אישה מגיעה לקצה – סיפורה של משפחה
אלה היא אם חד הורית עם 3 ילדים ובלי שקל הנאלצת לשקול למכור את גופה או לפזר את הילדים בפנימיות - איך אנו נראים. פרויקט מיוחד
בואו נתבונן בה. בואו נתבונן בה כמה דקות וננסה להבין ממה עשויים חלקי חייה ואיזו תקווה יש להם להסתדר לכיוון שבו זורחת השמש. אם נגיע למסקנה שאין להם סיכוי, אנחנו חייבים לקחת בחשבון שכדי לרדת להביא אוכל ולמלא בו את המקרר לשלושה ילדים לא תהיה לה ברירה אלא לעשות אחד או שניים מן המעשים הבאים: למכור את הגוף שלה תמורת כסף או לפזר את הילדים שלה בפנימיות. או, הכי פשוט, לגמור עם החיים שלה, או לסירוגין ומתוך ייאוש גדול לגמור עם החיים של הילדים.
אגב, את כל הנשים שיורדות לחצי לילה לרחוב וחוזרות במהירות לקראת שלוש-ארבע לפנות בוקר, כדי שהילדים לא יגלו שהם ישנים לבד, אתם יכולים לפגוש בלילות בסמטאות החשוכות של הבורסה ברמת גן. "הייתי חייבת לקנות סימילאק", אמרה לי אחת מהן. בת כמה התינוקת, שאלתי. "שלושה חודשים", ענתה.
אלה לא נולדה טוב. מה זה לא להיוולד טוב, אני שואלת אותה. "זה כשאין אהבה בבית ולאף אחד לא אכפת ממך", היא עונה. לתוך זה אלה נולדה. וכבר כשהייתה בחורה צעירה רצתה להיחלץ "מהבית". איך נחלצים? "הציעו לי הרבה בחורים להתחתן ואני רציתי, הייתי יפה, כשהייתי בת 16 או ,17 אבל אמא אמרה, מאיפה יהיה כסף לחתונה, מאיפה יהיה כסף לדירה, עד שבסוף בא בחור ולקח אותי איתו והלכתי. ומשם התחילו החיים".
הבחור שלקח את אלה - "לקח", במילה הזאת היא משתמשת - העביר אותה לדירה שקנו בקריית מלאכי יחד עם משכנתה, והלוואה מאח שלה, וצ'יק צ'ק היא נכנסה להיריון. "הגבר הזה", היא אומרת ולא רוצה להגיד את השם שלו, "לא אמר שהוא נשוי ויש לו ילדים. לא אמר מילה". ורק אחרי שנולדו לה שלושה ילדים, התברר לה לאלה שהגבר ש"לקח" אותה נשוי ויש לו שישה ילדים משל עצמו ואשתו גוססת מסרטן.
אחרי שהשלימה עם העובדה שיש לו עוד משפחה, הייתה צריכה להשלים עם העובדה הבאה בתור - אשתו נפטרה והילדים עברו אליה כדי שתגדל אותם. ויחד כבר היו בדירה בקריית מלאכי שבעה ילדים.
עד פה אלה החזיקה מעמד. מרגע זה, הסיפור נהיה סבוך. כשהיא מתחילה לספר את החיים שלה, יוצאים, כמו לפי סימן מוסכם, מהחדר הקטן, שלושה ילדים, מקיפים אותה במין צייתנות ותולים בה עיניים: הגדול בן ,13 הבינוני בן 12 והקטנה בת תשע. והם יושבים בגו זקוף בשורה ליד אמא וגלגלי העיניים שלהם עוקבים בערנות אחרי כל מילה שלה שיוצאת לחלל החדר.
אלה יודעת שאין שום מילה שתזעזע אותם - שהרי את הכל הם ראו מולם, ממרחק של מטר, את סכין המטבח החדה, את המכות, את האגרופים, את ההשפלות, את האונס.
אז מה קרה שם? אחרי שהאמא של ששת הילדים מתה, אספה אלה, בדרישת הגבר שאיתו חיה, ארבעה ילדים, ביניהם ילד אחד עם נפש מעורערת, גידלה אותם, היא אומרת, כאילו היו ילדיה, עד שהבית התמלא רוחות רעות.
הילד עם הנפש הרגישה, שהתערערה יותר ויותר אחרי מות אמו, פשוט השתגע. אבא שלו, שהוא גם אבי הילדים של אלה, פמפם ואמר: "בגלל האישה הזאת, אלה, אמא שלך מתה." מאותו רגע אלה הפכה קורבן. לא רק אבא שלו נתן לה מכות. עכשיו רדף אחריה גם הבן המשוגע.
עמוס עוז אמר פעם, שהטרגדיות הכי גדולות מתרחשות בין המטבח לסלון. למה זה קורה, ואיך זה יכול להיות קשור אלינו? זה קורה בגלל צירוף של שני דברים: עוני פיזי ועוני רוחני, ואנחנו קשורים לזה בעצם העובדה שאם כחברה נהיה סולידריים, יירד הרף החד של העוני ותתחזק ההשכלה. אילו הגבר שאיתו חיה אז אלה היה משכיל יותר ומצוקתי פחות, הוא לא היה מסמן אותה כשק האיגרוף שלו ומדרדר אותה ואת ילדיה לרחוב.
בנקודה הזו נכנסת לתמונה התושייה של אלה, כוח החיים שלה. לכל אישה או גבר שנמצאים במצוקה קיומית יש כוח חיים עד הרגע שהוא פוקע. גם לרגינה קרוצ'קוב, שחנקה את מיכאל הקטן, היה כוח חיים עצום עד לרגע שלא יכלה עוד. כי בנוסף לגורל חיים ממש לא קל הפילה עליה המדינה, שהיא אנחנו, משא כבד כבד שהיא משכה ומשכה ומשכה. עד שקרסה.
ועכשיו לכוח החיים שיש לאלה. "ידעתי שאני צריכה לקום מהגיהינום הזה," היא אומרת. "ועשיתי החלטה, למכור את הדירה ולברוח. ומכרתי את הדירה," היא אומרת, "ועוד דקה אני מתגלגלת לרחוב." וזאת הנקודה שבה נכנסת לתמונה האטימות הבירוקרטית של המדינה.
להלן העובדות: אלה מכרה את הדירה ב-75 אלף דולר. 37 אלף דולר הוחזרו כמשכנתה, 30 אלף דולר הוחזרו לאחיה, שממנו לוותה, בשארית הכסף שילמה שמונה חודשי חובות של מים, חשמל וארנונה. הצעד הבא שעשתה היה ללכת לעמידר לבקש סיוע לדירה. בעמידר הסכימו ואמרו "תביאי תצהיר שהחזרת לאחיך את הכסף." היא הביאה תצהיר וקיבלה את התשובה הבאה: "אנחנו לא מאמינים לך".
ומרגע זה החל מחול שדים. אלה החלה להחליק במדרון ולפנות לכל מיני גורמים שיעזרו. בידיד נתנו לה עבודה והשתדלו בשבילה, אבל גם כשרן מלמד, סמנכ"ל ידיד, נכנס לתמונה מול הפקידים, ענו גם לו בעמידר "שתחכה, שתחכה לשנה הבאה."
והנה הנקודה שבו מתחיל הייאוש לצמוח. המדינה לא מאמינה לאזרח. גם כשהאזרח הוא אמא חד הורית לשלושה ילדים, גם כשהמקרר של האזרח ריק, וגם כשכל עובד סוציאלי שהיה נכנס לדירה השכורה היה רואה את העליבות שלה, את הכיסא השבור, הספה הקרועה, שלוש מיטות, כמה סדינים, מטבח פצפון, שבתוכו כירת גז ועליה סיר ריק. אבל אף עובד סוציאלי לא בא לבחון מקרוב את החיים של אלה, לא כי העובדים הסוציאלים הם אנשים מרושעים, אלא כי גם להם המדינה קיצצה את כל המשרות ורבעי המשרות והתקנים.
ואלה, ממה היא חיה? מהבטחת הכנסה של 2,200 שקל בחודש. ולמה האישה הזאת לא עובדת, אתם שואלים. וכאן נכנסת לתמונה תוכנית ויסקונסין, שתפקידה, להחזיר את האנשים האלה למעגל העבודה. כל בוקר מתייצבת אלה במשרדי התוכנית, שם היא צריכה לשבת מול מחשב עד שתמצא עבודה, וזה התנאי לקבלת הבטחת הכנסה.
"פעם אחת שלחו אותי לעבוד באזור התעשייה במבנה מרוחק במפעל שיש, שכל הפועלים שם גרוזינים וערבים. אני ממש מפחדת להישאר איתם לבד. פעם שנייה שלחו אותי לטלמרקטינג בראשון לציון, שזה שעתיים באוטובוסים מהבית שלי, ובגלל שלילדה יש מחלת התעלפות ואני צריכה להיות במרחק חצי שעה מקסימום ממנה, אמרתי שלא יכולה, והם כועסים ומאיימים עליי שאם אמשיך בקצב כזה לא אקבל את הבטחת ההכנסה."
במה את טובה? אני שואלת, והיא עונה בלי להסס, "אני תותחית בפדיקור ומניקור ואני גם מזכירה מצוינת. אבל הם לא רוצים לשמוע מה מתאים לי, רק לפתור את הבעיה בלי שזה יתאים לי."
ואיפה האבא, אתם שואלים. להיכן נעלם הגבר שהוליד את שלושת הילדים המקסימים האלה, שיושבים בחולצת בית ספר אפורה בגו זקוף בפה נעול, אבל במבט חוקר ומלא ציפייה על הספה ליד אמא.
"הוא," הם אומרים, (הם לא אומרים אבא,( "לא נתן לנו את השם שלו." איך מרגישים ילדים שהגבר שהם צריכים לקרוא לו אבא לא נתן להם את שם המשפחה שלו, אבל נתן אותו לששת הילדים האחרים שהוליד? עם איזה ביטחון הם יוצאים לחיים? עם איזו זהות? מה מרגישים שלושה ילדים שראו את אבא רודף אחרי אמא עם סכין, נותן לה בעיטות ואחר כך, מול עיניהם, קורע מעליה את הבגדים ותוקף אותה מינית, בגסות, בכוח?
את הסיפור הבא מספרת ילדה בת תשע. אתאר לכם אותה: היא דקיקה, חצאית קפלים וחולצת בית ספר אפורה. שיער דקיק קלוע לצמות, שפתיים נעולות. מבט עמוק. מדי עשרים דקות, רק כשאמא דוחפת אותה במרפק, היא מחייכת חיוך ביישני ואומרת משפט.
עכשיו אמא מבקשת שתספר את הסיפור: "אמרתי ל'הוא' לאבא, שהילדים מציקים לי והוא אמר, את, לא יקרה לך כלום, את, יש לך שבע נשמות, כמו לאמא שלך. אז אמרתי שאני רוצה שיקנה לי משהו שאמא אמרה, אז הוא הסתובב אליי...", הילדה משתתקת. "תגידי", אמא שלה דוחפת, "תגידי מה הוא עשה". הילדה שותקת ומורידה בבושה את העיניים. האמא: "הוא סובב לה את התחת, אמר לה תריחי לי והפליץ לה בפנים". שתיקה בחדר הקטן בדירה.
לאלה לא יהיה איפה לישון בחודש הבא אולי תפנה לידיד. יש להם חדר ביטחון קטן במזכירות, אולי ייתנו לארבעתם לישון שם. היא תביא שמיכות. אלה מקווה שאולי הכתבה הזו תעשה משהו לפקיד עם הלב הנוקשה בעמידר, לפקידה הכעסנית בויסקונסין, לבעל הדירה, לעובדת הסוציאלית. ולנו. "מה את אומרת," היא שואלת אותי, "זה יעזור?"
נא להמתין לטעינת התגובות
