דידי הררי: הייתי בטוח שאלוהים יושב לי בכיסא
תשכחו מדידי הררי הרעשן, הקשקשן, הבועט והמתריס: דידי הררי מודל תשס"ט מתרגל טאואיזם, מלמד את עצמו לסתום את הפה וזומם לעקור למנזר כדי לשטוף כלים. מחפשים את דידי הישן? נסו להזכיר לו את התחנות שהעדיפו לוותר עליו
בחודש שעבר היה הררי שוב ראשון. תוכניתו "דידי לוקאלי" זכתה בפרס תוכנית הרדיו הטובה בטקס פרסי הרדיו השני. הוא כמעט משכנע כשהוא אומר שהפעם אם הוא לא היה זוכה, הוא היה לוקח את זה יותר בקלות. כבר תקופה שהררי, 52, מתרגל שיטות טאואיסטיות עתיקות ומחפש דרכים אחרות לנהל את חייו. "קשה כל הזמן לנסות להיות ראשון, להיות מצליח", הוא אומר. "צריך גם לדעת להרפות, להיות שני, שלישי. אלה הדברים שאני מנסה ללמוד עכשיו. ללמד את עצמי שלא תמיד אני יודע הכי טוב".
ביום שבו תרגיש שיש מישהו שהוא טוב ממך, תפסיק?
"לא. אני אשב בצד ואחשוב איך אני יכול להיות טוב ממנו".
כבר 17 שנה מוביל הררי תוכנית רדיו מצליחה ברדיו האזורי בישראל. היא משודרת מ"רדיו ללא הפסקה" לחמש תחנות ברחבי הארץ, ובאופן עקבי שומרת על מעמדה כאחת משלוש התוכניות המואזנות ביותר. אבל אלפי שנות טאואיזם שלוות מתקלפות ממנו כשאני שואל אותו על נסיגות קלות באחוזים בסקר ה-TGI האחרון. "זה לא נכון", נזעק הררי בחלחלה, ואז מתאפס מיד, ומסביר שסקרים לא מעניינים אותו בכלל, ושדי לו באהבת המאזינים היומיומית.
חייו של הררי נעים על שני קווים מקבילים. באחד הוא בן בלי גיל, מגיש, בועט ומתריס; באחר הוא איש משפחה שמחפש איזון ומנסה ללמוד לסתום את הפה ולהקשיב. רגע הוא צנוע, מתון ומפויס; מיד אחר כך הוא מדבר כמי שמודע היטב לערכו. "מי שהמציאו את המשפט 'הווידאו הרג את איש הרדיו'
שנים ניסה, לדבריו, לשכנע את מנכ"ל רדיו ללא הפסקה, עידו מור, להפיק ערב חלוקת פרסים לתחנות הרדיו. "בטלוויזיה נורא נהנים לחלק לעצמם פרסים, להקרין את זה בטלוויזיה וללקק אחד לשני את הישבן", הוא אומר בטון דידיסטי, שלא מסגיר מרמור. "קשה לי להאמין שאמצא יותר מעשרה טמבלים בכל הארץ, שלא מבינים שמאוד פשוט לחזות מראש את התוצאות, לפי הזכיינים השונים. כל אחד נורא נהנה להחמיא לעצמו, אבל הטלוויזיה לא תגיד'בואו נרים ערב פרסים לרדיו'. זה בשבילם הילד עם התסמונת דאון של התקשורת הישראלית".
אבל הרדיו מלא באנשים שרוצים יום אחד להיות בטלוויזיה.
"זו הטעות של אנשי הרדיו. מי שבא לרדיו כמקפצה לטלוויזיה, לעולם לא יעשה רדיו טוב. אבל יש המון אנשי רדיו שיגידו לך שהרדיו במקום הראשון. הטלוויזיה היא מעין פילגש. אני תמיד אמרתי שלעולם לא אעזוב את הרדיו, אף פעם. מה שאני עושה היום בטלוויזיה זה שתי פינות שבועיות על התנדבות (מעין קטע פרסומי עם אחת מרשתות השיווק - ל"א)".
במהלך השנים הגיש הררי כמה וכמה תוכניות בטלוויזיה. האחרונה שבהן, "מת להיות", מעין תחרות זמר של כפילים, עברה כמה גלגולים בכמה ערוצים וזכתה להצלחה יחסית.
למה כוכב רדיו כמוך עושה בטלוויזיה פינה בת חמש דקות שאיש לא יודע על קיומה? "אני עושה את זה כי אני אוהב את הנתינה. למה צריך יותר מזה? אני ברדיו. התפיסה הזו של 'אם אתה כל כך טוב ברדיו למה לא מקפיצים אותך לטלוויזיה' ממש לא נכונה בעיניי. למה אצלנו הכול חייב להיות אינסטנט? יאללה, שנתיים ברדיו, מיציתי, הלאה. לא מיציתי. אני בספק אם יש הרבה אנשי טלוויזיה שהיו מחזיקים מעמד עם תוכנית יומית במשך 17 שנה".
אתה מרגיש את ההתנשאות של הברנז'ה הטלוויזיונית?
"אני לא נמצא במקום הזה. עם רובם גדלתי בעולם התקשורת. אבל בטלוויזיה יש בהחלט גישה כזו שאומרת 'אנחנו הדבר האמיתי'". אתה גם מבוגר מרוב האנשים שאנחנו רואים היום בטלוויזיה. הררי מתבלבל מעט. "תגדיר מבוגר".
מבוגר. בגיל.
"כרונולוגית".
אין התאמה בין מי שאתה לבין גילך הכרונולוגי?
"ממש לא. הגיל הכרונולוגי נותן לי רק את הניסיון בחיים. הגיל האמיתי, הלא ביולוגי, הוא הדידי האמיתי".
אז מה הגיל האמיתי?
"אני מניח שבאזור ה-30. כשיושב איתי אדם בן 45, אני נותן לו כבוד של מבוגר. אני שוכח שאני יותר גדול ממנו".
גם בגיל 50 לא נפל לך שום אסימון?
"האסימון היחיד שנופל לי הוא שיש דברים שכנראה כבר לא אעשה. פעם חשבתי שאעצור את החיים שלי לתקופה ואלמד. כנראה כבר לא אעשה את זה. גם לא טיול של חצי שנה במזרח הרחוק. אני כנראה כבר לא אעשה עוד ילדים וחבל לי מאוד. בשמחה הייתי עושה עוד שתיים (להררי שלוש בנות - ל"א), אבל אשתי סגרה".
הררי גר היום בבית חדש יחסית במושב יוקרתי בשרון, רחוק מאות ק"מ ו-30 שנה מדימונה, שבה בילה את ילדותו. גם הוריו כבר עברו לגור בראשון לציון. רבות סופר על דרך המקרה שהביאה אותו לרדיו, איך החל כדמות בתוכניתו של יקיר אביב ברשת ג' וכיצד שוש עטרי ז"ל הייתה הראשונה שנתנה לו להיות "דידי הררי" כששידר בעבורה מניידת על חוף הים.
"בהתחלה חיפשו אותי כי לא הייתי מהברנז'ה", הוא מספר, לוגם קפה מארוחת הבוקר שהזמין באחד מסניפי בית הקפה שבבעלותו, נמנע בהפגנתיות מהגבינות השמנות על הצלחת. "הייתי כל דבר, רק לא הברנז'ה. הייתי מדימונה ועוד התגאיתי בזה, ניגנתי מוזיקה מרוקאית ברדיו, צעקתי על גידי גוב בתוכנית הטלוויזיה שלו על זה שהוא עושה איפה ואיפה במוזיקה מזרחית, לא הסתובבתי בסצנה התל אביבית".
ניסית לפעמים להיות הם?
"אני כל הזמן מזכיר לעצמי שאני לא עושה את מה שאני עושה כדי לרצות את הברנז'אים. אני עושה את זה כדי לרצות ולענג את המאזינים".
ברנז'אים זה אשכנזים?
"ממש לא. ברנז'אים זה אלה שחושבים שהם הוויית סצנת האמנות בארץ. שכולם צריכים להתיישר לפיהם. לא היה אז פוליטיקלי קות רקט להשמיע מוזיקה מזרחית מחוץ לגטאות שהקצו לה. קל וחומר לא במרוקאית, שפה זרה של מואבים ועוכרי ישראל. אני עשיתי את מה שלא מקובל. ממש מזיז לי את קצה האתה יודע מה."
הצלחת להפוך את היוצרות?
"הצלחתי לשנות דברים בתפיסה הרדיופונית. במוזיקה מזרחית המשודרת בכל שעה שהיא, ובזה שבאתי לדן כנר, שהיה אז מנהל קול ישראל, ואמרתי לו 'יקירי, אני לא הולך ברחוב ואומר 'קוראים לי דידי הררי' ברי"ש מתגלגלת. קוראים לי דידי הררי, וכך אני רוצה לדבר.' אני הראשון שהורדתי את הרי"ש, ואז הצמידו לי את הכינוי 'רדיו רחוב'".
מתחשק לך לפעמים לנוח מהרדיו? אולי לשנות קונספט?
"בינתיים לא. אבל הרהורים יש כל הזמן. אני מתחבט כבר חמש שנים למשל אם כדאי לעבור לתוכנית בוקר. יש כל הזמן שאלות, זה טוב, זה מחזיק אותי ער, אבל כרגע אני מרגיש שהיקום מכוון אותי נכון."
אבל עם כל הכבוד ליקום, אחרי שנים שהררי נחשב לקובע הטעם הבלתי מעורער בסצנה המזרחית, זה שבכוחו להכריע את גורלו של סינגל, קמו לו לא מעט מתחרים ברדיו האזורי, ובראשם השדרן אליקו מרדיו לב המדינה, שיש כבר הטוענים שכוחו בזירה הזאת גדול היום מזה של הררי. הררי, שמקפיד לפרגן למתחרים, מתרגל הפעם איפוק. "לא יוצא לי לשמוע אותו הרבה, אין לי מה להגיד. לא מכיר אותו מי יודע מה."
תחנות כמו רדיו חיפה ורדיו ירושלים ויתרו בשנים האחרונות על התוכנית שלך בסינדיקציה.
"רדיו ירושלים בא עם קונספט ללכת על רדיו ירושלמי. לדעתי הם עשו טעות, כי המקום היחיד שהיה בתחנה פיק של האזנה היה בתוכנית שלי. אבל כל אחד ושיקוליו."
זה צובט?
"כן. כי אני לא יכול לתאר לך את כמות הפקסים שהגיעו מירושלים, ושאלו למה לעזאזל אני לא מושמע שם. זה לאבד כמות מאזינים שאני נורא רוצה להיות גם איתם. זה שקיבל את ההחלטות שם עשה טעות ובעיניי גם אכל אותה. שיחיה עם זה."
מרדיו ירושלים נמסר בתגובה: "רדיו ירושלים קיבל החלטה אסטרטגית לצמצם את תוכניות הסינדיקציה, היות שאנו מאמינים כי רדיו אזורי מחויב לפנות לקהל המקומי ולקדם אמנים מקומיים מול תעשיית התקשורת שנשלטת על ידי תל אביב והסביבה. רדיו ירושלים עושה וימשיך לעשות תוכניות בעבור המאזין הירושלמי. חבל מאוד שהררי יורק לבאר שממנה שתה לאורך שנים ושכח שרק באחרונה הפסיד את פרס תוכנית הבידור הטובה ביותר בכנס הרדיו לרדיו ירושלים."
בשנים האחרונות חבר הררי לשני שותפים, ויחד הם הקימו את רשת בתי הקפה "קקאו," המונה כיום כבר 14 סניפים. "הלכתי לעסקים כי אני ילד, מתוך סקרנות," הוא אומר. "אני מסתכל על אלה שעושים עסקים ואני אומר 'וואי, גם אני רוצה לדעת את כל המילים האלה."'!
אני לא ממש קונה את הנאיביות הזאת. אתה כריש, יש לך רשת משגשגת.
"אני רק שלוש שנים וחצי בזה. אתה צריך שיהיו סביבך האנשים הנכונים שייעצו ושיתרגמו לך לשפה פשוטה את מה שלא מובן, וזה קיים הרבה. אז יש לי חברים וגם שותף עסקי, בני מנשה (שותפו של יואב גרוס ומבכירי הלייבל של ארומה - ל"א,( שעוזר לי מאוד להבין את התחום הזה."
מה הרווח שלך?
"עזוב מספרים. זו פרנסה מצוינת. אבל גם הרדיו זו פרנסה מצוינת. גם הקריינות שאני עושה, וההנחיות והפרסומות והטלוויזיה. אלוהים בירך אותי."
ומה אתה עושה בכסף?
"כלום. ממש כלום. זו לא מטרה שאני רודף אחריה. אני יכול לבזבז כסף על שטויות, ומצד שני לא לקחת עבודה שתכניס לי בוחטות עצומות."
על מה ויתרת, למשל?
"נתחיל בזה שגאידמק בא אליי עם חוזה, עם מספרים שאתה יכול רק לחלום עליהם. החלטתי לא לקחת את זה משיקולים אנושיים. החל בזה שבעלי הרדיו שלנו הם חברים שלי, וכלה בזה שהחושים שלי אמרו לי שלא נכון לעזוב בשביל כסף."
יש לך בעיה אישית עם גאידמק?
"ממש לא. יש לו בעיניי בעיות תקשורתיות, יחצניות. אבל לי אין בעיה איתו כל עוד הוא תורם ועוזב."
גאידמק לא היה היחיד שפנה אל הררי: הפופולריות הגדולה שלו הולידה גם מחזרים מהזירה הפוליטית. "קיבלתי הצעות ללכת לפוליטיקה," הוא מספר, "אבל זה נראה לי לשחות במים נורא עכורים. הדרך לשנות היום היא באמצעות לחץ מהעם. נורא מבאס אותי שאנחנו לא עם של הפגנות. חלפו ימי הפנתרים השחורים."
היית מצטרף לפנתרים השחורים?
"לא לפנתרים, אבל בהחלט הייתי רוצה להוציא מאות אלפי אנשים לרחובות כדי להשפיע בסוגיות חברתיות. כעם, נכנסנו לסוג של נינוחות. היעדר הנינוחות הזאת זה מה שגורם לעמים אחרים באזור כן להיות מהפכניים. הפלסטינים, למשל. אם הם היו יושבים במקומות מסודרים עם מפעלים, ומקומות עבודה, וחינוך מסודר, ובלי ביוב שזורם ברחובות - נראה לך שהם היו יוצאים להתאבד? אני בספק. זה שאנחנו והמדינות הערביות האחרות מחזיקים אותם כפליטים, משרת את האינטרס שלהם כאינתיפאדיונרים."
אז אתה מבין אותם?
"אני יכול להבין את הקשיים שעולים מחיים בחוסר המשווע הזה. מה הסיכוי של אחד כזה, שגדל בכזה מחסור, לא ללכת לעשות את המעשים הכי קיצוניים שיש? כשאני חושב על אבא שאין לו עבודה ומפרנס את הילדים שלו ממאה שקל בחודש ואין לו שום עתיד באופק - מה אתה עושה אם היית חי בייאוש הזה."?
כיאה לפרח טאואיזם, את דבריו מתבל הררי - האיש שמקדם היום בתוכניתו את הלהיט החורך "אכלנו במבה, שתינו קולה" - בציטוטים ממשלים ומשירים מזרחיים עתיקים. "יש שיר עתיק שאומר 'לך ריק ותהיה מלא, לך כפוף ותהיה ישר.' אם אני פתוח ומראה קיבולת, אני רק אתמלא, אם אני בא עם מכסה סגור ומתנהג כאילו אני מלא, אני לא אלמד כלום."
היו זמנים שהיית בפוזה של מלא?
"היו, ודאי שהיו. הייתי בטוח שאלוהים יושב לי בכיסא. יכולתי לדבר רק על עצמי. רוצים לדבר על משהו מעניין? בואו נדבר עליי. רוצים לדבר על חו"ל? בואו נדבר עליי. התעשתי מזה. הבנתי שאני לא יכול להיות כל הזמן מרכז העניינים. אני גם לא בא ממקום כזה בכלל. אני בא ממקום של עבודה קשה, ממקום שהכול לבד."
אז למה להעמיד פנים שאתה כול יכול?
"זה לא מבחירה. זה דבר שקורה לך שאתה מתחיל לעסוק במשהו חדש, במיוחד בתקשות רת, שמביאה אותך לתודעה של כולם. פתאום אתה שומע דיבור עליך, ופתאום מכירים אותך ומלקקים לך, ובאיזשהו שלב אתה ממש מאמין שאתה סופר סטאר. אבל בלילה, כשאתה שוכב במיטה עם הפרצוף צמוד לקיר או לעורף של אשתך, אתה יודע שאתה רק דידי".
שינית דברים בחייך בזכות הטאואיזם?
"ניקיתי דברים שהיו מיותרים אצלי, נית קיתי את הקישוטים. הנה, למשל, עוד דבר שהייתי רוצה לעשות, להיות חודש במנזר."
ולשתוק?
"ממש לא. להיות במנזר שבו אתה לא עושה כלום חוץ מאשר את העבודות הכי בסיסיות של לעדור אדמה ולשטוף כלים, ובמקרה שלי גם קצת אמנויות לחימה. וזהו. להיות הכי קרוב לאדמה שאפשר."
לא קשה לך להיות חלק מביצת התקשורת, שרחוקה לדבריך מהתפיסה הזו שלך?
"מאז ומעולם הייתי ציפור חריגה. אף פעם לא אמרתי שאני עוסק בפיצ'רים, לא הלכתי לפתיחות וסגירות. אני מכיר אנשים שעשו רק דבר אחד, מזמן, ומאז הם חיים על שובל הכוכבות הזו, והולכים לכל פתיחה של מסת עדה באשדוד. אני נגנב מזה. מה עם עשייה? אני עושה יומיים ביום. אני חי כפול חיים."
ובגיל 60 עדיין תהיה שם באותו מקום עם הדמות של "הרון הרון מעג'ור?"
,"?60" נתקע להררי משהו בגרון, "לא יודע. כשהתחלתי, אמרתי שבגיל 40 אני אשנה קונספט. אחר כך אמרתי שבגיל 45 אני מפסיק עם זה, ואחר כך אמרתי ש-50 זה הסוף. גם זה עבר."
נא להמתין לטעינת התגובות
