סרט מלחמה 2008: מי ישלוט בעכו השסועה?
כשבוע אחרי המהומות בעיר המעורבת והרוחות עדיין לא נרגעו, כאשר כל צד מנכס לעצמו את הכאב והקיפוח - מישהו דיבר על דו קיום?
שבוע מאז שאיש נמהר נתקל בחבורת קוזאקים של הקב"ה, והצדדים בעכו מנסים להתפענח. גם הנהג תאופיק ג'מאל, שנעצר על פגיעה ברגשות דת, מודה שנסע בכביש עוקף שיקול דעת. "אני מוכן שהבן שלי ייפצע שוב, רק שלא יחזור המצב הזה", יאמר לי. אבל אחריותו לאינתיפאדת עכו כאחריות הרצל בוקובזה, דורס הפועלים מג'באליה, לאינתיפאדה הראשונה.
שני נהגים מקריים נתנו גז בשדות הבנזין הנצחיים, ואומלל הגפרור שהצית להבות. השאלה הדחופה יותר היא מה קרה בעכו אחרי אותה דהרה פטאלית. ומה שקרה זה שהשדים המשיכו לחולל ברחובות. מהומות התלקחו, בתים הוצתו. בעיקר של ערבים. "יש ויכוח מי התחיל, אבל אין ויכוח מי המשיך", אמר לי הפעיל חסן מלחם.
בסכסוך הזה כל צד מנכס לעצמו את כאבו של האחר, את קיפוחו של השני. ואתה הזר - אין לך ברירה אלא להתפתל בין העלבון לכעס. פעם אלה ופעם אלה. מנסים להשתעבד לאל נפקד ושמו דו קיום ומתאכזבים בכל בוקר מחדש. כי איזה דו קיום כבר יכול להיות כאן?
אתה למד שעכו היא עיר שחוברה לה יחדיו כמו ירושלים בערך. בעיר החדשה יהודים וערבים גרים אמנם דלת מול דלת, אך מופרדים בתהומות של חשד. נכון שכ-30 אלף יהודי וויקנד מכל הארץ מסתערים בשבתות רגועות על החומוס של סעיד, אולם אלה לא יחסי דו קיום, אלא תלות. מוחלטת, נואשת, חד סטרית. קשרים שבין השוט לסוסו. השוט הפעם הוא פסטיבל עכו. ראש העיר שמעון לנקרי ביטל אותו מטעמי ביטחון, אך הערבים אומרים שזה ביטול נקמני, עונש על המהומות.
עיסא טנטורי מ"כף החומוס", למשל, קנה סחורה ב-80 אלף שקל: "כמו חמור עבדתי שיהיה לי כסף זה. נשמתי בשביל הפסטיבל". ומה שעצוב שגם פסטיבל לא יעשה סוף לסקנדל. כי בעכו דיברו השבוע על "מתנחלים שמפרים איזון", על "פרחחים שהגיעו מאז ההתנתקות", ועל כך ש"לכם יש את מפוני גוש קטיף ולנו את מפוני השיכונים ששרפתם". וההשוואה הזאת, מופרכת ככל שתהיה, מקפיצה את השיח מעבר לאולמות האבירים.
בכניסה לרחוב יוסף גדיש עדיין מריחים ל"ג בעומר. "כל ערב אש מדורה", אומר אחד השוטרים ושב לינוק מפחית האורנג'דה. אבל בצהריים נראה כאילו תמונת החיים חוזרת לפוקוס: חאזם וסאמר מתקנים את מדרכות האקרשטיין, איש עם כיפה וזקן חלבי מביט בהם מאחורי גדר העץ. קוראים לו דוד בוקר והוא מספר על הפוגרום שבו גמרו לו את המאזדה .99
בגרזנים גמרו לו אותה. מיד לאחר שיצאה מהמוסך. וברור לו שהכל תוכנן, שהכל תוזמר. אחרת איך אפשר להסביר שבתוך דקות הגיעו 300-200 איש. דוד, ששירת
לידנו עוצר נהג מונית. אני שואל אם יהודים באמת מתקשרים לתחנה כדי לבקש רק נהגים יהודים. "ואיך אני נשמע לך"?, הוא עונה במבטא ערבי ושועט לדרכו. האוויר כל כך כבד והבטן כל כך מלאה שהאנשים מדברים מעצמם. חושפים חזה. מטיחים בפרצופך את כל עוצמת הרגש. "אתה מהשמאים או מהעיתונאים"?, שואל דוד בן-עזרא ובולם את הקטנוע. "בוא תראה את הוולבו האדומה שהייתה לי", הוא מציע.
הרבה מכוניות שבורות עדיין חונות בצד ובעליהן חושפים את צלקותיהן. אבל לבן-עזרא גם צלקות מקרבות אחרים. "בפרעות הקודמות באוקטובר 2000 אכלתי אבנים בצומת פרדיס, מזל שיצאתי חי". ומזל שהפרעות האלה תפסו אותו כשישן. "יש לי שני חיילים בבית. הייתי יוצא עם הנשק שלהם והיו רואים מה זה פרעות".
ליד הקטנוע של בן-עזרא עוצר עכשיו הקטנוע של תורג'מן. תורג'מן תולש מראשו את קסדתו הבוהקת כדי שייטיב להשמיע את דבריו. "באו עם נינג'ות, מסכות על הפנים, לינץ', כמעט לינץ' עשו לי".
אבל הנהג אמר לי שהוא מתחרט, אתה מקבל את החרטה שלו?
"מתחרט? ומה עם הווליום ליד בית הכנסת? ומה עם הגריל שעושים שם בכל שישי?".
עכשיו מאטה לידנו מאזדה שגוררת סכך, והנהג פדידה שולף ממנה ראש זועף: "אל תדברו עם השמאלנים, תגידו אחד והם יכתבו שתיים". אבל בקצה הרחוב ג'יזל אוזיאל רוצה לדבר. מאד. אישה קטנה ופרנקופונית, ששומרת בחצרה אבנים מאותו לילה. "הרביצו לכל אוטו שיש", היא אומרת ומוזגת לנו מים קרים. "ויצאה מוסלמית רוסייה שגרה מעלינו וקוראים לה אוקסנה וצעקה להם: 'אני לא יהודייה, איטבח אל יהוד', ואומרים שהייתה מכוונת אותם בטלפון, עד שבא השוטר נוואף ראנם ועצר אותה".
הצלחתם עוד לצום אחרי אותו לילה?
"צמנו, אבל לקחנו כדור ארגעה 'לוריבאן' ושכחנו בכלל לחזור לאכול ורק באחת בלילה שמנו משהו בפה".
את חושבת שהכל היה מאורגן?
"מתורגן, אני אומרת לך מתורגן. לא עשו על דעת עצמם". "למה זה קרה?", אני שואל את בעלה דוד שמצטרף אלינו. "זה בגלל השנאה, הם רוצים אותנו בים, זה כל הסיפור". וג'יזל החמודה, כמבקשת להנמיך את להבותיו, אומרת: "ארט, דוד (תפסיק, בצרפתית), ארט".
ברחוב יהודה בורלא מתנפנף סדין ועליו כתוב: "יהודי קנה מאחיך". ברחוב בן שושן עוגנת פיאט בפוזה של משוריין מבאב אל-וואד: "ברכב זה בוצע פוגרום בערב יום כיפור", נכתב על קרטון שמתפקד כשמשה קדמית. בקבוק תבערה הרחוב הזה. לכאן הגיע תאופיק ג'מאל כדי לאסוף את בתו. ומאז אי אפשר להדוף את האנשים חזרה אל אפלולית בנייני הרכבת.
כשבט אפריקני בפולחן קדמוני הם חגים סביב כתם שרפה גדול בחזית הבלוק. אפילו שאין לה להבות, האש כאן עדיין בוערת. כל בשורה היא מבזק חדשות, כל שמועה היא כותרת ראשית. "אשתו של גרוסמן, פוצצו אותה ב'סופר'", אומר אחד. "הערבים הרביצו לקונים ב'מגה' והשוטרים ברחו", משלים אחר, ואיש בלי שיניים שקוראים לו אפרים קובע: "אלה שוטרים? אלה קאקמייקה". ואישה שמחזיקה ארנק מבארת: "השוטר לא יכול לעשות כלום. הוא קיבל הוראה מהמשטרה". ואפרים: "את לא מבינה. אין לי כלום נגד שוטרים, אבל אם יפגעו בי, את האם-אמא שלהם אני אזיין". והארנק: "אתה לא מבין כלום. פה זה רוסיה, אפרים".
ברחוב לופז שלושה שוטרים תחת עץ זית. שומרים על בית של משפחה ערבית, "שלא יבואו שוב לשרוף", צוחק אחד. בחצר קרטון בצלים הפוך שכאילו נבעט תוך כדי מנוסה, שני חתלתולים חבוקים ונטושים. לידם "אפלאוז" אדומה שנראית כמו גלידת תות שנמסה בשמש. הכל שרוף בפנים. רק בלם היד מורם, מנסה לעצור הידרדרות. וממול יוצא איש אחד ומראה לי את העץ שלו. עץ אלון שענפיו כרותים. "25 שנה היה איתי, ואז, בלילה אחד, מצאתי את הענפים שלו על הכביש". והאיש מפנה את גבו כדי שלא אראה את הדמעות, וזאת התמונה שאקח איתי מאותו היום: איש גדול, משעין ראש על הגדר ובוכה על העץ שלו.
שורשי שכונת וולפסון מגיעים עד לסר אייזיק שהקים אותה. פעם היה כאן רוב יהודי, עם השנים נכנסו לכאן ערבים. גם הנהג תאופיק ג'מאל. אני תופס אותו בעת ארוחת הבוקר, בדרכו לוועדת הפנים של הכנסת. הוא בן 48, נולד בעיר העתיקה, כבר 32 שנה חי בחדשה. "מקווה שגם אמות בעכו", הוא אומר. "אני לא מתומכי הדו קיום, אלא ממייסדיו". מודה שיכול להיות שבאותו הלילה שיקול הדעת שלו היה מוטעה. "אבל אני לא בן אדם מתגרה. גם אני דתי. לא שותה".
אז איך כאדם דתי אתה פוגע ביהודים ביום הכי קדוש?
"חשבתי שאולי ישנים, שאולי עדיין בבית הכנסת. לו הייתי יודע שזה יבעיר להבה כזאת, אז בטח, בטח ועוד פעם בטח, לא הייתי עושה את זה".
תראה איזה אש הדלקת.
"לא ציפיתי לכזאת תגובה חריפה. הרסתם את האוטו? בסדר. פגעתם לי בבן? בסדר. בנקודה הזאת היו צריכים לשלוח יותר שוטרים והכל היה נגמר נקודתי".
למה זה לא נגמר נקודתי?
"במסגרת ייהוד עכו הגיעו אלינו בשנים האחרונות יהודים מאד קיצוניים שמלבים יצרים. כמו ישיבת ההסדר, למשל".
לדוראל אברמוביץ', מנהל ישיבת ההסדר, ברור שזאת לא הייתה נסיעה תמימה. "רדיו בקולי קולות? בחייך". ובועז עמיר, הרל"ש של ראש הישיבה הרב יוסי שטרן, מחזק: "הוא מכיר את החגים שלנו".
אבל אולי עצם השהות שלכם כאן היא התגרות, מן התנחלות בלב אוכלוסייה ערבית צפופה, בדיוק כמו בחברון, למשל?
עמיר: "לו זאת הייתה הסיבה, היו באים לפה. אבל הישיבה לגמרי שלמה. אבן לא נזרקה".
אתם מקבלים את החרטה של הנהג תאופיק?
אברמוביץ:' "מעט מדי ומאוחר מדי". עמיר: "הנהג הוא האחרון בשרשרת המזון. הוא קורבן. לפני יומיים שלחו אותו קדימה, עכשיו הם מפקירים אותו. יש פה הנהגה שרוצה להתסיס".
אבל למה שלא תקבלו את החרטה כדי ליצור איזו אווירה של פיוס?
אברמוביץ:' "אנחנו לא אומרים באופן מוחלט שהייתה קונספירציה. אבל הייתה אופרציה. החרטה צריכה לבוא מצדם".
אז הם הודיעו שהם מתחרטים, מה צריך עוד?
עמיר: "ברחוב קיבוץ גלויות יש גן שבני לא יכול לשחק בו. מעליו דירה שכל הזמן נכנסים אליה בחורים שלהם מצוידים באבנים. מתכוננים לכל רגע. זאת חרטה"?
אבל למה שגם אתם לא תגנו את התגובה היהודית הקיצונית. למה אי אפשר לסגור את הכעס ברחוב בן שושן ולא להפיץ אותו לכל עכו?
עמיר: "עכו עומדת למבחן בשמירה על זהותה היהודית. מה שיקרה פה - יקרה גם בערים מעורבות אחרות".
כ-160 תלמידים בישיבת ההסדר "רוח צפונית". חלקם משרתים בצה"ל, השאר גרים בשכונת וולפסון. בשבוע שעבר הייתה הישיבה ריקה בגלל חופשת "בין הזמנים". מבית הכנסת "אוהל יצחק" אפשר היה לשמוע ילדים ערבים משחקים כדורסל במגרש הצמוד. מהבניין ממול ירדה ג'וליה, הביטה משועשעת בסכך שהובא לחצר הישיבה. "יש עתיד"?, אני שואל. "אם תלמדו לא לעשות בלגן מדברים קטנים", היא עונה.
הטיילת של העיר העתיקה צבועה כחול ולא מים. המון שוטרים. יושבים במסעדת הנסיך הקטן ובבית קפה ושמו צונאמי. כשהיום דועך, הטיילת מהדהדת בריקנותה. רק דייג מצופף קרסים על חכתו, בחור כורע ברך לפני גברת, רוח שמסחררת את השבשבות בחנות הסובנירים. המטה של חד"ש ממוקם על הטיילת ברחוב ההגנה. בחזית, אוהל הזדהות עם נפגעי המהומות. בפנים דגל הפטיש והמגל עם דיוקנו של לנין.
רים חזאן היא קומוניסטית עם חיוך נקי. מספר שתיים ברשימת חד"ש למועצת עכו. בת 25, בוגרת מדעי המדינה, מעשנת L&M בשרשרת. על הלפטופ שלה סטיקר ממלחמת לבנון השנייה: "בביירות ובקריות ילדות רוצות לחיות". לא הגיעה אל הפוליטיקה, אלא נולדה לתוכה. סבה רמזי חורי היה במשך 38 שנה חבר במועצת העירייה בעכו. "קומוניסט אמיתי", היא מחמיאה לו. "מי המודל שלך, ציפי לבני או שרה פיילין"?, פניה של רים מתעוותות בסלידה אנינה. "לא חוכמה להימצא במערכת פוליטית זכרית ולהמשיך אותה".
במערכת שהיא שוחה בה כרגע יש, לדעתה, הסתה נגד ערבים. "הביאו את מתנחלי ישיבת ההסדר ושמו אותם בוולפסון, "So you ask for troubles". והדברים של רים מוכיחים עד כמה החלידה החשיבה הקלאסית, האוטומטית, ההערכות של השמאל שהזרמת כספים לתקן קיפוח שבאמת קיים תפתור את הבעיה.
בעכו של השבוע השתמשו בטרמינולוגיה שנשאבת מהסכסוך עם הפלסטינים. "מתנחלים", "אינתיפאדה", "התנתקות". מילים מיובאות מעבר לגדר ההפרדה. ייתכן ששכם מקרינה על עכו והסדר פה הוא בן ערובה להסדר שם.
אישה כמו רים חזאן, למשל, מחפשת את הזהות הלאומית שלה במקומות אחרים, כי פה היא בסך הכל בעיה דמוגרפית. "הרבה יהודים עוזבים את העיר", אמרה לי, "וראש העיר עושה מאמצים לייהד את עכו. אבל אנחנו מעולם לא אמרנו שעכו היא עיר ערבית, אלא עיר מעורבת".
אם זאת עיר מעורבת, מדוע לא כובד הפולחן הדתי של היהודים?
"בערב כיפור התחיל בעכו מעשה של כפייה דתית. המשטרה הציבה מחסומים ומנעה מתושבים לנוע. אני מודיעה לך שבשני ימי כיפור בעבר נפצעתי בבית ולא הייתה אפשרות לפנות אותי באוטו".
כי הנסיעה באוטו היא בנפשם של המאמינים היהודים.
"אוקיי. תגישו תביעה, תרביצו לנהג, תביעו סלידה, אבל 'חלאס.' לכתר בתים? להתנפל על התושבים?".
הטענה היא שהצד הערבי התארגן מראש. לא ממלאים אוטובוסים בתוך דקות.
"לשני הצדדים אותן טענות, לפחות אצלנו לא ראית כרזות 'אל תקנו מיהודים', כפי שהתפרסם אצלכם נגד ערבים".
אם רים חיפשה השראה אצל מרקס, חסן מלחם חיפש אצל ביבי. "אני כל החיים שלי ליכוד. הליכוד נראה לי 'דוגרי' יותר. לא עושה מאחורי הגב כמו המערך". בן אחד שלו, פאדל, שירת במג"ב. לבן אחר קרא אריק ברמי, על שם מנכ"ל הליכוד לשעבר. אלא שכל הנאמנות הזאת לא עזרה. לאחר שנבחר, לדבריו, למקום השלישי ברשימת הליכוד לעירייה, לאחר שקנה ז'קט, לאחר שהצטלם לפוסטר ענק שכותרתו: "חסן מלחם מספר שלוש", עף למקום ה-17, "כדי שלא יהיה איזה מוחמד בראש", כך, לטענתו, אמרו לו.
אבל ראש הרשימה, מאיר לזר, שולל. מסביר שמלחם התמודד על המקום השני והפסיד, והמפסיד לא בהכרח הופך לשלישי. "פשוט היו מועמדים טובים ממנו והוא קיבל את המקום ה-17". הוא לא יודע מי מימן לו את הפוסטרים, "אולי מפלגה שרוצה לחבל בנו". מלחם עצמו העביר בינתיים את תמיכתו לאלי סיטבון, האיש של ארקדי גאידמק בעכו ומתקשה להכיל את אכזבתו. "עכשיו אני אוכל אותה. אומרים שאני בוגד. נתתי ולא קיבלתי. אפילו ביבי לא התקשר".
גם סובחי מורסי ואשתו אינס מרגישים שאכלו אותה. אנחנו נפגשים בפתח בית המלון שבו ישנו לאחר שהוצת ביתם. בני .38 מבטיהם נפגשו לראשונה בשדרות בן עמי. נולדו שני בנים. עד לפני חצי שנה הייתה אינס רכזת בשירות הלאומי. סובחי מנהל את סניף "נעלי מורסי" בנהריה. לפני 16 שנה התנדב למשטרה. קיבל מדים, נשק, מתנדב ערבי ראשון מעכו. היה מחליף את היהודים בעצמאות, בכיפור, מתי שביקשו.
לפני שנה החליט להתקדם בחיים. ב-140 אלף דולר קנה בית עם גינה בגולומב 19, שיכון המזרח. שכניו היהודים לא רצו ערבי מול העיניים, אבל כשראו שזה מורסי נרגעו. בכיפור לפני שנה, עזבו את הבית כדי לא לפגוע ברגשות השכנים. "כשחזרנו, נהיה שחור בעיניים", מספרת אינס, "כל החלונות היו שבורים". שיפצו, התקינו מצלמות במעגל סגור, אך לאחר כמה חודשים האוטו נשרף וכלב הזאב הורעל. לפני שבוע, כשהיה אצל הורי אשתו, קיבל טלפון מהשכן אלי: "מורסי, שוברים לך את הבית". צלצל לחבריו במשטרה ושני קצינים הבטיחו: "מורסי, אל תדאג יהיה בסדר. בשלוש לפנות בוקר שוב צלצל אליי: "הבית שלך נשרף מורסי". מורסי הלך לתחנה, אמר לשוטרים: "מצטער על כל יום שהתנדבתי".
מה אתה חושב על השכנים שלך?
"ראו את הבית שלי נשרף, למה לא עשו כלום? אני בשבתות כשהיה נופל להם הפקק מהמזגן, תמיד הייתי רץ להרים אותו".
תחזור לגור לידם בבית ההוא?
"בטח שאחזור. אם כתוב לי שאמות שמה - אמות שמה. אבל לא אצא מהבית שלי".
נא להמתין לטעינת התגובות
