מומחה מז"פ: לא היה ספק שהחטופים מתים
כבר חודש לאחר החטיפה קבע רפ"ק עופר שלוש חד משמעית: אהוד גולדווסר נפגע מאר פי ג'י ונהרג ואלדד רגב נורה בראשו ומת
רב פקד שלוש, ראש שלוחת ירושלים של המעבדה הניידת לחקירת זירות פשע חמור, מוזעק ביומיום לזירות רצח. הוא החליט להיות בראש הנקרה למרות שתפקידו לא חייב אותו לכך. אחרי הכל, הוא היה זה שכתב את הדוח המקצועי על גורלם של אלדד רגב ואהוד גולדווסר.
במשך שנתיים הוא ידע בוודאות, מבחינתו, שהם אינם בחיים. שנתיים הוא נצר את הסוד בלבו, ורק תהה מפעם לפעם אם כבר סיפרו את האמת המרה למשפחות. "למה", אני שואל אותו. "למה היית צריך להיות נוכח בחילופי הגופות?". "הייתי חייב מצפונית, אבל אני חושב שגם הייתי חייב מקצועית", הסביר. "כי אם שגיתי בקביעות שלי, רציתי להבין איפה ולמה".
אבל לבדוק בעצמך את גופות החיילים? "אחדד את זה. אני דרשתי לנסוע. בערב שלפני ביצוע העסקה התקשרתי והפעלתי כל מיני גורמים כדי שיאפשרו לי להגיע לשם. עמדתי על זה שיאפשרו לי לעשות את הבדיקה הזו".
מי שצריך היה להשתכנע - השתכנע. שלוש אנשי מז"פ נוספים הגיעו לבסיס בראש הנקרה. "כשנכנסנו לבסיס גם את הפלאפונים שלנו לקחו, אז אין לי קשר, אבל כמו בכל מקום מסודר מתחילה לזלוג אינפורמציה ומסתובבת שמועה שהנה מעמיסים ארונות בלבנון.
הארונות נבדקו על ידי חבלנים כדי לוודא שחיזבאללה לא מלכד אותם, ואז הוכנסו לזיהוי. קשה לדמיין מה עובר בראשם של הנוכחים באותו הרגע. לצדו של עופר שלוש נמצאו גם אנשי חיל הרפואה והרבנות הראשית.
המשימה: לאשר מהר ככל האפשר ובביטחון מוחלט שאכן מדובר בחיילים
עופר שלוש כבר ראה כל זוועה אפשרית בחייו, וקשה לתפוס אותו מתרגש. אבל לרגע אחד במהלך השיחה שלנו אני מבחין שעיניו לחות. זה קורה כשהוא משחזר כיצד בדק את המכנסיים של אלדד רגב וחש בחפץ כלשהו בכיס הדגמ"ח הצה"לי.
הוא פתח את הכיס ושולף משם באיטיות ארנק. בחרדת קודש הוא פותח אותו. רגב מחייך אליו מהתמונה שנשתמרה. שלוש נאנח אנחה כבדה. "זו סגירת מעגל מצמררת מבחינתי".
שנתיים קודם לכן. 12 ביולי, 2006, שעות הבוקר. עופר שלוש מגיע למשרדו במטה הארצי של משטרת ישראל. בשעה שהוא מחנה את רכבו בירושלים, נכנס במוצב זרעית על גבול לבנון אודי גולדווסר, מילואימניק בן 31 מנהריה, מפקד סיור בפלוגה ג', אל האמר מאובק ומתיישב ליד הנהג, איש הקבע ראזק מועדי. מאחוריהם כבר יושבים שני לוחמים, אלדד רגב ותומר ויינברג.
ב-8:45 יצא הסיור מזרעית מזרחה ועלה על הציר. שני האמרים, שבעה חיילים. בהאמר השני נוהג וסים נזאל, המפקד הוא שני תורג'מן והלוחם אייל בנין יושב מאחוריהם.
ב-9:02 נפתחת האש. חוליית רתק של אנשי חיזבאללה שהתמקמה בצד הלבנוני של הגדר ממתינה עד ששני ההאמרים יופיעו מעבר לעיקול הכביש ויהיו חשופים לפגיעתם. הם מניחים להאמר הראשון לעבור אותם ואז פותחים באש תופת של מקלעים ונ"ט לעבר ההאמר השני, כדי להבטיח שאנשיו לא יוכלו לבוא לעזרת ההאמר הראשון, שנסע כמאה מטרים לפניו, במורד הדרך. נזאל, תורג'מן ובנין ז"ל נהרגים באירוע.
כח קטן של לוחמי הארגון, שחצה את הגדר לצד הישראלי עוד בלילה, ירה מטווח קצר שתי רקטות ארעפיעג'י אל ההאמר הראשון. הצד הימני של הרכב סופג את עיקר הפגיעה. ויינברג, שנפצע קשה, ומועדי, שנפצע קל, מצליחים לחלץ את עצמם מצדו השמאלי של ההאמר הבוער ומסתתרים בין השיחים.
המיקום שלהם לא מאפשר להם לצפות במתרחש. מכאן ואילך כל השחזור מבוסס על הממצאים בשטח. מה שברור הוא שגולדווסר ורגב נחטפו על ידי אנשי חיזבאללה, שעלו על ג'יפים אזרחיים שהמתינו להם בצד השני של הגדר והסתלקו צפונה.
"ביום החטיפה הייתי במטה", משחזר שלוש, "קיבלתי טלפון מאיש היחידה לאיתור נעדרים ומיד יצאנו. נסיעה מטורפת לחלוטין. אני חושב שלקח משהו כמו. . . אני מקווה שזה לא ישמש כנגדי בבית המשפט, אני חושב שתוך שעתיים עשיתי את הדרך לגבול הצפון".
לא באקראי זומן דווקא שלוש בן ה-45 לזירת החטיפה. הוא המומחה במשטרה לפענוח תבניות כתמי דם. מתוך הכתמים הכהים וכיווני ההתזות שנותרים בשטח הוא יודע לשחזר בדייקנות את מה שאירע. והשאלה העיקרית נוגעת כמובן למצבם של שני החיילים.
בטלפון סיפרו לך מה קרה? מה המשימה שלך?
"אמרו לי שהיתה איזו תקרית שבה כח צה"ל נקלע למארב ויש נפגעים. לא יודעים כמה הרוגים, כמה פצועים, ישנם כנראה נעדרים, וזהו".
שלוש חבר בצפון ליחידה לאיתור נעדרים, לוקח את המזוודות הכתומות של אנשי המז"פ ובליווי כח צבאי הם מתקרבים לנקודת התקרית. אלא שהמשימה לא פשוטה. אנשי החיזבאללה מפגיזים כל הזמן את איזור ההאמרים הפגועים כדי להקשות על בדיקתם ולאפשר לחוליית החוטפים להרוויח זמן להתרחק לעומק לבנון.
"התקרבנו לנקודת ההיתקלות דרך ואדי יחסית מוסתר וטיפסנו לכביש", מספר שלוש. "איך שהם רואים אותנו הם מתחילים לטווח בנו. הם ירו פגזי מרגמות שהתפוצצו מסביבנו, ונאלצנו לחזור ולהסתתר בוואדי כל פעם שהחל מטח הפגזות. לא יכולנו לעבוד הרבה זמן בשטח. עבדנו עד שהפגזים התקרבו אלינו והיינו צריכים לצאת משם".
מה היה המראה הראשון שנגלה לך?
"אנחנו מטפסים מהוואדי, מרימים את הראש לכביש ורואים האמר אחד עם עשן מיתמר מעליו. מזיזים את המבט למטה, ורואים את ההאמר השני במרחק מאה מטר, דלתות פתוחות וחבר'ה של סילוק פצצות מתעסקים איתו. אנחנו לא מתעכבים, מטפסים ומתחילים לבדוק את ההאמר המעושן. זה היה ההאמר השני, שממנו לא שרד אף אחד. גופה אחת עוד היתה בפנים, ושתיים כבר פונו".
מה אתם בודקים? הרי החיילים כבר נהרגו.
"אנחנו רוצים להבין מה קרה פה בכלל. אף אחד הרי לא ידע מה קרה. אז מנסים להתחיל להבין מהממצאים איך הם נקלעו למארב. האם הם השיבו אש או לא. מה הם חטפו? טילים? מטען? האם ירו עליהם מרחוק? אלו שאלות שאנחנו יכולים אחר כך לענות עליהן, ושחשובות לתחקיר הצה"לי. אנחנו מתעדים את ההאמר השני אבל לא מצליחים להגיע להאמר הראשון, כי יורים עלינו כל הזמן והחיילים ששומרים עלינו דורשים שנעזוב את השטח".
באותו הלילה, בחסות החשיכה, מוציא צה"ל את ההאמרים הפגועים. בעזרת מנופים הם מועמסים על משאיות ומועברים לבסיס אחורי. רב פקד שלוש מאבד את הרמזים החשובים של כל חוקר מז"פ: את הזירה עצמה.
בשפה של החוקרים קוראים לזה "זירה מדברת". אדם מהיישוב לא יבחין בכלום; עבורם כל בדל סיגריה, סימן גרירה בחול או כתם דם מספרים סיפור שלם. את הפאזל המורכב הוא משלים במשך שבועות בעזרת תמונות וממצאים שנאספו על ידי אחרים, ובניית מודל של זירת החטיפה.
שלוש: "יש לנו צוות מעבדה ניידת שיושב בחיפה. הם בדקו את ההאמר שבו נסעו רגב וגולדווסר והעבירו את כל הממצאים למעבדה בירושלים. התחילו להגיע גם כל מיני ממצאים של היחידה לאיתור נעדרים של צה"ל, שהגיעו ראשונים לאיזור החטיפה, עוד לפני שאנחנו הגענו. כבר עבדנו איתם יחד בעבר, והם ידעו שהם צריכים לנסות לדגום כתמי דם ושהם צריכים לצלם כמה שיותר תמונות של הזירה. זה בהחלט סייע לנו אחר כך בהסקת המסקנות".
מדובר בפאזל של אלפי חלקים. כל כתם דם שנמצא על ההאמרים וסביבתם נשלח למעבדת הדנ"א בירושלים כדי לשייכו לנפגע ספציפי. כל פריט נרשם וממוספר. ובגלל שלא ניתן היה להגיע למסקנות בזירת האירוע עצמה, מפנים בבסיס היחידה לאיתור נעדרים אולם גדול ומשחזרים בדייקנות את זירת החטיפה.
כל כתם דם וכל ממצא אחר מונח בזירת השחזור במקום שבו נמצא על פי התמונות שצולמו ועל פי העדויות שלוקח שלוש מאנשי היחידה לאיתור נעדרים שהיו בזירת החטיפה האמיתית. תוך שבועות ספורים מתבהרת התמונה, ועופר שלוש כותב את הדוח המסכם.
בניתם ממש מודל מקרטון?
"הכל שורטט על הרצפה. שמו דגם של כלי הרכב וכל אחד אמר בדיוק מה הוא לקח ומאיפה. לי זה סידר המון דברים".
לאילו מסקנות אתה מגיע בסוף התהליך?
"אחרי שאני עושה אינטגרציה של כל החומר שבידי אני מתחיל להבין, אני מתחיל לקרוא את הזירה. אני מבין שטיל נ"ט חודר את הדלת של ההאמר וחלק ממנו פוגע באהוד גולדווסר ז"ל, שישב במושב הקדמי הימני, מושב המפקד. הוא סופג פגיעה בחזה, פגיעה שנכנסת לחזה ויוצאת מהשכם לאחור".
הוא לבש שכפ"ץ?
"כן, הפגיעה חודרת דרך השכפ"ץ. מקריאת הזירה אין ספק שנעשה שימוש בטילי ארפיג'י ושחלק של טיל כזה עובר אותו, עובר דרכו. אני לא רופא משפטי, אבל אני מספיק מבין בירי בשביל להסיק שאין סיכוי שהוא נשאר בחיים אחרי פגיעה כזאת. בידי יש שכפ"ץ, ובשכפ"ץ יש כמות ניכרת של דם. פרופיל הדנ"א שמופק מהשכפ"ץ הזה הוא הפרופיל של אהוד גולדווסר, ואני מסיק שהוא ספג פגיעה מאוד משמעותית, מאוד אנושה. מכך אני מסיק שסיכוייו לשרוד הם אפסיים".
זו אחריות גדולה. אתה לא פתולוג. בדוחות שלך אתה אף פעם לא כותב "האיש מת" אם אתה לא רואה את הגופה.
"היה לי ברור, למרות שאני לא פתולוג, לא רופא משפטי, ולא מומחה לטראומה רפואית. היה לי ברור מאופי הפגיעה שמי שסופג פגיעה כזו לא שורד אותה. אני מסופק אם הוא היה שורד אותה גם אם זה היה קורה בחניה של בית החולים. אז בוודאי שבתנאים האלה הסיכויים שלו לשרוד הם באמת אפסיים".
מה עוד נקבע בדוח על גורלו של גולדווסר?
"מעבר לניתוח של הג'יפ עצמו, יש לנו גם ניתוח של הסביבה, של הזירה עצמה והממצאים שנמצאו מבחינת כתמי דם מג'יפ ההאמר ועד גדר הגבול. היה רק כתם אחד או שניים - כתמים קטנים על הכביש שהתאימו לאהוד גולדווסר, וזהו".
"אדם שסופג פגיעה כל כך משמעותית אמור לדמם כמות ניכרת של דם. זה נכון שחלק נספג בתוך השכפ"ץ, אבל מרגע שהשכפ"ץ הזה מורד ממנו והושאר בזירה מטעמים שאני רק יכול לנסות לשער מה הם - אני מסיק שגולדווסר לא התנהל באופן עצמאי מהרכב הפגוע ועד שטח לבנון אלא עטפו אותו באיזושהי צורה, כלומר היה חיץ בינו לבין הקרקע שמנע טפטוף של דם ממנו על הכביש".
אני רוצה להבין. אנשי החיזבאללה ניסו לטשטש עקבות ולכן הם עטפו אותו?
"לא, לא לטשטש עקבות. לא זו הסיבה. הכניסו אותו למשהו, עטפו אותו במשהו, אפילו לא אלונקה. אני חושב שהכניסו אותו לתוך משהו, סגרו אותו וגנבו את הגבול".
כשאני מנסה להבין למה אנשי החיזבאללה לא ניסו לטפל בחיילים כדי להצילם, שהרי חיילים חיים הם קלף מיקוח טוב יותר, שלוש מהסס. לדעתו, הם בכלל לא רצו לתפוס חיילים חיים כי זה לא נוח. בחייל חי או פצוע צריך לטפל, להאכיל. מה שמייצר הרבה שותפי סוד, ומאפשר להשיג מודיעין על מקום הימצאו ומצבו. אבל חייל מת קוברים, ורק מעטים יודעים מה עלה בגורלו. גם אי ודאות, כמו במקרה של רגב וגולדווסר, היא קלף מיקוח.
מה עלה בגורלו של אלדד רגב לפי ההערכות שלך?
"רגב ישב במושב האחורי של ההאמר. בצדו הימני של המושב. מניתוח הממצאים אפשר ממש לראות את הדינמיקה של התנועה של אלדד רגב מתוך המושב, מתוך הרכב החוצה. הוא נפצע בתוך ההאמר, כי אפשר למצוא את דמו בתוך הרכב, אבל הוא מחלץ את עצמו מחוץ להאמר ונעמד על רגליו סמוך לדלת השמאלית האחורית".
"בזמן שהוא עומד שם, כשגופו פונה מעט אל ירכתי ההאמר, הוא סופג פגיעה שנייה, באיזור הגולגולת. הוא מתמוטט במקום ונופל לצד ההאמר, מדמם כמות משמעותית של דם. ושוב, אין הרבה דם שלו מהנקודה הזו ועד הגדר. גם אותו עטפו באותו אופן ונסעו משם".
מה שאתה אומר נשמע נורא. אם אני מתרגם את זה לשפת בני אדם ולא של מז"פ, אתה אומר למעשה שרגב הצליח לחלץ את עצמו החוצה ופשוט ירו בו וחיסלו אותו.
"נכון, רגב הצליח לחלץ את עצמו החוצה ואז הוא ספג ירי נוסף. התבנית הזאת של התזות הדם על הדופן של ההאמר היא תבנית ייחודית, שמספרת לי שהיא נגרמה כתוצאה מירי. גודלן של ההתזות קטן ממילימטר, וצריך אנרגיה רבה כדי לשבור טיפת דם לרסיסים כל כך קטנים. אנרגיה כזו יכולה להתקבל רק מקליע, ולא מחבטה".
אתה יכול להעריך גם מאיזה מרחק הוא נורה?
"לא. אני לא יכול להעריך מאיזה מרחק הוא נורה, אבל אני רואה שאין על הדופן של ההאמר פגיעה של רסיס או קליע, וזה אומר שהוא ככל הנראה נפגע במשיק להאמר, כלומר אני יכול לשער את הכיוון שממנו הוא נורה".
איך קובעים באיזה חלק של הגוף הוא נפגע?
"אני מדדתי את הגובה של כתמי הדם, והוא היה כמטר וחצי מעל הקרקע, כלומר, לאדם בגובה של אלדד רגב המשמעות היא פגיעה בראש".
הדוח שכותב רפ"ק שלוש לאחר התקרית הוגש ליחידה לאיתור נעדרים ב-16 באוגוסט. אלה העבירו אותו לד"ר חן קוגל, רופא משפטי בהכשרתו, ולראש מדור טראומה בחיל הרפואה, סאל אמיר בלומנפלד. על סמך הדוח של שלוש, בדיקות של מומחי חימוש וממצאים נוספים, ניסח צה"ל הערכה משלו על מצבם של החיילים החטופים.
ידעת איזו הערכה ניסחו בצה"ל?
"ישבנו בהרבה ישיבות משותפות. אני כרגע לא זוכר בדיוק מה פורמלית הם הוציאו, בישיבות האלה יש גם הרבה העברת מידע לא פורמלי. אתה יושב ומדבר ומסביר. . .".
עזוב את הדוח הפורמלי, בישיבות שלכם, מה אמרת?
"אמרתי שלדעתי הם לא בחיים".
ומה עונים לך?
"לא מתפתח ויכוח, אבל הם רוצים שאסביר למה. למה הם לא בחיים. האנשים שיושבים שם הם אנשי מקצוע, כגון רופאים, חלקם קציני צבא שהם מומחים כל אחד בתחומו אבל לא עוסקים בהסקת מסקנות מן הסוג שאני עוסק, ולכן הם מבקשים 'תסביר למה'. ואני מסביר".
"אני סבור שהם מקבלים את דעתי, שוב, בעיקר אנשי הרפואה, הם קצת יותר מסתייגים ונזהרים מפני שמצפים מהם לתת את השורה התחתונה, הם בחיים או לא? אחד מהם? שניהם? העיניים נשואות לאנשי הרפואה, אז הם טיפה מסתייגים. הם זהירים יותר ואומרים ש'אם הם לא קיבלו טיפול רפואי מסוים, בזמן מסוים, הסיכויים לשרוד הם קלושים או לא סבירים".
בדצמבר 2006, חמישה חודשים אחרי החטיפה, מפרסם צה"ל חלקים מהדוח שגיבש. על פי הדוח, שני החיילים החטופים בצפון, אודי גולדווסר ואלדד רגב, נפצעו בזמן התקרית, אחד באורח אנוש והשני קשה. צה"ל לא מוסר מי מהשניים הוא הפצוע אנוש.
לפי הידיעה, הדוח חובר בידי צוות מומחים שכלל אנשי רפואה, איתור נעדרים ומומחי חימוש, שערכו בין השאר ניסויי ירי במטרה להעריך את עוצמת הפגיעה ברכבי ההאמר. חלקה של המשטרה לא מוזכר. על פי הציטוטים בתקשורת, בדוח נקבע כי לגבי אחד החטופים, "אם הוא לא הובא לחדר טראומה בתוך שעה מהפציעה, יש חשש כבד לחייו".
במאי 2007 חשף העיתונאי רונן ברגמן "דוח סודי של צה"ל", כהגדרתו , שנמסר למשפחות רגב וגולדווסר. הדוח קובע כי הפגיעה באחד הנעדרים "נגרמה קרוב לוודאי מפצצת אר פי ג'י. הסיכוי שאדם ישרוד פגיעה כזאת מבלי שיינתן לו בהקדם טיפול רפואי מורכב, הדורש מיומנות כירורגית גבוהה, הוא אפסי".
לגבי הנעדר השני נקבע בדוח: "מצבו קשה לכל הפחות, לאחר שנפצע קרוב לוודאי מפצצת אר פי ג'י, נורה על ידי נשק בעל מהירות לוע גבוהה ואיבד דם רב בתוך זמן קצר". עוד מצוין בדוח כי ספק אם החטופים קיבלו טיפול רפואי מיידי.
עופר שלוש הוא איש מערכת, שומר סוד נאמן. לא תשמעו ממנו מילה רעה או ביקורת על הצבא שלא נתן קרדיט לעבודתו. ולא תצליחו לחלץ ממנו תשובות לתהיות מדוע לא הובאה ההערכה שלו לידיעת הציבור והאם אכן חלק ממנה אפילו הוסתר ממקבלי ההחלטות.
לפחות מבחינת הציבור, איש לא ידע על המסקנות שלך. "נכון, הציבור לא ידע". וכל הזמן הזה אתה מסתובב עם הידיעה הזו, רואה את הפרסומים בעיתונים, לפיהם מדינת ישראל יצאה למלחמה כדי להחזיר את החטופים.
"זה נכון, אני מסתובב עם איזשהו מטען בבטן, ואני יודע שאני לא יכול לשתף, אין לי מה לעשות עם זה. אני לא יכול להגיד 'חבר'ה פוס, תעצרו את המלחמה'. זה לא שיקול שאני יכול לעשות. גם לא נאמר שיצאו למלחמה בשביל להחזיר אנשים חיים".
זה מה שראש הממשלה הודיע לעם ישראל. אני הולך להחזיר הביתה את רגב וגולדווסר. "בחיים? הוא אמר הולך להחזיר אותם. זה נכון. הלך להחזיר אותם. חזרו בסוף בדרך אחרת, אבל החזיר אותם".
ולך לא היו ספקות שאולי טעית, והחיילים חיים?
"לא היה לי ספק". אפילו לא לרגע. "אפילו לא צל של ספק".
זה מטען נורא כבד להסתובב איתו, הציבור לא יודע, המשפחות לא יודעות. אף אחד לא ידע את זה, לפחות לא בתקופה הראשונה שאחרי המלחמה. "נכון. אני זוכר שמדי פעם היו טלפונים שלי לאנשים של היחידה לאיתור נעדרים ושאלתי: 'תגידו, הציגו כבר למשפחות איזשהו דוח, כי זה סקרן אותי ברמה האישית וברמה האמפתית".
"יכול להיות שאנשים הולכים בתחושה שיקיריהם בחיים, והם ממש לא. אני יודע שהם לא. באיזשהו שלב ברור לי שמישהו צריך להגיד. וגם אחרי שיגידו אז עד שלא תוחזרנה גופות, אנשים נוטים לא לקבל את זה. ככה זה. עד שאתה לא רואה, אתה לא מוכן לקבל".
"בשלב מסוים הבנתי, למרות שזה לא נאמר לי, שהמשפחות כן בתמונה. לא זוכר מתי, אבל זה בהחלט לקח זמן, לפחות למיטב ידיעתי". אני מניח שרצית להתבדות, שיבואו להודיע לך שטעית. "מקצועית הייתי משוכנע, אבל כל הזמן אמרתי שאני מוכן למחול על כבודי המקצועי ובלבד שמישהו מהם היה יוצא משם על שתי רגליו".
נא להמתין לטעינת התגובות
