בתו של המרגל אלי כהן פותחת את כל הפצעים
המכתבים המפוברקים, רגשי הנחיתות בילדות, הכעס על אבא שבקושי הכירה והמרד. סופי בן-דור בראיון נדיר על כל הפצעים שפער המיתוס
המכתבים נחתו בתיבה, שימחו וריגשו אותה, אבל בעצם השלימו את תפאורת השקר שתפרו לה אחרים. "לפי התאריכים שנשאו, המכתבים לא יכולים היו להיכתב במועדם. בתאריכים הללו הוא היה בדמשק, ומשם לא נשלח דבר", אומרת בן-דור, בתו הבכורה של אלי כהן, בראיון נדיר למעריב. "או שהוכנו מראש ונשלחו במועדים אחרים, או שמישהו אחר כתב לה אותם. זה מאד אכזרי כלפיה. לכן לא ברור מדוע הם אינם מבינים את הכעס שלה".
שאלתם את מפעיליו על המכתבים? "כן. במוסד לא מכחישים".
זה לא שסופי מתכננת לתפוס את מקומה של אמה במאבק נגד הממסד שמנהלת משפחת כהן מאז מותו של האב. בן-דור, 48, נרתמה לראיון הזה מתוך מניע אישי. היא רוצה לספר מה עולל המשחק של הגדולים לילדה הקטנה שהייתה פעם, ומה עושה המציאות ליקיריו של לוחם שלא שב, אבל הפך לאגדה. באותו בוקר מר של 18 במאי 1965, בכיכר המרכזית בדמשק, לא רק אלי כהן הוצא להורג - אלא גם נפש יקיריו.
"אנשים רבים באו ואמרו לי, איזו מסכנה", היא נזכרת בשנות ילדותה. "באורח פלא, למרות שאינני רואה כל סימן מזהה עליי, כולם יודעים וכולם קוראים לי מסכנה. לא התאים לי לתפוס מקום כזה גדול".
לא היה פיצוי מסוים בתרומה של אבא? "לא בהתחלה. לא מצאתי בשנים הראשונות שום פיצוי. כשהבנתי שלכל הילדים יש אבא, והוא נותן להם מתנה, מרים אותם על הגב והם אומרים 'אבא שלי ירביץ לך', הבנתי שמשהו אצלי מאד חסר ושונה. שאין מישהו גדול ששומר עליי".
מה זה עשה לך? "זה גרם לי לא להיכנס לאף עימות עם איש. מפחד. וזה גרם לי לנסות להסתיר את זה".
בעצם, הבת של אלי כהן התביישה. "מאד".
לא העמדת פנים שיש לך אבא? "כן. כשאזרתי אומץ העזתי לשקר. ולמרות שהאחרים ידעו שאני משקרת, לפחות זה חסם את הדיאלוג. הייתה בזה עמדת כח. אני לא אעזור לך לתחקר אותי".
סופי קרויה על שם אמו של אלי כהן. בילדותה כינו אותה פיפי, ושמה מוזכר בכמה מהמכתבים שעליהם חתום אביה מהניכר. במקצועה היא פסיכולוגית קלינית. לפני 15 שנה התגרשה, ומאז לא נישאה שוב. היא מתגוררת במושב מגשימים יחד עם בתה היחידה, בת 17 וחצי. שני אחיה, עירית פלג (46), מטפלת לגיל הרך, ושי כהן (44), מעצב פנים, העדיפו לאורך השנים להישאר בצל.
מה עוד עשה לך הסיפור הזה בבגרותך? "היה לי מאד קשה להתגרש. היו לי נישואים קשים וסבלתי בהם, אבל היה לי קשה לקבל את הפרידה. היה נדמה לי שאני עושה לילדה שלי מה שאבא עשה לי. רק אחר כך הבנתי שיש לה אבא קיים. אבל עד שלא הבנתי את זה, לא יכולתי להיפרד.
"נוסף לכך, זה גרם לי לבנות לבדי את כל מה שאני צריכה, בלי בעצם לצפות לדבר מאיש, כי הרי הדמות
זה בר תיקון? "אני עובדת על זה. זו משימת החיים שלי".
הבחירה להיות פסיכולוגית באה מאותו מקום? "ברור. ההזדהות עם הפצע, עם אלה שמרגישים רע. זה היה מקום מוכר".
לאחרונה הופיעה בן-דור לצד אמה בסרט תיעודי ששודר בערוץ הלוויין אל-ערבייה על פרשת אלי כהן. זה היה התחקיר המקיף ביותר שנעשה אי פעם במדינות ערב על הפרשה, שעדיין מסעירה מיליונים משכנינו. במאי הסרט, העיתונאי המצרי אחמד עבדאללה, אסף עדויות מצולמות של המעורבים בפרשה בדמשק, באירופה ובישראל. התחקיר הושלם כבר לפני שנה, אולם לבקשת הסורים נדחה שידורו בחודשים ארוכים, ולא במקרה. ישראל וסוריה חידשו את שיחות השלום, ומבחינת הסורים, כנהוג אצל סוחרים ממולחים, גם פיסת מידע ישנה היא מטבע עובר לסוחר.
בסרט טען מונדר מווסלי, ראש לשכתו של נשיא סוריה דאז, אמין אל-חאפז, כי אלי כהן היה מרגל כושל. מווסלי, שכתב ספר על הפרשה, גילה כי ההוצאה להורג בוצעה בחשאי ובחופזה, מחשש לפעולת חילוץ ישראלית. "קברנו אותו שלוש פעמים בשלושה מקומות", אמר למצלמות, "בכל פעם הוחלף הקבר אחרי יום או יומיים, מחשש לפעולה ישראלית. כיום קשה לדעת היכן גופתו".
ראש לשכתו של נשיא סוריה העיד כי היה האחרון לשוחח עם אלי כהן בטרם נכרך החבל סביב צווארו. דקות בטרם נפח את נשמתו, טען הבכיר הסורי לשעבר, התוודה בפניו כהן, כי הוא תכנן לסיים את משימתו בדמשק, לחשוף במסיבת עיתונאים את מעלליו ולבקש עם אשתו ועם ילדיו מקלט מדיני בסוריה. "הוא אמר לי, 'נכבלתי באהבה לסוריה ולבניה'", טען מווסלי.
אצל בני המשפחה עוררה הטענה הזו עלבון צורב. נדיה כהן אמרה בסלחנות, כי דבריו הם "טענה של אנשים פגועים". סופי הייתה נסערת יותר. "זה נשמע מגוחך וילדותי, ואפילו לא הגיע לרמה של התייחסות בוגרת מבחינתי ומבחינת אמא".
על הטענה, כי גופתו של אביה נעלמה, אומרת סופי: "כל האמירות הללו נתפסות בעיניי ובעיני בני המשפחה כסדיסטיות, מניפולטיביות. אם סוריה תרצה שלום, היא תידרש להפסיק את האמירות האינפנטיליות האלה ולהביא את העצמות כחלק מהסכם שלום, אם הם רוצים בו".
בפעם האחרונה שראתה את אביה, הייתה סופי בת ארבע וחודש. היא היחידה מבין ילדיו שיש לה זיכרונות ממנו. עירית הייתה בת שנתיים כשהגיע לביקור אחרון, שי רק נולד. "יש לי זיכרון שלו נוהג בג'יפ ומוחא כפיים, ואני זוכרת שלא הבנתי איך האוטו נוסע למרות שהוא לא מחזיק בהגה", היא מספרת, "אני זוכרת את הלידה של שי, אחי הקטן. הלכנו יחד על הדשא ברחבה שמול בית החולים".
כשאת אומרת שאביך לא סיפק לך את ההגנה שכל ילד ראוי לו, יש בך כעס? "ברור שיש כעס. בן אדם מקים משפחה, מבטיח לאישה זוגיות, מביא לעולם שלושה ילדים ובוחר דרך חיים שעומדת בסתירה גמורה למחויבות שלו כלפי המשפחה שלו, ומעדיף במקום מחויבות אחרת כלפי המדינה שלו".
לא לגיטימי בעינייך לבחור במדינה? "אני חושבת שכל אחד צריך לעשות את השיקול הזה לעצמו. אבל אי אפשר בלי לכעוס על הבחירה שלו. היה לזה מחיר גבוה, והוא שילם אותו במועדו. המשפחה משלמת אותו יום יום".
לפחות יש גאווה? "יש גאווה. אני חושבת שהוא היה בן אדם מוכשר מאד וחכם והיה איש טוב. יש לי צער גדול על כך שלא הכרתי אותו ועל כך שאינו חי איתנו ולא ליווה אותנו. אמא כל הזמן מסמנת את התכונות שלו בנו ובנכדים. דרך זה אנו לומדים בצורה מומחשת יותר עליו".
קראו על שמו רחובות, בתי ספר. "זה מביך אותי. אני אף פעם לא מתרגלת לזה. נראה לי כל כך מוזר. זה לא ייחודי לאבא. אנחנו עושים פולחן אישיות להרבה מאד אנשים. אבל כשזה האבא הפרטי שלי, אני אף פעם לא מתפעלת".
מה מפריע לך בזה? "אין לי ביקורת על זה. אני פשוט לא בן אדם של מונומנטים ושל הערצה. הסיפור של אבא חיסן אותי מפני הערצה לכל ימי חיי".
בעצם, אמא שלך בקושי הכירה אותו. הוא הוצא להורג חמש שנים אחרי שנולדת. וגם כשהיה חי, הוא לא היה בבית. "זו טרגדיה נוראה. הוא היה מבוגר ממנה ב-11 שנים. כשנישאו, היא הייתה בת 24 והוא בן .35 היא כל כך סמכה עליו והעריכה את היכולת שלו לנווט אותם ולגדל אותם, ופתאום היא מגלה בצורה הכי אכזרית שיש לו סודות ממנה ושההבטחות שכנראה הבטיח לה - הופרו. הוא הותיר אותה עם כל הנטל ובלי הכנה".
את זוכרת אותה מתלוננת? "הייתה התמוטטות. היה פחד מאד גדול. היא נאלצה לחוות התבגרות מהירה ליד הרבה אנשים שעזרו לה, ואחרים שלא עזרו".
באקלים משפחתי שכזה, לא פלא שתהליך התבגרותה של סופי הפך למסע התנערות מכל סובביה. בגיל הנעורים היא מרדה באמה ומיררה את חייה. אותו דבר עשתה אחר כך למפקדיה בצבא. היא רשמה נפקדויות למכביר וניצלה היטב את העובדה שמפקדיה אינם יכולים לפעול נגד הבת של אביה. לבסוף השתחררה בדרגת טוראית.
לימים הרגשת צורך לפצות אותה? "לא. כל אחד נפצע בצורה איומה. היום אני מבינה למה היא לא ספגה את המרד שלי, אבל גם מבינה למה הייתי צריכה למרוד".
מה חשבת על כך שהיא לא בנתה חיים חדשים? "חשבתי שזה טבעי מאד שהיא לא תתחתן. כמו שלי לא יהיה אבא חדש, כך גם לה לא יהיה בעל חדש. מחשבות תמימות של ילדה. כשאנשים העלו את הרעיון שתכיר מישהו או תינשא, זה זיעזע אותי מאד, כי זה הצטייר לי כבגידה באבא. הייתה לו נוכחות חיה. כשגדלתי והייתי אישה בעצמי, הבנתי איזה מחיר מזעזע היא שילמה על הנאמנות הזו".
נדיה ואלי כהן הכירו בשכונת מגוריו, סלאמה ג' ברמת גן, בשנת 1959. שניהם היו ילדי מהגרים. היא בת למשפחת עולים מעיראק, הוא הגיע שנתיים קודם ממצרים, פעיל נלהב בתנועה הציונית באלכסנדריה. קצת אחרי שהכירו, באוגוסט אותה שנה, נערכה החתונה בבית הכנסת הגדול ברחוב אלנבי בתל אביב. בספטמבר 1960 נולדה סופי. ארבעה חודשים לאחר מכן נחת אלי כהן בבואנוס איירס בזהותו הבדויה כשליח המוסד.
ב-1963 בוצעה בדמשק הפיכת הבעת', שטלטלה את הזירה הפוליטית בסוריה. שנה אחר כך ביקשו הסורים להטות את מקורות הירדן וחוללו משבר חריף עם ישראל. במצרים שלט ביד רמה הנשיא גמאל עבד אל-נאצר, שהעלה לשיא את תחושות הגאווה הלאומית ברחוב הערבי. בתוך האקלים הזה פעל אלי כהן לבדו מלב דמשק.
עד שנחשף בינואר 1965, הגיע כהן חמש פעמים לחופשות בישראל, שבמהלכן נולדו עוד שני צאצאיו. באוקטובר 1964 ביקר כאן לאחרונה, כדי לראות את בנו שי, שנולד שלושה שבועות קודם לכן. חודשיים אחר כך נתפס, ובמאי 1965 הוצא להורג. הוא היה בן 41.
נדיה, אבלה ומבולבלת, נטלה את שלושת ילדיה ועברה לבית הוריה ברמת גן. סופי זוכרת משם לילות של שינה על מזרונים בסלון הבית. היא זוכרת גם כיצד טופלה בידי סבתה ג'ורג'יה וסבה מנשה, הורי אמה. נדיה כהן היא אחותו של הסופר סמי מיכאל, ודמותה של אמו הייתה ההשראה לרב המכר "ויקטוריה". מיכאל הירבה לדבר על אמו ולספר על הכח ששאב מאהבתה. היא הלכה לעולמה לפני חמש שנים, כשהיא בת 103.
במשך השנים תפסה נדיה כהן את קדמת הבימה בכל הנוגע למאבק המשפחתי להשבת שרידי הגופה של בעלה המנוח. ילדיה נותרו בצל מתוך בחירה. "הפרטיות הייתה עבורי נכס חשוב יותר מאשר הבעת העמדה בפומבי, ולכן לא התראיינתי", מסבירה סופי, "הייתי ילדה מאד שברירית. היתמות נחשבה בעיניי לנקודת חולשה".
פיתחת רגשי נחיתות? "כן. ביישנות עמוקה. עד הצבא. ניסיתי כמה שפחות לקחת את המקום שלי או לבלוט. הייתה לי תחושת שקיפות, שכולם יודעים עליי הכל ושואלים הכל. נגעו בי, חיבקו אותי והציגו שאלות מביכות".
מה למשל? "אם אני זוכרת את חבל התלייה, אם אמא התחתנה".
מי שאל? "אנשים ברחוב, עיתונאים, מורים. באף מעגל חברתי לא הייתה לי שום יכולת להסתתר".
היו לך חלומות שהוא חוזר חי? "לא. גם ההיעדרות שלו מחיי עוד בחייו הייתה מציאות נוכחת. בעצם אבא היה עבורי, מאז שאני זוכרת את עצמי, יש-אין. נעדר שיש לו נוכחות מאד גדולה. הדיאלוג שלי איתו תמיד נבע מתוך העובדה שהוא איננו".
אז בעצם יש הרבה עליו שאינך יודעת. "כמעט הכל".
למה בחרת לדבר עכשיו? "מסיבה אחת בלבד, וזו לא המורשת או הזיכרון או המיתוס, אלא כדי להשמיע את הקול המאד פרטי שלי. זה הקול והתמונה שמאחורי סיפור הגבורה".
מהי אותה תמונה? "היום הסיפור הגדול שאני רואה הוא הפיכחון מול הבטחות של פוליטיקאים. כמה באמת אנשים שנבחרו על ידי הציבור מחויבים למילה שלהם, כמה סיפורים הם מספרים למשפחה שמאחוריהם אין הרבה. איך עוברות כל כך הרבה שנים וכל כך הרבה שימושים בגבורה של אבא וחיבוק לאמא, אבל עדיין אין למדינה מחויבות אמיתית להביא את עצמותיו לכאן".
בעבר חשבת אחרת? "לפני עשר שנים, כשאמרו לי שעושים את הכל, האמנתי. השיא היה עם אהוד אולמרט, כשהבנתי שמדברים אלינו בשני קולות. האחד מחבק ומרגיע, השני נגמר ברגע שהפגישה מסתיימת. המשפחה שלי למדה בצורה הכי אכזרית שנבחרי העם מתעתעים בה באופן כרוני".
מה סיפרו לכם? "שהם מדברים עם מנהיגים אחרים, מעבירים קלטות מאיתנו, דואגים לפגישות. ואחר כך אני לומדת שאין באמת דיבורים על שלום עם סוריה".
יש לסופי ביקורת נוקבת על העמדה הישראלית כלפי סוריה. בשנים שעברו מאז שיחות מדריד ב-1991 דרשה ישראל מהסורים להשיב את עצמותיו כצעד אנושי כלפי האלמנה והילדים. אולם העמדה הסורית הרשמית בנוגע לאלי כהן הייתה חד משמעית ועקבית: עצמותיו יוחזרו רק במסגרת הסדר שלום.
"צמד המלים 'מחווה הומניטרית' עולה בזמן ששתי המדינות מחליפות מהלומות בצורה בוטה מאד", אומרת סופי, "זה הרגיז את הסורים ועורר אותם לתגובה צינית וכועסת. מצד אחד תוקפים אותם, חגים מעל דמשק במטוסים ומנדים אותם, ומצד שני מסרבים לקריאות הסוריות לשלום ומבקשים מהם מחווה הומניטרית. כל הספין הזה נעשה על גבי המשפחה ומותיר אותנו לבד כמקבצי נדבות".
איך זה צריך להתבצע? "בצורה מאד מסודרת, כחלק מהסכם שלום. וצריך שיהיה קשר עם המשפחה בצורה מתמדת, ולא רדיפה של אמא אחר פגישות כדי לשמוע מה חדש".
בשנים האחרונות הפך המוסד, תחת פיקודו של מאיר דגן, לגוף מחבק עבור בני משפחת כהן. מדי שנה מתקיים טקס לזכרו במטה המוסד, ודלתו של הארגון פתוחה עבור בני המשפחה. זה לא תמיד היה כך. מרגע שהתפכחה והבינה כי היה סוכן שתול, הציגה נדיה שאלות קשות למפעיליו, ולא על כולן קיבלה תשובה. במיוחד ביקשה לדעת, אם בתום ביקורו האחרון בישראל נשלח למשימתו בניגוד לרצונו.
השאלה הזו, שאינה נותנת מנוח לבני המשפחה עד עצם היום הזה, נוגעת להתנהגותו של כהן באותו ביקור אחרון באוקטובר-נובמבר 1964. לפי עדויות קרוביו, היה אלי עצבני מאד וחסר שקט. "אמא שלו סיפרה", אומרת סופי. "שהוא צעק באוזניה: 'הידיים שלי באש'". התנהגות זו בלטה מאד אצלו, מאחר שנודע כאדם רגוע.
"העלינו את השאלות האלה בפני מי שפגשנו, אבל המוסד הכחיש", מספרת בתו, "עד היום נשארה התעלומה בלתי פתורה ומוכחשת, למרות החיבוק והטיפול המשפחתי החם לאחרונה. ראשי המוסד הקודמים מאד נבהלו מההאשמות של אמא ונהגו בה בצורה מתגוננת. אישה אחת קטנה הפחידה ארגון שלם".
מה בכל זאת אומרים לכם? "הם מוכנים לפתוח את התיקים ולספר לנו כל פרט, אבל כשאנו מגיעים לנקודה הזאת, הם אומרים שאינם מכירים את זה".
נתנו ציון לעבודה שלו? "אמרו שהחומרים היו מדויקים ומכריעים לניצחון במלחמת ששת הימים. הסימון שלו את הבסיסים הסורים המוסווים היה מדויק".
נא להמתין לטעינת התגובות
