"הרגשתי שאני לא יכולה לעשות את זה יותר". ראיון עם קרן נויבך
ארבע שנים אחרי שיוסף בראל כיבה לה את הביפר, קרן נויבך רחוקה מלהתגעגע לימיה ככתבת מדינית בלי ימים או לילות. את הפרשנות באולפן החליפה בתוכנית רדיו מרוככת, את המרדף אחרי אייטמים - בזמן איכות עם הילדים ואת הביקורת הפוליטית - בתובנות על "האח הגדול"
קרן נויבך צילום: יוסי אלוני
גורמים ברשות צוטטו אז כאומרים שבראל סלד מנטייתה התמוהה של נויבך להעביר ביקורת על הממשלה. "בדיעבד, הייתי צריכה להגיד לו תודה רבה", אומרת נויבך היום, "כי זה היה בדיוק בזמן. הוא עשה לי טובה".
בכל זאת, מעליב.
"ברור שזה מעליב. זו פגיעה באגו, אפילו שאתה יודע שזה לא נעשה על רקע ענייני. אני אולי קלישאה, אבל אני רואה את עצמי כאדם פרקטי ואופטימי. שואלת מה הלאה. עוד לפני שזה קרה אמרתי שאני רוצה להתחיל להגיש את 'מהיום למחר', כי שם אוכל לעשות את הצעדים הראשונים בהגשה. אני זוכרת שיחה שהייתה לי אז עם אלון בן דוד, שאמר לי 'עכשיו זה עלייך'".
התעמתת עם בראל מאז?
"אם מנהל לא רוצה אותך בתפקיד מסוים, הוא לא רוצה, וזה לא משנה מה השיקולים שלו. לנהל על זה קרב זה מיותר בעיניי, כי גם אם הייתי נשארת, הרי לא הייתי יכולה לעשות את זה כמו שצריך. אני לא מבזבזת אנרגיה על קרבות מיותרים".
מה היה קורה אם הוא לא היה מקבל אז את ההחלטה?
"אני חושבת שהייתי עושה את המעבר הזה בעצמי בשלב מאוחר יותר. זה היה קורה".
אופרה ווינפרי ואני
עם כל הכבוד לבראל, נויבך הייתה רוצה להתחיל את הסיפור שלה בשנת 2008. בת 38, כבר אמא לשניים, שעושה ארבע פעמים יוגה בשבוע כבר יותר משלוש שנים. מי שהייתה אימת הפוליטיקאים וכתבה ספר חלוצי על הבחירות העקובות מדם של 1996, חולשת בחודשיים האחרונים על "סדר יום", תוכנית בוקר ברשת ב' בסגנון עדות "סדר היום החלופי"-במילים אחרות, סיפורים שבשבילם לא שווה ליועצי התקשורת לפתוח את הרדיו.
ג'ו בראל אריק סולטן
מחייכת. מחייכת כל כך, עד שמאזיני קול ישראל כבדי הראש שולחים למערכת מאסות נרגנות המוחות על "מות הממלכתיות". "רדיו זה מאוד אני", היא אומרת, "ובכלל, זה המדיום שהכי מוציא ממך את עצמך. המצלמות יוצרות מודעות, אין מה לעשות".
נוח לך להצטלם?
"זה חלק מהחיים. במקרה הזה אני אדם סתגלן מאוד. זה בסדר, זה לא משהו שהתקוטטתי איתו. כן, הטלוויזיה דורשת סטנדרטים מסוימים. אני חיה עם זה מגיל 23".
אז את לא מסכימה עם הנשים שמקוננות על מצבן הבעייתי של מגישות הטלוויזיה?
"בוא נפריד בין תחושתי האישית, שהישיבה מול המצלמה לא גרמה לי סבל ולא הרגשתי שאני צריכה להתאמץ נורא, לעומת אי השוויון הקיים ביחס לנשים בהקשר הזה. אף פעם לא באו אליי ואמרו לי' תשני במראה שלך דבר כזה או אחר'. יכול להיות שזה לא בסדר ושערוץ 1 קצת טועה בדברים האלה. אבל תפיסת העולם הפמיניסטית שלי לא מתנגשת בקירות. אני לא נמצאת במקום שבו אני רוצה דווקא להכעיס, לשים דווקא מינימום איפור".
תמיד היית כזו, או שהיו לך תקופות מיליטנטיות יותר?
"דווקא ככל שאני גדלה, הפמיניזם שלי הרבה יותר מובהק ומוצהר. אני זוכרת שכשהוצאתי את הספר נשאלתי למה נשים מתנערות מהתואר 'פמיניזם'. ועניתי'כי זה תואר מטופש'. לא הבנתי מהחיים שלי. ככל שגדלתי התפיסה הפמיניסטית שלי נעשתה הרבה יותר מגובשת".
את מתעסקת בדימוי שלך, באיך תופסים אותך?
"אני יודעת שיש לי דימוי אגרסיבי מאוד. אני חייבת לציין שהיו שנים שזה ביאס אותי, אבל בשלב מסוים הפסיק להיות לי אכפת".
איך נוצר כזה דימוי?
"אולי זה חלק מהעבודה וחלק מהמקום. וכמובן, אם את אישה את דורסנית, הרסנית, אגרסיבית, שלא לומר 'בולדוג נועץ שיניים' כמו שכינו אותי פעם באחת הביקורות. וכשאתה גבר, אתה מראיין נשכני ואיכותי. לא מעניין כבר הדיון הזה".
למה לא נתפסת כמגישה פוטנציאלית ל'מבט'?
" אולי כי יש משהו אישי יותר בהגשה שלי. ראיונות הם משהו דומיננטי מאוד אצלי".
גם ל 'יומן' לא לקחו אותך בחשבון, את לא בלופ של ההגשה הבכירה.
"לא נורא".
החלפת דעות על בובליל
בנערותה בקריית אונו, חלמה נויבך בכלל להיות סופרת. לא תיעודית כפי שהפכה להיות כבר בגיל 26, אלא אחת אמיתית, של רומנים. כרבים בתחומה, השירות הצבאי משך אותה לעולם אחר. "כשאתה מגיע לגלי צה"ל, גורלך משתנה", היא אומרת.
קרן נויבך צילום: יוסי אלוני
שנתיים אחר כך כבר הייתה עמוק בקל?חת הפוליטית. "יש בעבודה הזו משהו שמחייב אותך לגדל עור של פיל ואין לי", היא אומרת. "אני סנטימנטלית מאוד, לוקחת ללב. למרות שגם מתגברת מהר. כל העניין של הביפר ולהיות עירנית 24 שעות ביממה, זה גבה ממני מחיר כבד מאוד".
אחרי הדחיפה הקלה של בראל, נויבך נשארה בערוץ 1 בתפקידי הגשה. כשהציעו לה את התוכנית החדשה ברדיו, לא חשבה פעמיים. "השיקול הראשון הוא מהלך קריירה", היא אומרת, "אבל איך זה משתלב בחיי ובחיי משפחתי זה תנאי הכרחי להצלחת העסקה. אם הייתי מרגישה שזה פוגע באיכות החיים של ילדיי, לא הייתי עושה את זה. עד עכשיו הייתי שלוש פעמים בשבוע בטלוויזיה. הם לא ראו אותי בכלל. ועכשיו יש להם אותי כמעט בכל יום אחר הצהריים".
הם חלק מהתהליך שהפך אותך ממראיינת צולבת למחווה דעה על "האח הגדול"?
"תראה את אופרה ווינפרי, שעוסקת בהבלי העולם. אנשים משתנים, תחומי העניין שלנו משתנים. ברגע שיש לך ילדים ההסתכלות שלך על העולם משתנה. יש אנשים שכל החיים יהיו פרשנים צבאיים, למשל. גם פרשנים פוליטיים זו קריירה לכל החיים. אני כנראה לא אדם מהסוג הזה. אני יכולה ליהנות מקריאת ניתוח פוליטי מבריק ולהרגיש בניואנסים, אבל פחות ירתק אותי לעשות את זה היום".
למה, בעצם?
"הרדיפה היומיומית אחרי הסקופ הבא, אחרי המקור, כבר לא גרמה לי הנאה. להיות כתבת תחום שיושבת יומיום על אותם אנשים-הרגשתי שאני לא יכולה לעשות את זה יותר. לא בנויה לזה, לא מסוגלת. כן, זה בא עם השינויים האישיים, עם רצון להיות יותר בבית. אני לא רואה את זה כוויתור. ובאופן טבעי, כשעוברים להגשה שואלים פתאום 'מה מעניין אותי באמת?', ואז אתה רואה את החיים שלך, סביב מה הם סובבים. וכן, בסופו של דבר, מה שמעסיק אותי זה איפה הילדים שלי יגדלו, איזו טלוויזיה הם יראו, איזה חינוך הם יקבלו, איזה מורה הם יפגשו בבית הספר".
נא להמתין לטעינת התגובות
