עמי איילון: אני אדמירל, לא גנרל
אילון, שפרש השבוע ממפלגת העבודה, מנסה להסביר מדוע אנשי צבא מוכשרים ומוערכים שמגיעים לפוליטיקה מאבדים נקודות זכות שקיבלו בצבא
את הנצרה, סיפר השבוע, נצרת מוקש, אתה מביא כדי להוכיח לאנשים ששלחו אותך שביצעת את המשימה. ש"הדבקת" את המוקש. השתמש במינוחים של "מימוש" ו"השגת יעד". מי שמוציא את הנצרה בלי להדביק את המוקש, מתפוצץ. הנצרה, אמר אילון, היא ה"פרוף", ה"הוכחה". מזכרת כמעט יחידה שהוא מחזיק בבית משירות צבאי מפואר.
ביום שלישי בבוקר, פחות מ-48 שעות אחרי שהתפטר ממפלגת העבודה, עצר אילון בחדר השינה שלו והביט בנצרה ההיא. האי גרין, אמר כמה שעות אחר כך, הוא אילוסטרציה טובה למה שקורה לו עכשיו. כל הדרך לאי הייתה רצופה אי-ודאות. הלוחמים הגיעו הרבה אחרי שעת ה-שין. העיכוב, אמר, לא נבע מהזרמים, לא מהמשקל, גם לא מתנאים קשים. אז היו זרמים והיה חושך, אבל אם שואלים אותו, הדבר שעיכב את ההתקדמות היה משהו פנימי, בבטן. קול שהוא זוכר גם היום, שאומר לבן אדם "רגע, אתה הולך למשהו מסוכן".
כדי להגיע ליעד, מסביר אילון, אתה צריך לצאת מהצוללת או הסירה או הכלי התת-ימי ולעבור את ה"תווך" הזה, שהוא לפעמים חשוך ולפעמים מסוכן. לעבור מאזור בטוח של ודאות לאי-ודאות. מונחים של איש ים.
כך ביקש לתאר את היציאה שלו ממפלגת העבודה, שם יכול היה בקלות להתברג בחמישייה הפותחת, ל"ים הפתוח". זאת חוויית ההתבגרות שלי, אמר, אי אפשר לממש משהו שאתה רוצה, בלי לעבור את ה"תווך". יש בתווך מטעני צד ומטעני עומק. אני, אמר אילון בשבוע האחרון, נכנסתי למארב מתוכנן. עכשיו אני באמצע קרב. אבל כשהביט בנצרה, בבוקר, אמר לעצמו גם: "אתה כבר עברת דרך אזור האי-ודאות". אל תשכח, אמר. "אתה התגברת פעם על הסכנה ושלפת כבר את הנצרה, וחזרת הביתה".
באי גרין נולד המיתוס. גרגר שנבט והפך את אילון אחר כך לקצין עטור תהילה. על חלקו בקרב ההוא קיבל אילון את עיטור הגבורה. העיטור הגבוה ביותר בצה"ל. הוא נחשב לוחם ללא חת. אמיץ. דמות סמכותית, כריזמטית. כשסיים את תפקידו כמפקד חיל הים ופרש מצה"ל, דיברו עליו בסופרלטיבים. גם כשהיה לראש שירות הביטחון הכללי, אחרי רצח רבין, המינוחים היו דומים.
השנה האחרונה לא החמיאה לו. היה פער בין ההצהרות של אילון למעשים שלו. אומרים שהוא התכופף. שהוא נכנע למשחק הפוליטי. הזוהר הועם והטוהר נסדק. אילון קרא לאולמרט להתפטר, אבל אז הצטרף לממשלה. הפרישה שלו מהעבודה ביום ראשון האחרון, שנתפסה גם בעיני מקורביו כסוג של התאבדות פוליטית, הצמידה לו סופית את הכינוי "זגזגן". " הזגזוג האחרון בנתיבי אילון", אמרו.
אבל הסיפור של אילון הוא רק משל. אילון הוא עוד אחד ברשימה של גנרלים שלא הצליחו לתרגם את מה שעבד כל כך טוב בחוץ, לפוליטיקה. "ניצחון הפוליטיקה על הגנרלים", אמרו השבוע בכירים בעבודה. אולי גם על הגבורה.
במשחק הפוליטי צריך כנראה אומץ אחר מזה שנדרש ללוחם קומנדו בפשיטה נועזת בעורף האויב. מדובר בהליכה על חבל דק, מודה גם אילון עצמו. אתה הולך כמו לוליין וכמעט תמיד עושה "אובר-שוט" או "אנדר-שוט". ביטויים שלו. זה לא מספיק להיות מצביא ומדינאי. צריך להיות גם "פוליטיקאי". לדעת לתמרן. מרכז מפלגה, ציבור, תקשורת.
אילון, אמרו השבוע, הוא ענייני, ישיר וישר, מעשי - אבל רחוק מלהיות גאון פוליטי. בביצה הפוליטית אכלו אותו בלי מלח. הוא נתפס הרבה פעמים כ"טמבל". אולי "אובר-קווליפייד", אבל עדיין "לא מתאים". אילון אגב, קורא לעצמו "אדמירל", לא גנרל. כדי "לבודד את עצמי", אמר השבוע, "להסביר שאין קוד גנטי זהה לכל האלופים".
המפקד הלאומי, מסע החתמה של אזרחים ישראלים ופלסטינים על הצהרת עקרונות לפתרון הסכסוך, שהגה עם סרי נוסייבה, רלוונטי בעיניו לרקע הפוליטי שלו יותר מעברו הצבאי. ידידיה יערי, לשעבר מפקד חיל הים וחבר טוב, אמר פעם שעמי הוא בחור נפלא. "אני מקווה", אמר יערי, "שמה שיזכרו מההיסטוריה שלו זה את מה שהוא עשה בשב"כ ובחיל הים, ולא את הפרויקט שהריץ עם הפילוסוף הפלסטיני". זאת היא התפיסה הצה"לית, אמר אילון השבוע. הוא לא מסכים איתה. מצפן, אמר, לעולם מראה רק על הצפון. לכל אחד יש המצפן הפנימי שלו. הוא לא קשור לאם שירת בצבא או לא.
הוא לא עצוב. גם לא מאוכזב. לא מתוסכל. תסכול, אמר, זו לא תוכנית עבודה. מקורביו אומרים שחש הקלה. החודשים האחרונים היו לו קשים. פעם, כשהיה איש ים והיה צריך לצלול במים עכורים, היה מורח את הגוף בגריז. הגריז מגן על הגוף מהמגע הישיר עם הלכלוך. ההתנהלות במגרש הפוליטי בשנה האחרונה הצריכה הרבה גריז, אמר אילון. "אני זוכר את עצמי אומר 'עמי, שים גריז, תמשיך, מה הבעיה'", כך תיאר את מה שעבר עליו בוועידת מפלגת העבודה האחרונה, בראשית החודש.
אבל, הוא אומר, אז הסתכל על עצמו מבחוץ ולא אהב את מה שראה. "הרגשתי שאני לא בנוי להסתובב כל היום ולשקר לעצמי, להגיד 'אהוד ברק צריך להיות ראש ממשלה'. אני לא מוכן למרוח על עצמי יותר גריז".
הוא בן קיבוץ מעגן. לפני שנכנס לפוליטיקה, הלך לדבר עם אביו, יצחק. "למה לך את המים העכורים האלה", שאל אביו. זה היה בתום תקופה ארוכה בה אילון עצמו התחבט וגרר רגל. בהזדמנויות שונות אמר שהוא לא מתאים לפוליטיקה הישראלית. בסופו של דבר, החליט לקפוץ למים. הפוליטיקה, אמר, צריכה להשתנות. "כבר צללתי בקישון, מה יכול להיות יותר גרוע". יצחק אילון נפטר בפברואר האחרון. את המהלך האחרון של בנו הוא לא ראה. אני לא יודע אם הפוליטיקה עכורה יותר מהקישון, אמר אילון השבוע, בדיעבד. הוא סיפר כי זמן קצר אחרי שסיים את תפקידו בשירות, נסע לצלול עם כרישי פטיש באיי קוקוס. "הכרישים, אמר, "היו פחות תוקפניים ממה שקורה בפוליטיקה". דבר שגילה על בשרו.
כשביקש להתגייס לקומנדו הימי, שאלה אותו אמו "למה אתה צריך את זה?". את השאלה הזו הוא נשאל גם השבוע, כשבמקום לחכות ליום שאחרי-אסטרטגיה שהוא עצמו האמין בה תקופה ארוכה (תקבל את המפלגה אחרי הבחירות על מגש של כסף, אמרו לו מקור ?בים וחברי מרכז. תראה מה קרה לאולמרט, ללבני. נצל את המזל והאקראיות)-בחר לעזוב לתוך מדבר פוליטי. משום שהיה בן יחיד נדרשו הוריו לחתום כדי שיתגייס לקרבי. "מה זה משנה אם לא תראי אותי בגלל שאיהרג בקרב או בגלל שאנתק קשר", אמר לאמו. היא בכתה וחתמה, ואילון התגייס לשייטת. שם, הוא אומר, הייתה לידתו הצבאית.
אילון בהק ונצץ כיהלום. הוא סומן כהבטחה, אמרו השבוע ותיקי חיל הים, מראשית הדרך. אמביציוזי, חד כתער, רץ למרחקים ארוכים. אפשר היה להעריץ או לשנוא אותו. לא להתעלם. ללוחמים נמוכי קומה, כמוהו, קרא "אבירי קומת הקרקע". עושים כל קורס פעמיים, אמר, מפני שעל כל צעד שעושה לוחם ממוצע, אנחנו עושים שניים. תורת הישרדות. לקחת את הרע ולהפוך אותו לטוב. בשייטת הלוחמים צומחים בדרך כלל בתוך דיסציפלינת לחימה אחת. אילון התחיל ביחידת הצוללים. אחר כך החליט ש"מלכת הקרב" היא יחידת הכלים התת-ימיים, ובהמשך עבר לפשיטה.
כסרן, הוריד דרגות ויצא לקורס חובלים. כל חיי, אמר השבוע, חוויתי מעברים. "בגלל שאני יודע לאן אני רוצה להגיע, ובשביל זה צריך לשנות מסגרות, תפקידים, דרגות. בצבא זאת הייתה נקודת זכות. בשפה הפוליטית קוראים לזה "זגזוג". קשר גורדי, הוא קורא לזה. רוב הציבור הישראלי לא נותן אמון בפוליטיקאים כי הם מושחתים. אבל אותו ציבור גם מאמין שכדי להצליח בפוליטיקה אתה חייב להיות שקרן. כישורים שאין לו.
פעם, סיפר, במהלך מיונים שעשו לו בצבא, הציגו לו בעיה. אתה עומד באולם מלא אנשים. יש שרפה, ורק פתח אחד צר. אם יהיה סדר וכל אחד יצא בתורו, כולם יצליחו להיחלץ. אם יהיה בלגן, רק עשרה ייצאו. עד היום, אמר אילון, הוא זוכר מה ענה לבוחנים. "קודם כל", אמר, "אני רוצה את המיקרופון". המשפט הראשון שיגיד יהיה "אני יוצא אחרון, עכשיו בואו תסתדרו בשורה".
ברק לא שותף לדרך שלי, הוא אומר על יו"ר העבודה. "מעולם לא ידעתי מה הדרך האמיתית שלו. יום אחד הוא ביבי ופרס בצד המדיני ויום אחד הוא ביבי עם פרץ בצד החברתי". אקט של מחאה, אמרו על פרישתו ממפלגת העבודה. אילון מנסה אולי להעניש את ברק. צעד של אדם אחוז ייאוש, שמאס במערכת ובתת-מודע הוא מבקש שתקיא אותו מתוכה. "לו רציתי לצאת מהחיים הפוליטיים", משיב אילון, "הייתי יוצא. הפוליטיקה הישראלית היא פוליטיקה של פחד. כשמישהו רוצה להיבחר, הוא מודיע שיש איום מאיראן ומחר תוקפים. הוא מאמין שייבחר רק אם אזרחי ישראל לא יישנו בלילה וירוצו לבחור מישהו שלא ישן בשבילם בשלוש בבוקר כשהטלפון יצלצל. אני מאמין בפוליטיקה של תקווה".
בכל בוקר, גם השבוע, הוא רץ או שוחה בים. ה"יומיומיות" חשובה, אמר. קל לאדם "להיעזב על ידי עצמו". הוא מקפיד שזה לא יקרה לו. המחשבה לעזוב התבשלה שם, בריצה היומית. בראשית נובמבר טס ליומיים. פריז ומדריד. טקסי אזכרה לרבין. בארצות הברית נבחר אובמה לנשיא. ישראל הייתה בין הבודדות שהרוב בה העדיף את מקיין. "פתאום אמרתי 'אולי אצלנו משהו לא בסדר'", שחזר השבוע אילון. הוא נחת בארץ וכמה שעות אחר כך כבר התייצב בוועידת המפלגה. ישב בשורה הראשונה, ולא התחבר.
בימים שקדמו לוועידה פעל להצבעה חשאית בנושא השריון. דיבר עם פואד וברק. עם איתן כבל והיועץ המשפטי למפלגה. אני נגד שריונים, אמר להם, אבל לא אעשה מלחמת עולם. מה שיעבור בהצבעה חשאית, אמר, יהיה בבחינת קול המון כקול שדי. ההצבעה הייתה גלויה. זה היה הרגע שבו נזכר אילון בסיפור הגריז. הוא סיים את הוועידה ונסע הביתה, לכרם מהר"ל. דיבר עם אשתו, ביבה, "החבר האמיתי היחיד שלי", ובטלפון עם שלושת בניו. אבא, אמרו לו, אנחנו לא רוצים להביך אותך. אל תבקש מאיתנו יותר להצביע למפלגת העבודה. זה נגמר. "כשנכנסתי לפוליטיקה", השיב להם אילון, "אמרתי שאני רוצה להצליח. אבל בלי לאבד גבולות ולא בכל מחיר".
ביום ראשון כינס את מסיבת העיתונאים. מאז שנכנס לפוליטיקה, אמר, התנהג על פי כללי המשחק שמכתיבה המציאות המפלגתית. "הטעויות שעשיתי, כמו ההצטרפות לממשלה, נבעו מהצורך לפעול על פי כללי המשחק שפוליטיקאי נאלץ לקבל על עצמו עם כניסתו לחיים הפוליטיים". מקורביו אומרים שהוא מכה על חטא. לי יש שני בתים, אמר להם השבוע, המשפחה והמדינה. שני הדברים היחידים שאני מוכן לסכן בשבילם את החיים. כל השאר אלו מסגרות. אם צריך לעזוב, עוזבים. מספרים שכתב פוליטי בכיר, שנכח במסיבת העיתונאים, מיהר לצלצל ולעדכן את ברק. "המוזר עזב", אמר לו.
החלטתי שאני הולך לבחירות רק עם אנשים שאני יכול להתחבר למסרים שלהם, אומר אילון. בשלב הזה, המסגרת הפוליטית היא הוא עצמו, עם הרב מלכיאור. הפלטפורמה: מימד. הזוי, אומרים גורמים פוליטיים. הוא לא מתכוון להצטרף למרצ. "אני לא יכול להתחבר לשמאל המנוכר למורשת", אמר. "מבחינתי, כל מקום שמי שיעמוד על הבמה וישבח אותו זה אברום בורג, יש לי בעיה איתו".
בסוף כל יום הוא נותן לעצמו דין וחשבון. בימים האחרונים, הוא אומר לעצמו שהמצב מאוד לא טוב. אבל הוא עדיין אופטימי. אם ימצא עצמו מחוץ לכנסת, לפחות יהיה שלם עם עצמו. "אני יודע ש'איי דיד מיי בסט'". הוא לא יגיד את מה שאמר בן-אהרון בזמנו, ש"העם מטומטם". העם, הוא אומר, לא מטומטם.
לפני כמה שנים, כשהיה אילון מפקד חיל הים, השתתף בטקס הסמכת לוחמים לקומנדו הימי. כשחשבו כולם שהטקס תם, אחרי שירת ההמנון, קם אילון ואמר להם "הטקס לא תם. גם לוחמים קשוחים בקומנדו יכולים לשיר את ההמנון בכל לבם". הפקודה ניתנה. תזמורת צה"ל ניגנה את ההמנון פעם שנייה, וכולם שרו אותו שוב ובקול גדול. הדרך עוד ארוכה, אמר אילון למקורביו שהסתובבו עצובים. המילה האחרונה שלו עדיין לא נאמרה.
נא להמתין לטעינת התגובות
