מורשת הר-שפי
את הלינץ' המשפטי שעברה מרגלית הר שפי לפני עשר שנים אפשר עוד לתקן. אחרי ששני ראשי שב"כ הצהירו כי הר-שפי לא ידעה על כוונותיו של יגאל עמיר, הגיע הזמן למשפט חוזר. הרב יעקב מדן קורא להשיב את הצדק שחולל
כעבור קרוב לשנתיים נוספות (כ"ח שבט תשס"א) אישר הרכב של בית המשפט העליון בראשות כבוד השופט מישאל חשין ברוב דעות את גזר הדין. מרגלית הר שפי נשלחה למאסר, וריצתה את עונשה.
קולותיהם של מי שטענו לחפותה, ושלמעשה לא הוצגה שום ראיה של ממש לידיעתה את מזימת הרצח, כמעט שלא נשמעו, וביניהם קולי, כותב שורות אלו. אלו שטענו לחפותה ראו באישור גזר הדין, שעבר שלוש ערכאות, נגד מה שנראה בעיניהם כבר היגיון משפטי סביר, תוצר לוואי של לינץ' תקשורתי. הלינץ' כוון לא רק נגד מרגלית הר שפי, כי אם נגד כלל הציונות הדתית, שהואשמה עמה באחריות עקיפה לרצח. אלא שאין עסקנו עתה בציונות הדתית, אלא במה שנראה אז בעיני רבים כעוול משפטי הנגרם למרגלית הר שפי מכוח אווירה ציבורית מכוונת.
לימים יצא ספרו של ראש השב"כ בזמן הרצח, כרמי גילון (שב"כ בין הקרעים, עמ' 261), ובו מעיד מי שאמור להיות מוסמך יותר מכל אדם אחר לפרשה - המחבר עצמו - שמרגלית הר שפי לא ידעה על כוונתו של עמיר לתקוף את ראש הממשלה ז"ל. היא אומנם ידעה, לדבריו, שיגאל עמיר שונא את ראש הממשלה שנאה גדולה, ורואה בו 'אויב העם היהודי' כלשון המחבר, אך לא על רעיונותיו האופרטיביים ולא על תוכניותיו הקונקרטיות.
ידיעה על מאן דהו השונא את ראש הממשלה שנאה גדולה, אינה מחייבת להסגירו למשטרה גם היום. על אחת כמה וכמה בתקופה שאיש לא העלה על דעתו מעשה כזה, כולל מומחי השב"כ בכלל והמחלקה לאבטחת אישים בפרט, וכפי שכותב כרמי גילון עצמו. באותו עמוד כותב המחבר, שתוכניתו האחרונה של יגאל עמיר, זו שיצאה לפועל, נתגבשה במוחו רק בליל ההתנקשות. לפלא בעיני, שכרמי גילון לא מצא חובה לעצמו להעיד את דבריו בבית המשפט לזכותה של מרגלית. לפלא בעיני שבית המשפט לא ביקש עדות כזאת, שיכלה להיות מזומנת לפניו.
בקיץ לפני כשנה ומשהו, התראיין בתקשורת מחליפו של כרמי גילון, עמי איילון, ו'התנצל' לפני בוחריו על המלצתו לחנינה מוקדמת למרגלית. הוא באר זאת בידיעתו הוודאית כראש השב"כ על חוסר אשמתה. גם הוא לא טרח להעיד בפני בית המשפט על ידיעתו זו.
דומה ששני הנתונים האחרונים, המצטרפים לתמיהות שהיו על פסקי הדין בזמנם, מחייבים משפט חוזר למרגלית הר שפי, אף שהיא כבר סיימה לרצות את עונשה, ואבאר את טענתי.
דברים רבים שנעשו בעקבות גזר הדין הם בבחינת נעשה שאין להשיבו. חודשי חרותה האבודים של מרגלית לא יושבו לה. עשר שנים שבהן לא יכלה להתקדם במקצוע שלמדה - משפטים, לא יוחזרו לה. עשר שנים שמשרד החינוך מחרים אותה ואינו מוכן לקבל את העסקתה במוסדות חינוך הקשורים בה, לא יוחזרו לה. עשר שנים שמשפחתה נרדפה יום ולילה מבחינה אנושית ומבחינה כלכלית
אך ישנם דברים שאפשר שניתן לתקנם אם אכן יתקיים למרגלית משפט חוזר, והיא תצא זכאית בו. שמה הטוב יושב לה ולמשפחתה. משרד החינוך יוכל לחזור בו מרדיפתו אותה. היא תוכל להשלים את הקריירה שהחלה בה בתחום המשפט. לה, לבני משפחתה ולמכריה הרבים תהיה תחושה מינימאלית של רצון להשיב את עטרת הצדק שחוללה ליושנה. לפני כחצי שנה כתבתי דברים ברוח זו ליועץ המשפטי לממשלה. נעניתי בשלילה ובתשובה לאקונית, רשמית, שאינה מספקת, ולטעמי גם מתחמקת.
אצל רבים מבני הציונות הדתית קיימת מאז הרצח תחושה, שביום הזיכרון ליצחק רבין ז"ל בקשת האמת והצדק והתיקון בטלה בששים אצל בקשת השנאה והרדיפה לשמה. המקרה שלפנינו הוא מבחן נכון לשאלת אמיתותה של תחושה זו.
מי שיבקש פירוט של הטענות נגד מה שהתנהל אז בבתי המשפט נגד מרגלית הר שפי יוכל לקבל ממני סקירה טובה על כך. כתובתי היא: medan@macam.ac.il
הרב יעקב מדן הוא מראשי ישיבת ההסדר הר עציון.
נא להמתין לטעינת התגובות
