נעול. אולי הוא חרק קצת, ואנחנו מתחילים בנוהל מעבר כביש: לא כולם יחד, אלא בדילוגים, אחד אחד: רוני ואחריו שלומי ואלי. קורקין מסתובב אליי לפני שהוא עובר, ואומר לי: 'תעביר אחורה לגרוסמן שיסגור את השער'. אני מסתובב ליניב שמיאל, שנמצא מאחוריי, ואומר לו'תעביר אחורה לגרוסמן שיסגור את השער'.
"קורקין עובר, אני אחריו, כמה מטרים מאחור, לא ממש צמוד. ואיך שאני מסיים לעבור את הכביש, אולי מטר אחרי, אני שומע ומרגיש בום אדיר. אדיר. אני מסובב את הראש ורואה כדור אש ענק מאחוריי, מהכיוון שממנו באתי, מעבר לכביש בערך 45 מעלות ממני.
"התגובה האינסטינקטיבית שלי היתה שנתתי מין צעקת 'אה', מין צעקת קרב כזאת, שאני לא יכול להגיד שנבעה מאיזה אומץ גדול, פשוט מבהלה. נורא נבהלתי. ואני ממש זוכר, בעניין של שניות, אני לא יודע אם זה שתיים או שלוש שניות, אבל נוחתת עליי הבנה: מה שחשבתי קודם, כשהלכתי והכל היה נורא מסודר ושקט, ובדיוק כמו באימונים, הכל טוב ויפה - זה לא. אתה בלבנון, מתפוצצים פה מטענים. נתקלנו.
"האינסטינקט הוא ישר לחפש מאיפה תוקפים אותך. הכל עובר לי בראש בשניות. אני מחפש מקור ירי. אני לא זוכר את זה אישית, אבל אחרי זה אמרו לי שקורקין צעק 'קדימה הסתער', או לפתוח באש. אני מחפש רשף ויציאות, ואני רואה את זה מכיוון של מטע ליד, חורשה שהגבול שלה הוא בעצם עצי אקליפטוס, אולי 30 מטר ממני. אבל אני רואה רק רשף. הכל מאוד חשוך. אני יודע איפה אני נמצא, אבל אני לא יכול לראות. אפילו צלליות כמעט לא רואים, שלא לדבר על בני אדם.
"אני פותח את הנצרה של הקלצ'ניקוב ומתחיל לירות לשם, ומתקדם לאורך הציר שהיינו צריכים להמשיך בו. לא להישאר במקום, להגיע למחסה. תוך כדי זה שאני נע ויורה, אחרי 14 שניות - את זה אני יודע כי בדקתי אחר כך, אבל התחושה באותו רגע היא של כלום זמן - מתפוצץ מטען לפניי.
"אני לא יודע אם זה מטען או רימון, אבל זה מאוד מפחיד, ממש מול הפנים שלי. התמונה שיש לי זה של כדור אש, שעל הרקע שלו מין צלליות שחורות כאלה. הייתי בטוח שהמטען העיף פה סלעים, אבל בדיעבד אני יודע שאלו היו שקיות ממזבלה שהיה שם. ומהמטען הזה נפגעים כל החבר'ה שלפניי. אני ממשיך בתנועה וירי קדימה ורחוק מהמטען הזה, ובשלב מסוים, אולי רוני קרא לי, אולי מצאתי אותם, אבל הגעתי אל רוני שהיה שרוע עם הנשק מכוון לעבר מקור הירי.
עד אז לא ראית אותם? היית בתחושה שאתה לבד?
"לא, אני לא בתחושה שאני לבד. אני בכוח. מאחוריי נמצא כל הכח. נכון שאני עברתי ביחד עם קורקין והחוליה שלפניו, אבל אני לא לבד. הכל עניין של שניות. אני חושב שאל רוני הגעתי משהו כמו בין חצי דקה לדקה אחרי, לא יותר".
מה ראית כשהגעת אליו?
"תשומת הלב שלי היא אל מקור הירי. יש מטענים, לא ברור מאיפה הם באים ואיפה הם ממוקמים, וכל מה שאני רואה הוא מאיפה יורים. אני מגיע לגל אבנים בגובה של איזה 40 סנטימטר, משהו כזה, ומאחוריו מוצא את רוני, עם נשק מכוון למקור הירי, ומאחוריו את אלי ושלומי, שניהם פצועים.
"אני משתרע או כורע עם רוני, ואני רואה שהוא מנסה לדווח בקשר, ולא מצליח. ואולי הוא אמר לי 'תדווח'. ואז אני יוצא פעם ראשונה בקשר ומדווח את המיקום שלנו ושנתקלנו, ושאנחנו מבקשים חילוץ מיידי".
ככה?
"אתה מתכוון איך זה נשמע?".
אתה חייל. לוחם שייטת אחרי מסלול, אבל בתפקיד חייל. במצב כזה אנשים נוטים לפע עול לפי התפקיד שלהם בכוח. ואתה גם יודע איפה אתה נמצא וגם מדווח את זה ומבקש חילוץ. זה מפתיע.
"אני יכול להגיד לך לגבי התפקוד שלי, כשאני עושה אחרי שנים לעצמי דין וחשבון, שפעלתי טוב מאד במסגרת התפקיד שלי. אני לא חושב שעשיתי דברים שחרגו ממסגרת התפקיד שלי. ויכול להיות מאד שזה היה בגלל שהייתי צריך - ידעתי מה שאני יודע ולא קיבלתי החלטות הרות גורל. התפקיד שלי היה עכשיו להעביר את התמונה בשטח בקשר, וזה מה שעשיתי.
"אחרי שנים שמעתי את הדיווח, ושומעים אותי מתנשף, אבל אני אומר את זה בצורה מאד ברורה: 'נתקלנו. אנחנו על צומת הערבה ואלנבי, מבקשים חילוץ מיידי'. אני נשמע מאד נסער, כי אני גם מתנשף מהתנועה, וגם כי האדרנלין בשיאו".
אתה שואל את רוני איפה קורקין? הרי יש נטייה טבעית לחפש את המפקד.
"רוני לקח מאחד הפצועים מכשיר ראיית לילה והתחיל לחפש את קורקין, וראה אותו שוכב במרחק של כמה מטרים מאיתנו. הוא עשה דילוג כדי לבדוק באמת מה מצבו. בשלב הזה הראש שלי הוא חצי חצי, מתחלק בין הקשר עם רוני ומה שקורה בשטח, לבין כל תעבורת הקשר שמתחילה. ואני בעצם מקבל את כולה, וזה קודם כל שאלות והבהרות מכיוון הכלים בים, שמנסים להבין מה קורה, והתחלה של הקפצה של כלי טיס. ואני מנסה לתת להם את התמונה הכי ברורה שאני יכול לגבי המיקום שלי ושל המחבלים".
"רוני חוזר ואומר שקורקין נהרג, ואני מדווח גם את זה. אני אומר שיש פצועים ושקורקין נהרג. אני לא בטוח אם כל זה היה בדקות הראשונות, כל הקטע שרוני מגיע לקורקין וחוזר, אבל משהו כמו שלוש דקות אחר כך מתפוצץ המטען שהיה עלינו, על הכוח. וזה פיצוץ הרבה יותר גדול מהאחרים".
הפיצוץ מאחוריך.
"בצד השני של הכביש, אבל מאחורה ומימין לי. כמה עשרות מטרים ממני".
כל הזמן הזה אתה חושב מה קורה עם הכוח בצד השני?
"עדיין לא. אני מנסה לקרוא לאנשים שהיה להם קשר, אבל לא עונים. מכשיר הקשר של רוני גם חטף ולא עובד, ואנחנו מבינים שהקשרים שלהם נפגעו, אבל אנחנו מנסים לקרוא להם".
יורים עליכם בזמן הזה?
"לא מדויק. יש יותר ירי לכיוון הכח האחורי, למקום שבו התפוצץ המטען הראשון".
אתם שומעים אויב? מרגישים אויב? "אני לא זוכר ששמעתי אויב, אבל חבר'ה אחרים שמעו צעקות".
אתה לגמרי שקוע בתפקוד, או שיש גם מחשבה ומודעות מה קורה פה?
"אחרי שלוש דקות, כשהתפוצץ המטען שלנו, אני זוכר תחושה של כאוס. כאוס טוטאלי. אני חוזר שוב להרגשה הקודמת שלי שהכל כמו שצריך והכל בטוח ובדיוק כמו באימונים, ופתאום אני נמצא בזירת קרב. ולא זירת קרב שבה יש אויב ויש את הכוח שלך, אחד מול השני. התפוצץ מטען אחד מאחוריי ואחד לפניי, אני יודע מאיפה יש יריות, אבל לא ברור לי מאיפה אנחנו מותקפים ואיך אנחנו מותקפים. תחושה שאתה בתוך מארב, אתה מוקף. במקביל מתחילות יריות בכפרים ליד. אני שומע ירי מכל כיוון. התחושה היא פשוט של כאוס. אני לא יודע מה הבנתי בדיוק שקורה".
אתה זוכר פחד?
"אני לא זוכר תחושה של פחד. הפחד היה כנראה איפשהו בפנים. לא הרגשתי אותו, אולי בגלל שלא הייתי רק שם. אני בעצם נמצא בשתי זירות אירוע, במקום עצמו וגם בזירה שבה נמצאים מפקד השייטת והאנשים שנמצאים בבור הפיקוד בישראל, ואחרי זה מסוקי קרב, ואחרי זה גם מסוקי חילוץ. והזירה של הקשר עם שאר הכוחות נותנת המון ביטחון: אתה שומע שהם מגיעים, הם שואלים אותך שאלות, זה נתן לי הרבה מאוד ביטחון, הדיבור בקשר.
"בשלב כלשהו הגיע איזה רכב על הכביש הזה, רכב תמים לדעתי. אני ורוני רואים אותו, ובזירה כזו אתה לא שואל יותר מדי שאלות. אתה בטוח שאם משהו נמצא פה, הוא בטוח קשור לאירוע. אז התחלנו לירות לעברו, ואני לא יודע אם פגענו. במרחק של מאה מטר מאיתנו הוא ירד מהאוטו והתחיל לברוח ברגל, ורוני ראה את זה במכשיר הראייה שלו.
"אני זוכר את זה כי הייתי עם הנשק לכיוון שממנו ירו עלינו קודם, ורוני אמר לי שהוא מזהה דמות מאחורינו. וזה רק מוסיף לתחושת הכאוס: הרגשה שהכל מסביב בוער, לא ברור לך מאיפה תוקפים אותך ולמה תוקפים אותך, זאת אומרת אתה יודע למה, אבל מאיפה? אתה מוקף, ממש נמצא בתוך מלחמה, והאויב תוקף אותך מכל הכיוונים האפשריים".
כל כך רחוק מתחושת הביטחון של קודם. הכל נותק.
"הכל נותק. אבל יש לי עוגן להיאחז בו: הקשר, אני בקשר עם כל העולם, כל המעטפת שלנו, ואני נמצא גם עם רוני, שהוא קצין מנוסה, והוא יודע מה הוא עושה, ויותר מהכל הוא לא נותן לי להרגיש שהוא פצוע. הוא חטף רסיסים בפנים, אבל לא ידעתי שהוא פצוע עד שחזרתי לארץ. זה לא שכל מה שאני מדווח בקשר זה רק מנפלאות ראשי, זה מתוך שיחה ביני לבין רוני, שבעצם אנחנו השניים היחידים שנמצאים בהכרה מסוימת".
מתי בפעם הראשונה חולף ביניכם דיבור, או מחשבה אצלך, מה בעצם קורה מאחורה?
"אני לא חושב שדיברנו על זה. אולי רוני אמר שנעבור לצד השני של הכביש, אבל אני לא חושב שרציתי באף שלב לעבור לשם. הייתי בתחושת מגננה כל הזמן: אנחנו כאן רק שנינו, מפקד המבצע שוכב הרוג כמה מטרים מאיתנו, מאחורינו שני חבר'ה פצועים.
"רק אחרי שכוח החילוץ הגיע התחלתי להבין שכל הכח האחורי נפגע. זה לא נתפש בכלל. זה דבר שאתה לא מדמיין. בהכנות למבצע, במקרים ותגובות, הקצין הכי אכזרי מפיל לך חמישה פצועים על כוח של עשרה אנשים. אתה אף פעם לא מדמיין, זה לא נתפש בכלל שכל כך הרבה אנשים מתוך הכח שלך נהרגו.
אתם קוראים להם והם לא עונים? אתם צועקים שמות?
"לא צועקים. לא בקול. הכל בקשר. לא צעקנו באף שלב. לפחות לא אני. הם היו עשרות מטרים מאיתנו. למה לא צעקתי? נראה לי שהיינו בחשש כל הזמן".
היו חילופי דברים בינך ובין רוני על המצב?
"אני לא זוכר. אני גם לא חושב שדיברתי על זה כמעט מאז, על מה שדיברנו. אני אדם שבדרך כלל לא כל כך זוכר מלל. גם הזמן מאבד מההקשר שלו. בהתחלה שניות נראות לך כמו דקות, אחרי זה הזמן טס מאוד מהר קדימה. האירועים רודפים אחד את השני. אני זוכר שקצת עזרתי לפצועים מאחורה, עזרתי לשים חוסם עורקים.
"בחמישה לאחת, רבע שעה אחרי תחילת האירוע, מתחילים להגיע מסוקי קרב. הם מבקשים ממני לזהות את עצמי ואני מסמן את עצמי ואת המיקום. אני מתאר להם איפה אני חושב שהכוח העיקרי נמצא ואיפה אני יודע שנמצאים המחבלים. בכיוונים התבלבלתי קצת, אבל מבחינת מילות הקוד נתתי להם את המיקום המדויק. הם היו צריכים לבודד את השטח, למנוע מצבא לבנון וחיזבאללה להגיע לאיזור, ולנצל את המצב לתפוס אותנו".
עוברת לך מחשבה שמישהו יכול לבוא ולא רק לתקוף אתכם, אלא גם לתפוס אתכם?
"אני לא חושב. הפחד היה בעיקר מזה שיגיע מישהו מכיוון שאני לא מתכנן עליו. אתה אף פעם לא מתאמן למצב שבו תוקפים אותך מ-360 מעלות, וזאת היתה התחושה שם, שאנחנו מותקפים מ-360 מעלות, ושהאויב הוא לא ברור, וזו תחושה כאוטית".
מתי אתה שומע את החילוץ?
"אני חושב שאני מתחיל לדבר איתם משהו כמו חצי שעה אחרי האירוע. אחרי 35 דקות המסוק כבר קרוב, נמצא איתי בקשר. הוא מגיע, ונוחת במיקום שאנחנו לא רצינו שהוא ינחת בו, ואנחנו מבקשים ממנו לעבור יותר קרוב אלינו. גם שם יש איזושהי בעיה, כי המסוק נוחת וכוח החילוץ יורד ממנו, ואנחנו אומרים לו שיעבור מיקום: הוא צריך לאסוף מחדש את כל החבר'ה של החילוץ, והם עולים חזרה".
ואתה בתחושה של "שיגיעו, שיגיעו כבר"?
"לגמרי. לגמרי. תחושת הכח שהיתה לך קודם הלכה לאיבוד, ואתה מת שהיא תחזור. והיא באה ברגע שאתה חלק מכח. עכשיו אני נמצא רק עם רוני, כי אלי ושלומי פצועים. זו תחושת חולשה נוראה. ברגע שבא כח חילוץ, וכמובן כשמסוקי הקרב מגיעים לפני זה, אני מתחיל להתחזק. וכשכח החילוץ מגיע, זו אבן שירדה, כי גם אני עשיתי העברת מקל למפקד כח החילוץ ולסגן שלו, ודי מהר גם הורדתי מעליי את כל הציוד שהיה עליי, ונשארתי עם הציוד הנדרש ללוחם ולא מעבר לזה".
קחו נשימה. התוצאה של "שירת הצפצפה" הטמיעה את האירוע בזיכרון הישראלי ככישלון חריף: 16 לוחמים יצאו לדרך, 15 חזרו מתים או פצועים והמשימה לא בוצעה. הכל נכון, ועדיין צריך לזכור עד כמה קשה עוד יותר היה האירוע עלול להיות אלמלא שלושה אנשים, וסער בראשם.
סגן בועז, מפקד כוח החילוץ, נהג בשעות הקרובות בקור רוח ונחישות יוצאי דופן. תוך דקות מרגע הנחיתה נהרג הרופא שהביא איתו, סרן דגש מאהר ז"ל, רופא מפיקוד צפון שהושאל לכח החילוץ.
גם אחרי שהתברר לו גודל האסון, גם אחרי שהבין שהכח הקטן שלו, 12 לוחמים בלבד, יצטרך לטפל בהוצאתן של 12 גופות ו-4 פצועים, בועז לא נלחץ ולא לחץ. הוא הבהיר לממונים עליו, חבורת הפיקוד בראשות מפקד השייטת אל"מ א' בים ובונקר הפיקוד בקריה, לשם הגיע גם הרמטכ"ל אמנון ליפקין שחק, שהוא מתכוון להישאר בשטח עד שיוודא שכולם חולצו, ואכן בשעות שנותרו עד שעזב את המקום נמצאה גופתו של יוחנן הילברג ז"ל, שלא אותרה בשלב הראשון.
מפקד כח המסוקים נשאר על הקרקע עד הרגע האחרון ממש. למרות לחץ של אנשי חיל האוויר מהקריה, למרות שהחיזבאללה הפגיז את האיזור וגוף המסוק נפגע, למרות שהיה ברור שנחיתתם אותרה והם מהווים מטרה גדולה ומפתה, הם נשארו במקום עד להוראה סופית של הרמטכ"ל שחק לצאת, שבאה ממש לפני אור ראשון ורק אחרי שבבית החולים, אליו הגיע המסוק הראשון ובו הפצועים וההרוגים, התברר שרק גופתו של איתמר איליה ז"ל לא חולצה.
וסער? כל חוקרי האירוע מסכימים שאלמלא ידע בדיוק היכן הוא נמצא, ואלמלא הצליח לכוון בדיוק רב את כלי הטיס שנחלצו לעזרה היה קשה הרבה יותר להוציא מהמקום כח פגוע באופן כה קשה.
הדיווח שלו, שאיפשר למפקדות להבין בדיוק היכן הכח נמצא ואת הצורך בחילוץ מיידי, הבקשה שלו לקרב את מסוק החילוץ פעמיים, הפגנה מדהימה של חשיבה וקור רוח תחת לחץ, כל אלה גרמו לכך שבסופו של דבר אפשר היה לשאת את הגופות והפצועים למסוקים למרות היחס הבלתי אפשרי בין מחלצים למחולצים. שעה וחצי לאחר האירוע כבר המריא המסוק הראשון עם מטענו העצוב לישראל. בפרק זמן ארוך יותר היו כוחות חיזבאללה ואמל באיזור עלולים להבין מה קרה, לשלוח למקום כוחות מתוגברים ולהפוך את האירוע העצוב לחמור ויקר בהרבה.
הדיווח שלו, שאיפשר למפקדות להבין בדיוק היכן הכח נמצא ואת הצורך בחילוץ מיידי, הבקשה שלו לקרב את מסוק החילוץ פעמיים, הפגנה מדהימה של חשיבה וקור רוח תחת לחץ, כל אלה גרמו לכך שבסופו של דבר אפשר היה לשאת את הגופות והפצועים למסוקים למרות היחס הבלתי אפשרי בין מחלצים למחולצים. שעה וחצי לאחר האירוע כבר המריא המסוק הראשון עם מטענו העצוב לישראל. בפרק זמן ארוך יותר היו כוחות חיזבאללה ואמל באיזור עלולים להבין מה קרה, לשלוח למקום כוחות מתוגברים ולהפוך את האירוע העצוב לחמור ויקר בהרבה.
אחרי הנחיתה השנייה ירד סוף סוף כח החילוץ במקום קרוב, והמסוק המריא כדי לא להיות ברווז במטווח על הקרקע. סער סימן למחלצים לאן להגיע. "אנשי כח החילוץ לא הבינו מה נפל עליהם. חבר מהחילוץ סיפר לי שבאו להעיר אותו להקפצה אלינו, והוא העיף את הבחור שהעיר אותו ואמר 'עוף מפה, תפסיק לשגע אותי'. אף אחד לא האמין שיש מצב כזה. השייטת נתקלת? לא הגיוני בכלל.
"אני חושב שהם היו בהלם יותר מאיתנו. אנחנו, בעל כורחנו, כבר היינו בתוך הסיטואציה. הם היו מבולבלים לגמרי. הם ידעו שיש פצועים ויש הרוג, אבל לא מה קורה עם שאר הכח, כי גם אנחנו עוד לא ידענו ולא דיווחנו".
בקשר אתה אומר שיש הרוג אחד.
"לא יכולתי לדווח דברים שלא ידעתי. לא היה ברור לנו מה קרה לשאר הכח, לא היה קשר במשך 40 הדקות האלה. רק כשבועז הגיע וחבר אלינו, הוא ורוני עברו בפעם הראשונה לצד השני של הכביש.
"אני נשארתי עם הקבוצה האחורית, ויצרנו מעגל אבטחה. וזו היתה הרגשה של 'סוף סוף'. אנחנו נורא רוצים לקחת לעצמנו לפעמים את הקרדיט על מי שאנחנו וכמה אנחנו אמיצים. אבל אני למדתי להיות חייל, לוחם בתוך כח. שם אני יודע למצוא את עצמי. בצמד, רק אני ורוני, זה דבר שאתה בחיים לא מתאמן אליו בכלל, ובסוף אתה פועל על פי סך כל האימונים שהתאמנת והערכים שקיבלת מפעם.
"פתאום מגיע רכב. ואנחנו פותחים עליו באש משני הכיוונים. הוא נעצר, אנחנו מוודאים שמי שבתוכו מת, ועכשיו זה מתחיל: לרכז את הציוד ואת הגופות. אני ודורון, בן מחזור שלי, מנסים לקחת את קורקין לאיזור המאובטח באלונקה, והוא איש גדול וכבד.
"הפעם הראשונה שנגלית לי התמונה מה קרה פה היא כשאני עובר את השער חזרה: בפעם הקודמת שעברתי אותו הסתובבתי אחורה לשמיאל ואמרתי לו: 'תעביר לגרוסמן שיסגור את השער'. עכשיו אני חוזר והשער יצא ממקומו, העצים נפלו, אש בוערת, והתמונה מתחילה להתברר. אני לא יודע מתוך איזה כוחות ואיזה הנחיות אנחנו פשוט מתחילים לקחת את הפצועים וההרוגים ולרכז אותם לכיוון איזה מקום, שממנו אחרי זה נוכל להעביר אותם אל המסוק".
ואתה בקושי רואה, גופה פה וגופה שם. יש רגע שאתה מבין שחוץ מניר כולם נהרגו?
"אחרי. רק אחרי. במסוק, כשאנחנו ממריאים. התחושה שלי היא: 'וואי, לעוף מפה, לעוף מפה כבר, ללכת מפה כבר, אני לא רוצה להיות פה כבר'. ואז אני מסתכל ואני אומר 'רגע, כולם נהרגו, ומי שלא נהרג נפצע. אני היחיד שלא קרה לו כלום'. אבל זה לא בא לי כאיזו הבנה או התגלות. זה רק אומר 'וואללה, תנצור את הנשק עכשיו'".
על הקרקע, קודם לכן, יש פעולות פיזיות איומות ונוראיות.
"אנחנו מגיעים בעצם לזירה של פיגוע".
שבה הנפגעים הם חברים שלך, אנשים שאתה מכיר.
"נכון. אבל היה קשה מאד לראות. הכל היה סבך, והאיזור היה מפויח, וגם מאד מאד חשוך. אנחנו כולנו עם פנים מושחרות, וקשה לזהות את האנשים. ואני חושב שיש גם דברים אוטומטיים, אני לא יודע מאיפה הם באים, אבל אני לא חושב שכשהייתי שם באמת רציתי לזהות את מי אני עכשיו לוקח.
"היתה לי תחושה שם שבעצם אני לא לוקח עכשיו בני אדם, כי זה לא בן אדם כבר. אני לא מעביר גופות של אנשים. האדם כבר לא שם. אתה יודע מה אתה עושה, ועושה את זה בצורה מאוד טכנית, בצורה מאוד לא יודע איך לקרוא לזה".
מנותקת רגשית.
"מנותקת רגשית. אבל הראש כן חושב. אני זוכר שהמסוק נחת שוב, ועמד על הקרקע 20 ומשהו דקות, ואנחנו פשוט העמסנו עליו. ובאחת הפעמים שאני יוצא מהמסוק, ומסביב קליעים שאני לא יודע מאיפה הם באים וגם נפילות מרגמה, ממש קרובות, ואני אומר לעצמי 'כל פעם שאני הולך פה אני יכול להיהרג'. המוות הוא חלק מתוך המציאות שאתה פועל בה. ואתה הולך וחוזר, מביא תיק וסוחב גופה, שאתה משתדל לא לדעת של מי היא, ואין בכל זה את הכאב ואת התוצאה האמיתית של מה שאתה עושה, כי אתה לא יכול להכניס את זה במקום ההוא. זה לא המקום. המקום יבוא אחר כך".
בערך בשתיים בלילה, שעה ורבע לאחר שהחלה התופת, המריא המסוק הראשון, ועליו סער, הפצועים, גופות ההרוגים וחלק מכח החילוץ. על הקרקע נשארו שבעה אנשים: בועז, רוני, ושאר חיילי החילוץ שהמשיכו לחפש אחרי שרידים נוספים.
רגע קודם לכן, חובטת בסער לראשונה ההכרה מה עבר עליו. "כשבאתי למסוק, עדיין עם מכשיר הקשר עליי, סחבנו תיקים של חבר'ה שנפגעו. ואני נכנס למסוק, מעיף מעליי את התיק, והחוט של המיקרופון שמחובר לי לאפוד נמתח. הדבר הפשוט שהייתי צריך לעשות זה לנתק אותו, אבל לא יודע, במין אקט כזה, הוצאתי את הסכין שלי וחתכתי את החוט. מין אטרף של הרגע.
"המסוק ממריא, הקלה עצומה. לעוף מפה כבר, לעוף מהמקום הארור הזה ומהריחות האלה, ומהבהלה הזאת ולהגיע חזרה לארץ. ואני מסתכל סביב ולא רואה אף אחד מהכוח המבצע, זאת אומרת כולם שם אבל מתים או פצועים. ועדיין לא הכל יורד עליי.
"נחתנו בבית חולים בנהריה, ואני מצפה שעכשיו כבר יבוא אלינו כל הבית חולים, יסתער עלינו, ייקח את הפצועים ויפנה את ההרוגים משם. ואין אף אחד. אנחנו ירדנו מהמסוק והתחלנו לחפש אלונקות, להוריד את הפצועים מהמסוק ולפרוק את הגופות, ואחרי זה היה צריך להתחיל שלב של זיהוי גופות, כי עדיין היה הכח היה בשטח, מחפש".
מה אתה אומר לי? שאתה זה שמזהה גופות?
"כן, כי אנחנו היחידים שנמצאים. יותר מזה, אני גם היחיד שיודע פחות או יותר מי שם ואיך הוא נראה. לכל לוחם יש את השטנץ הקטן שלו: זה יש לו חולצה מיוחדת שהוא לובש מתחת, יש לו שיפצור כזה או אחר, ואני היחיד שנמצא שם שיכול לזהות את הדברים האלה. אז אנחנו גם אלה שמסדרים את הגופות על אלונקות ליד המסוק, ואחרי זה מכניסים אותן פנימה, וכל הזמן הזה יש קשר טלפוני עם הבור בקריה, מי הגיע, מי נמצא בארץ ומי עוד לא.
"הבלגן ממשיך, וכל הזמן הזה אני מסתובב עם הבגדים שלי המגואלים בדם, עם פנים מושחרות, בבית חולים בנהריה. מישהו מהחבר'ה מביא לי סיגריה, ואז באה מישהי ואומרת לי שאסור לעשן פה. זה מה שיש לכם להגיד לי עכשיו?
"התמונות החזקות הראשונות שאני יכול להגיד לך שיש לי מהפגועים, הן כשנכנסתי שם לחדר שהשכיבו את כולם, ואז ראיתי אותם כבר באור. פשוט הלכתי וניסיתי לזהות מי זה. אני שמח שהזיכרונות האלה לא חדים אצלי. אני לא רוצה את הזיכרונות האלה חדים אצלי. אני לא חושב שהיתה לי אחר כך בעיה להעלות זיכרונות, אבל יש דברים שאני לא בטוח שאני רוצה שהם יפעמו בי כל הזמן.
"אתה לא רוצה לזכור את החברים שלך מתים. אתה רוצה לזכור אותם כבני אדם חיים, וגם אני אומר לך שבאיזה שהוא מקום זה כבר לא היה הם מבחינתי. כאילו הם כבר לא, זה לא הם.
"הרגע הראשון שבו באמת הבנתי שכן, אני היחיד שנשאר, היה בחדר התחקירים של השייטת, בחמש וחצי בבוקר. היו שם הרמטכ"ל, סגן מפקד השייטת , ארז צוקרמן, לימים מפקד השייטת, אלוף פיקוד צפון, עמירם לוין ושר הביטחון, איציק מרדכי.
"ואני עומד, ילד בן 21, עם פנים שחורות ובגדים מלאים בדם, ומתחיל להסביר להם מה קרה בדיוק. אני חושב ששם פתאום הבנתי איזה מרכזיות אני תפסתי בסיפור הזה וכמה מזל היה לי גם בזה שאני היחיד שלא נפגע. ושם התחיל לחלחל אליי העניין הזה, שלאורך השנים חזרתי אליו לא מעט פעמים".
מה זאת אומרת חזרת? מה הבנת?
"אחרי הרבה דברים כאילו שעברתי עם עצמי, אם יש דבר שאני לוקח איתי לכל החיים, שאני לוקח עליי, זה את זה שיש בי רצון מסוים להיות ראוי. שהחיים שלי יהיו ראויים למוות שלהם. אני מסתכל אחד אחד על החברים שנהרגו, חלקם בני אדם יותר טובים ממני.
"אני לפעמים יכול להיות מרושע או ציני, והיו שם אנשים שהם פשוט נשמות טהורות, בני אדם הכי גדולים שיש. אנשים יותר טובים ממני. ואם היה פה איזה עניין של שיפוט של טוב ורע, אז לא בטוח שאני. מי אני שאני אהיה זה שנשאר.
"דווקא האנשים הפחות טובים אולי נשארים והטובים הם אלה שנהרגים. אני לא שואל את עצמי למה, זו שאלה שאתה לא מגיע איתה לשום מקום, אבל יש לי רצון גם ליהנות מהחיים שלי ולמצות אותם, וגם שהחיים שלי יהיו ראויים את המוות של החברים שלי".
שאלת את עצמך, איך יצא שדווקא אני?
"בטח. זו שאלה שאי אפשר לברוח ממנה. אבל אני אומר לך שהיום, ואני חושב שגם די מהר, פשוט הבנתי שאין, זה שרירותי לגמרי, שרירותי לגמרי, ואי אפשר להקיש מזה תובנות חיים גדולות. זה מה שקרה, ואם זה קרה מאיזושהי סיבה מסוימת, היא נשגבת מבינתי ולדעתי מבינתו של כל בן אנוש".
ואחר כך מתחיל המיתוס של סער הקשר.
"וזה קשה. אם יש קושי, זה הקושי. הרבה אנשים אז וגם היום, אומרים 'אתה היית שם, באירוע הזה', וכאילו לוקחים צעד אחורה: וואו, איך אתה מצליח לחיות את החיים שלך, איך זה לא דפק לך את החיים לגמרי.
"אני לא מתעלם מזה שהשריטה היא שריטה, הטראומה היא טראומה. אבל אני, בניגוד לאנשים שיראו את זה בטלוויזיה או יקראו על זה בעיתון, אני הייתי שם. היתה לי בדיוק שנייה אחת שבה הסיפור הזה פשוט הפיל את עצמו עליי. המציאות של פיצוצים וירי וסכנת חיים וחברים שנהרגים ממש לידך כפתה את עצמה עליי. לא בחרתי בה, אבל היא לא נראית לי כזאת מטורפת פשוט בגלל שחייתי אותה.
"היה לי לא נוח עם הפרסום. גם היום, כשאני יושב איתך. אני אוהב לפעמים להיות בפרונט, אני שר ולפעמים מופיע, זאת לא הבעיה. הבעיה זה שאתה בא עם כל הסיפור. אני כבר לא סער, אני סער עם הסיפור הזה, סער מהשייטת עם האירוע. ואם אני יושב עם אנשים באוסטרליה שלוש שנים אחר כך, פתאום אני מתחיל לחשוב: הם יודעים? הם לא יודעים? אני צריך להביא את זה לתוך העניין? זה קשור? זה לא? לא נוח לי להיות הבן אדם הזה".
חיכית למשבר נפשי?
"לא".
לא אמרת לעצמך שהוא צריך לבוא?
"לא. גם יכול להיות שאולי הוא עוד יבוא, החיים עוד ארוכים. אני היום בן 32, ומצד אחד לא עברתי מסלול חיים רגיל לגמרי, אבל אני לא בטוח שהוא היה כל כך שונה אם לא הייתי עובר את האירוע הזה. התחלתי לימודים אקדמיים רק לפני שנתיים, בגיל 30, לא הייתי יציב בעבודה מסוימת, או במקום מגורים מסוים כמעט כל שנות העשרים שלי. יכול להיות שזה פועל יוצא של זה, ויכול להיות שזה פועל יוצא של איזשהו חיפוש. כי שוב אני אומר: אני מרגיש צורך לעשות משהו שהוא מספיק חשוב, כאילו להרוויח את הזכות שניתנה לי שם, שאין לה חוקיות, אבל אם הרווחתי אותה אז אני צריך להצדיק את זה".
אני יודע שאחרי האירוע היית אצל כל המשפחות, אבל היום אתה פוגש אותן פחות. אמרת לי שקשה לך, שאתה מרגיש תחושה של איך זה שהבנים שלהם אינם ואתה פה.
"באף שלב לא היה לי נוח לבוא למשפחה שאיבדה את הבן שלה, שלפחות שווה לי בדיוק, ואני נשארתי. אחת האמהות אמרה לי בשבעה, 'אתה צריך ללכת לברך ברכת הגומל'. אני קיבוצניק חילוני, לא כל כך ידעתי על מה היא מדברת, אבל אמרתי לה שאני לא רואה פה סיבה להגיד איזו ברכה. על מה יש לברך? זה בעיניי לא מזל שנשארתי בחיים, אלא ביש מזל מטורף, שהייתי באירוע כזה שחברים מתו לידי. ביש מזל מטורף.
"זה מקום שמאוד קשה לי להגיע אליו, המשפחות השכולות. אני לא יכול להבין את הכאב הזה. אני לא חושב שאף אחד מאיתנו יכול להבין את הכאב של אובדן ילד. ולכן אני מאד רוצה להיות ראוי לכאב של המשפחות האלה".
חזרת לשייטת, חזרת לתפקד. היתה מחשבה שאולי לא? שהנשמות שלך נגמרו?
"לא. אבל גם לא הייתי מאז בסכנה. לא הייתי בשטחים, שזו עבודה מסוכנת. אבל לא עבר לי בראש שאם יציעו לי, לא אעשה את זה. להפך, דווקא רציתי. בתקופה מיד אחרי, שבועות או חודשים, היה בי המון כעס ורצון של נקמה. הרגשתי שאני רוצה ממש להרוג. המון כעס. אחרי זה זה עבר כמובן, אבל מאוד רציתי לחזור לשירות, וחזרתי מהר לשירות מבצעי פעיל".
היה חשוב לך להבין אחר כך את הפרטים של האירוע? מה קרה שם בדיוק?
"לא. אבל חשוב לי מאד שיהיה ברור: עשו לנו שם מארב. אני לא יודע אם גילו אותנו לאורך הדרך, אם הם קיבלו מידע לפני, אבל היה שם מארב, שהצליח להם מעבר לכל דמיון. הם שמו שם זירת מטענים ומיקמו אותה טוב. לדעתי לא היו שם הרבה לוחמים של החיזבאללה, אולי שניים, שלושה, אבל באופן ודאי היה שם מארב.
"הותקפנו. לאורך השנים, אפילו אנשים מהיחידה אמרו לי 'לא בטוח. יכול להיות שהתפוצצו המטענים'. אבל הותקפנו במטענים ובירי, וחשוב לי מאד שלא יהיה שום ספק בעניין הזה. איך שהגיע אליי כוח החילוץ, אמרתי לאחד החברים שלי: 'חיכו לנו. הם פשוט חיכו לנו'".
למה כל כך חשוב לך להדגיש את זה?
"כי זו האמת, שגם אמרתי בתחקירים. חשוב לי שיהיה ברור שזו האמת, זה מה שהיה שם. שמע, זה האירוע הכי מהותי, הכי משמעותי בחיים שלי. וכשבאים ואומרים לי שלא היה שם כח שחיכה לנו, בעצם אומרים: 'אתה בפנטזיות, אדוני. צא מזה'. אז לא. באופן ברור. אין לי ספק".
נא להמתין לטעינת התגובות
