"היחידה": מפקדי ימ"ר מרכז מסכמים חודש
היחידה שזה עתה הוקמה מחדש משחזרים את הפרשות האחרונות: מרוז פיזאם ועד מייקל פישר. חוק וסדר, גרסת המציאות
יום חמישי, 11 בספטמבר, נפתח ביחידה המרכזית של משטרת מחוז המרכז באווירה מתוחה. זה 30 יום היו 300 בלשי וקציני היחידה עסוקים במשימה עיקרית אחת: החיפושים אחר הילדה רוז פיזאם.
הזמן שחלף מאז תחילת הפרשה נתן את אותותיו, והביקורת על התנהלות החקירה החלה להישמע גם בתוך המשטרה. קצינים בכירים החלו לפקפק בתועלת של החיפושים בירקון. בוועדה מיוחדת של הכנסת טען קצין בדרגת נצ"מ כי אין כל אינדיקציה כי הילדה רוז נרצחה וגופתה הושלכה לנחל.
בלשכה הקטנה של מפקד הימ"ר, נצ"מ אבי נוימן, התכנסו שלושת ראשי המפלגים של היחידה: סנ"צ יגאל בן שלום, סנ"צ אלי אסייג וסנ"צ יואב קוטלר. הרביעייה הזאת, שהולכת יחד 20 שנה, מאז היו שוטרים פשוטים ביחידה המרכזית של תל אביב, היא כיום צוות הניהול של ימ"ר מרכז.
בשנה האחרונה הם התמודדו עם פירוק שלושת הימ"רים שפעלו במחוז - ימ"ר שרון, ימ"ר שפלה וימ"ר מרכז - והפיכתם ליחידה משותפת ומשודרגת. כעת תשומת הלב של מדינה שלמה הופנתה לעברם.
עיתוני הבוקר היו מונחים על השולחן בלשכה. יממה קודם לכן, בבית המשפט ברמלה - מרחק של כמה עשרות מטרים מהמשרד של נוימן - הכריז רוני רון באוזני התקשורת שהוא חף מפשע. סימני השאלה התחילו להצטבר. היוקרה של היחידה, של המשטרה כולה, עמדה על הפרק.
נוימן פתח את הישיבה עם השורה התחתונה: "אנחנו ממשיכים לחפש בירקון," הודיע לשלושת ראשי המפלגים. "רק שם נמצא את רוז." לא חלפו כמה שניות והנייד שלו צלצל. על הקו היה המפכ"ל, רנ"צ דודי כהן.
"מה נשמע נוימן,"? שאל כהן. "איך מתקדמים."? לא כל יום מתקשר מפכ"ל למפקד הימ"ר, מבקש הסברים או מתעניין בחקירה. לשני הצדדים היה ברור שהדשדוש לא יכול להימשך. "תחשבו בגדול, נוימן," סיים המפכ"ל את השיחה. "מה שצריך רק תגיד ותקבל. אל תחשוש".
"זה מצב לא נוח כמפקד", שחזר השבוע אבי נוימן את אותם ימים מורכבים. "להגיד שלא התגנב לי באותן שעות החשש שלא נמצא אותה יהיה שקר. אבל אנחנו, שהכרנו את החקירה מכל הכיוונים, ידענו שהממצאים חזקים ושאנחנו הולכים בכיוון הנכון. שאין ספק שרוני רון רצח אותה והשליך את הגופה לירקון. היינו צריכים רק סבלנות".
"צריך להבין, חקירה היא כמו משחק כדורגל", המשיך נוימן. "היא לא מסתיימת בדקה ה-70 ואפילו לא בדקה ה-90,, אלא רק אחרי שהשופט
הישיבה ננעלה. המשתתפים התפזרו, להמשיך בחיפושים. כמה דקות לפני השעה 11 החלו קציני המטה של המחוז להתקבץ בחדרו של מפקד המחוז, לטובת דיון סטטוס שנקבע מראש. כנהוג בישיבות מהסוג הזה, כל הטלפונים הניידים כובו מטעמי ביטחון שדה.
משום מה, רק קצין הבילוש של הימ"ר, יואב קוטלר, שהיה אחראי לזירת החיפושים בירקון, שכח לכבות את הנייד שלו גם אחרי שהחל הדיון. לא חלפו דקות ספורות והנייד של קוטלר החל לצלצל.
כולם הפנו מבטי נזיפה לעברו.
"קוטלר הוא אדם בריא גוף", סיפר אחד הנוכחים. "1.90 מטר, כולו שרירים החבר'ה בימ"ר תל אביב קראו לו 'המקרר'. אתה לא רוצה להרגיז אותו. אז אף אחד לא אמר מילה, אבל מבטים בהחלט היו".
קוטלר ניסה לנהל את השיחה בנייד בלחש. הוא הניח את ידו על פיו כדי לא להפריע לדיון, אבל הדברים שאמר נשמעו היטב בחדר וגרמו לשאר הנוכחים לקפוץ ממקומם. "מצאת מזוודה,"? אמר לאיש מעבר לקו. נוימן החסיר לרגע פעימה.
"היה לנו כבר כמה פעמים דיווחים על מזוודות לכן ניסינו לכבוש את ההתלהבות", הוא נזכר. "ביקשתי להמשיך בישיבה, אבל שוב צלצל הטלפון של קוטלר, וראיתי אותו זז בהתרגשות, הקול שלו השתנה. כבר לא הייתי מרוכז בדיון. הלב שלי התחיל לדפוק בהיסטריה".
איש לא הכריז על נעילת הישיבה. כל הקצינים פשוט יצאו בזה אחר זה מהחדר ורצו לכלי הרכב המשטרתיים. נוימן יצא עם קצין המודיעין שלו, סנ"צ אסייג, והם נכנסו למכונית הפוקס הסמויה. עכשיו כבר החל מבול של שיחות לטלפונים הניידים.
"שאלתי את אחד השוטרים בירקון מה צבע התיק שנמצא, והוא ענה לי 'אדום'", אומר נוימן. "אמרתי לאסייג 'זהו, מצאנו אותה'. הפעלתי את הסירנה, שמתי את הקוז'אק וטסתי באיילון".
השמחה על פיצוח המקרה נמהלה מהר מאוד בתחושות שעלו למראה המזוודה שנשלפה מהנחל המזוהם. "זה היה הקטע הקשה", משחזר סנ"צ יגאל בן שלום. "כל הזמן היתה מולי הדמות של הילדה היפה עם העיניים הכחולות. זו היתה חקירה מאוד רגשית. כל מה שעשינו ב-30 הימים האלו היה סביב הילדה הזו: אתה ישן, חולם וחושב עליה, אוכל, שותה, עובד וכל הזמן הראש רק עליה".
"מדי פעם אתה מדמיין שיש קצה של סיכוי שהיא חיה, למרות כל הממצאים", מספר בן שלום. "אבל אז הגענו לירקון, ראינו את התיק ופתחנו אותו. מהילדה המיוחדת עם המבט העצוב נותרו גולגולת ועצמות".
מציאת גופתה של רוז הקטנה הייתה שיא נוסף בחודשיים הדרמטיים שידעה ימ"ר מרכז. לצד הצלחות שחלקן לא זכו לפרסום רב, נאלצו החוקרים והקצינים להתמודד עם ביקורת ציבורית, ובעיקר עם הטרגדיה הקשה שפקדה אותם בבוקר בו ירה פקד מייקל פישר, מקציניה הצעירים של היחידה, באשתו, בשני ילדיו הקטנים ובעצמו.
כעת, חודש אחרי הרצח וההתאבדות וחודשיים אחרי שנמצאה גופתה של רוז, מספרים מפקדי ימ"ר מרכז על השיאים והשפל של אותה תקופה. נצ”מ אבי נוימן וקציניו חושפים לראשונה כמה משיטות החקירה הייחודיות שלהם.
אותן שיטות, הן אלו שגרמו לארגון הגג של רשויות האכיפה האמריקניות להעניק לנוימן פרס הצטיינות מיוחד ולמפקד מחוז מרכז, ניצב נסים מור, להכריז כי "אני יודע שאני ארגיז לא מעט קולגות שלי, אבל
אני אומר בבטחה שהיום ימ"ר מרכז היא יחידת המשטרה הטובה בישראל".
במחשב של ימ”ר מרכז יש שני סרטים שרק בודדים הורשו לצפות בהם. בראשון רואים תמונות שלא פורסמו מעולם מחייה הקצרים של רוז פיזאם. רואים את רוז התינוקת בעריסה במחלקת היולדות בפריז, את רוז ביום הולדתה הראשון, והתמונה המזעזעת מכולן: את האם מארי, בהריון מתקדם, מציגה בגאווה את בטנה למצלמה. פניה מחייכות, מאושרות.
בסרט השני רואים את סוף הסיפור. חקירתם של מארי פיזאם ורוני רון במשטרת נתניה. השניים נפלו כבר בתרגיל הראשון שטמנה להם המשטרה: אחרי שהוכנסו לחדר ההמתנה, לפני החקירה הראשונה, הם הושארו לבדם.
מארי ניצלה את ההזדמנות ואמרה לרון מיד לא להזכיר את המזוודה האדומה. רון קטע את דבריה במילים "אל תדברי, הם יכולים לשמוע, אל תדברי". מובן שהמצלמות הסמויות שהפעילה המשטרה בחדר קלטו את כל הדיאלוג.
בהמשך הסרט משולבים קטעים מהשחזור שביצע רון בפני החוקרים. "היא ישבה במושב האחורי", הוא אומר. "היא צעקה. אמרתי לה די... אבל היא המשיכה... אמרתי לה שוב ואז הסתובבתי ונתתי לה מכה. היה שקט".
"נסעתי עוד קצת והסתכלתי במראה, ראיתי שהיא לא זזה", המשיך. "עצרתי את האוטו, פתחתי את הדלת האחורית וניסיתי להרים אותה, אמרתי לרוז 'מאמי, אבא אוהב אותך', אבל הגוף שלה היה שמוט. יצא לה דם מהפה. הבנתי שגמרתי אותה".
רון נראה בסרט שבור ומיוסר, אבל נוימן לא מאמין לו. "הוא לא רצח אותה באוטו", הוא קובע. "אני מאמין שהוא הרג אותה בחניקה בבית. אחר כך הוא הכניס אותה למזוודה, רוקן את תכולת הארון שלה והניח את כל הדברים בתוך המזוודה. כשמצאנו את המזוודה בירקון היה בתוכה גם מוצץ. כנראה מתוך לחץ הוא דחף גם את המוצץ של אחיה פנימה".
סנ"צ יגאל בן-שלום קצת יותר זהיר: "לפי הראיות הוא חנק אותה או בבית או באוטו. אנחנו מניחים שמותה נגרם כתוצאה משבירת המפרקת." בן-שלום, ראש צוות החקירה, מעריך שלמארי פיזאם היה חלק מרכזי ברצח.
"היא ידעה", הוא קובע. "אני לא יכול לקבוע באופן מלא שהיא היתה בדירה בעת הרצח, אבל היא הובילה למעשה. היא גרמה לו להיפטר מהילדה. כל התנהגות שלה בבית המשפט ומול התקשורת לא עושה עליי רושם. היא קרה כמו קרח".
בסרט מכנים החוקרים את מארי פיזאם בכינוי "אייס". "במתג אחד היא מורידה דמעות ובמתג שני היא צוחקת. ככה זה היה לאורך כל החקירה", אומר בן-שלום. "היא זו שהובילה אותו למעשה. היא לא רצתה את הילדה הזאת".
"היא הרגישה חנוקה", הוא אומר. "הילדה לקחה לה את תשומת הלב. כולם התייחסו רק לילדה, ומארי השתגעה מזה. היא הכניסה את רון לפינה והוא החליט לעשות את מה שעשה. היא ראתה רק את עצמה ואת הצרכים שלה".
בשבוע השלישי לחקירתו החל רון לשחק עם החוקרים, לשנות גרסאות ואפילו לרקוח עסקת טיעון. הוא פנה לחוקרות רויטל אלמוג וענת קצב והציע להן שישחררו את מארי ויאשימו אותו בהריגה. בתמורה, הוא הבטיח להוביל אותן לרוז. בימ"ר אומרים שההצעה אפילו לא נשקלה.
החוקרים החליטו לעשות לרון תרגיל נוסף, ושלחו אותו לבדיקת פוליגרף. הם שיערו שהוא ישנה את גרסתו שוב, אבל רצו “לנעול” אותו לגירסה, גם אם היא שקרית, על מנת לשבור אותו אחר כך בחקירה. לצורך החקירה, נבנה פרופיל אישיותי של רון. בין השאר, שאל אותו סנ"צ בן-שלום שאלות מהן הסיק שלחשוד זיקה מסוימת לדת.
לאחר שכצפוי, התכחש רון בפוליגרף להודאה שמסר, הגיע השלב הקריטי: הוא הוכנס לחדרו של בן-שלום, וזה החל לצעוק עליו: "אתה שקרן, אני לא מאמין לך, איתך אני לא רוצה לדבר...". אחר כך הוא דרש שהחשוד יוצא מחדרו. רון נראה כמו ילד נזוף.
הוא החל להתחנן בפני הקצין שישמע אותו, אבל בן-שלום סילק אותו החוצה. גם במשרדה של החוקרת השנייה, רפ"ק רויטל אלמוג, זכה רון לנזיפה ולגב קר, וגם כאן הוא התחנן על כבודו. רק אצל החוקרת השלישית, פקד ענת קצב, זכה רון למעט אמפתיה. כאן הוא נשבר, החל לבכות, וחזר לספר כיצד זרק את הגופה לירקון.
כעת הוחזר רון השבור לחדרו של בן-שלום. "אני מוכן להישבע בספר תורה כי הרגתי את רוז וזרקתי את הגופה לירקון", הוא אמר לחוקר. יגאל ביקש לנעול את רון כעת על ההצהרה החדשה. הוא הוציא את ספר התיקון הכללי שנמצא תמיד על שולחנו, והגיש אותו לרון.
אלא שלשניים לא היתה כיפה, ובן-שלום חשש שאם הוא ייצא למצוא אחת, הוא יאבד את המומנטום מול החשוד. הוא שלף את כובע בלש המשטרה שלו, הניח אותו על ראשו של רון, וזה הניח את ידו הימנית על ספר התורה והחל להישבע.
"יצאתי מהחדר, הלכתי לנוימן, ואמרתי לו 'אני 20 שנה חוקר, ואני בטוח שעכשיו הוא מדבר אמת'", מספר בן-שלום. "באותו ערב לקחנו את רון בפעם השנייה לשחזור. הוא הצביע לנו איפה הניח את הגופה וגם סיפק לנו הסבר למה הוא יצא דובר שקר במכונת האמת".
בפגישת סגל הפיקוד הבכיר של המשטרה בשבוע שעבר, רגע לפני שהמפכ"ל דודי כהן פתח את הישיבה, ביקש מפקד מחוז מרכז ניצב נסים מור להקרין לנוכחים סרט וידאו. היה זה תיעוד נדיר של לכידת כנופיית פורצים מתוחכמת על ידי ימ"ר מרכז.
אנשי הכנופיה נהגו להתחזות לעובדי חברת הדברות. הם היו מגיעים לבתים כדי לבצע ריסוס, אבל בפועל אוספים מידע על השלל המצוי בדירה ועל אמצעי ההגנה בה ומשכפלים את מפתחות הכניסה. בימ"ר החליטו לתפוס את הכנופיה על חם.
אנשי היחידה שכרו דירה ברמת גן, ושלחו את קצינת כוח האדם של המחוז - שמעולם לא נתקלה בעבריין פנים אל פנים - לשחק את בעלת הדירה. בחדרים השונים הושתלו מצלמות ומיקרופונים רבים. בסרט שהוקרן בפני ניצבי המשטרה נראה "המדביר" מגיע לדירה, ו"בעלת הבית" מקבלת את פניו. המדביר בודק את החדרים השונים, ובחדר השינה אפילו רואים אותו גונב טבעת שהונחה על השידה.
"ידענו שהם חובבים במיוחד כספות", מספר סנ"צ יואב קוטלר, "והכנו באחד הארונות כספת כבדה". על הגג בבניין הסמוך התמקם החפ"ק של הימ"ר, ששמע וראה מה קורה בכל חדר בבית.
בשלב מסוים הובילה בעלת הדירה את "המדביר" לארון עם הכספת, וביקשה שירסס גם בין המדפים. המצלמות קלטו את התרגשות "המדביר" שנותר לבדו. הוא בדק את הכספת, אחר כך מיהר לצאת למרפסת ולשלוף את הטלפון הנייד.
המיקרופון החיצוני שידר אותו מעדכן את שותפו ש"יש פה קופסה כבדה. היא מלאה...". אחר כך הוא נצפה משכפל את מפתח הדירה בעזרת פלסטלינה, ועוזב את הבית מיד.
במשך שבועיים שכבו הבלשים של סנ"צ יואב קוטלר בארונות בדירה השכורה. על הגגות מסביב המתינו צוותי בילוש שתצפתו על הדירה, ובחדרים עבדו המצלמות. כולם חיכו לפורצים, שלבסוף הגיעו: חוליה של שלושה, תצפיתן שהמתין מתחת לבית, ושניים שעלו לדירה.
אחד נשאר ליד דלת הכניסה כדי להסוות את סימני הפריצה, השני מיהר לחדר השינה לפרק את הכספת. ואז ניתן האות. הבלשים קפצו מהארונות, ואחרי כמה מהלומות שכבו ה"מדבירים" המומים ואזוקים. בשלב הזה, כשהוקרן הסרט בישיבת המטה, פרצו ניצבי המשטרה במחיאות כפיים.
"אני תמיד אומר לאנשים שהתפקיד של כולנו הוא לחשוב בצורה לא שבלונית. אנחנו חייבים לצאת מהקופסה, להפעיל את הדמיון", אומר נוימן.
משהו מהסגנון הזה ניכר גם בחקירת רצח השופט עדי אזר. החוקרים זימנו את אחד המעורבים לתחנת משטרה לחקירה על תאונת נזק שבה היתה מעורבת מכוניתו. בחדר החקירות הם הציבו את תמונת החשוד המרכזי ללא שמו, תחת הכותרת "דרוש לחקירה."
המטרה היתה שהנחקר ימהר ליצור קשר עם החשוד המרכזי, ובשיחה עימו יפליל אותו. כך בדיוק התגלגלו הדברים.
לפני כחודש הגיעו לתחנות המשטרה בארץ תלונות רבות על שני כייסים שנוהגים לאסוף קשישים בטרמפים ולכייס אותם תוך כדי נסיעה. הימ"ר לקח על עצמו את התיק, וכראש צוות החקירה מונה קצין צעיר: פקד מייקל פישר.
לאחר כמה ימי עבודה זוהו החשודים, וכן הצטברו בידי פישר והחוקרים מספיק תלונות של קשישים שירדו מרכבם של השניים וגילו מיד כי כויסו. אבל לנוימן ולקצין המודיעין של היחידה אלי אסייג זה לא הספיק. הם רצו חקירה יותר יצירתית, כזו שתוביל לתיק אפקטיבי יותר בבית המשפט.
אנשיו של אסייג נשלחו לאחת מחברות ההשכרה, וחזרו עם שברולט זהה לרכב של הכייסים. אחר כך נשלחה היחידה הסמויה לצלם את הרכב המקורי, החונה מתחת לביתו של אחד החשודים.
כאן הגיע השלב הקריטי של המבצע: בעזרת משאית גרר "גנבו" הבלשים את הרכב, ובמקומו שמו את המכונית המושכרת, עם לוחות זיהוי זהות, כמובן. בפינת הרחוב הוצבה ניידת משטרה, כדי שאם בטעות יתעורר הכייס באמצע הלילה וירצה לעשות סיבוב ברכב שלו, ניתן יהיה לעצור אותו באיזו אמתלה לפני שהוא ינסה לפתוח את הרכב.
הרכב הגנוב הובא למעבדת הימ"ר, ותוך שעה הותקנו בו מצלמות ומיקרופונים סמויים. מיד לאחר מכן הוא הובל בחזרה לחניה מתחת לביתו של הכייס. הבלשים אפילו דאגו לסמן את המקום בו עמדו הגלגלים בגיר, כך שהרכב הוחזר בדיוק לאותה נקודה. כבר למחרת היו לחוקרים סרטי וידאו המתעדים את הכייסים מרוקנים את כיסי הטרמפיסטים.
מדוע צריך לנקוט מבצע כל כך מסובך כדי ללכוד שני כייסים? לנוימן הסבר ברור. מעבר לאימון היחידה במבצעים מורכבים, הוא אומר, "המטרה שלנו היא לא רק ללכוד את מבצעי העבירה אלא גם ליצור הרתעה. ברגע שעבריין יודע שאנחנו נגיע אליו ממקום לא צפוי, הוא עסוק כל הזמן בהישרדות. הוא בחרדות, וזה לא פחות חשוב עבורנו".
בימ"ר מרכז לא הספיקו לחגוג סיום של חודש עבודה מוצלח. בבוקר של יום חמישי, 24 באוקטובר, צלצל הטלפון הנייד של סנ"צ יגאל בן-שלום. על הקו היה פקד עזרא גולדשטיין. "יגאל, פישר לא בא לאסוף אותי", אמר גולדשטיין. "הוא גם לא עונה לנייד ולא חוזר לביפר".
בן-שלום דאג. "הימ"ר עובד כמו מכונה", הוא אמר לחבריו. "יש אנשים שברגע שהם מאחרים אתה יודע שקרה משהו. וכשהם לא עונים לטלפון אתה מבין שקרה משהו נורא במיוחד". מייקל פישר נחשב לקצין מצטיין, מסודר ודייקן.
בן-שלום בדק במערכת האיכון המשטרתית היכן נמצא הטלפון הנייד של הקצין; במקביל החלו החברים ביחידה להתקשר לבית המשפחה, לגן הילדים של הבן יובל ולטלפון של הילה, הרעיה. מרגע לרגע גברה הדאגה. אבל כשבן-שלום עדכן את נוימן, מפקד הימ"ר לא מיהר להיסחף בחרדה הכללית. "עזוב, הבחור רוצה להתפנק קצת עם אשתו," הוא אמר לבן-שלום.
ניתוח המצב של בן-שלום אמר דברים אחרים. "אני תמיד עובד בקטע מקצועי ולא אישי", הסביר השבוע. בשיחה שנייה עם נוימן הוא ביקש ממפקדו אישור לשלוח שני בלשים לבית משפחת פישר. נוימן התרצה.
השעה היתה כבר 8:30, ויובל פישר לא הגיע לגן. גם בעיני הגננת זה היה אירוע חריג. הבלשים דפקו על דלת המשפחה, אבל לא היה מענה. אחד השכנים סיפר ששמע רעש מתכתי, "אולי יריות". אחד הבלשים חייג שוב לטלפון הנייד של מייקל. לחרדתם, נשמע הצלצול מעבר לדלת. עכשיו כבר ידע יגאל בן-שלום שמשהו קרה.
"אני מעיף את הדלת", אמר לנוימן, וזה ניסה שוב להרגיע: "השתגעת, הבחור בטח עם אשתו במיטה. הם בטח בילו בלילה ושכחו להתעורר. מה תעיף לו את הדלת. הבן אדם יקום ויראה את כל הימ"ר בחדר השינה שלו. מה נגיד לו אחרי זה, שככה עובדים אצלנו? פורצים לחדר השינה לכל שוטר שמאחר לעבודה?".
בן-שלום התעקש: "השכנים שמעו יריות. אני מתחייב לשלם 2,000 שקל על החלפת הדלת." נוימן התרצה. הוא אישר פריצה לדירה, אבל ביקש שהכניסה תיעשה דרך החלון. "יש ילדים בבית, חבל לשבור את הדלת," אמר.
באותו רגע הוא עוד האמין שהסיפור ייגמר בקוריוז שעוד יסופר במשך שנים בערבי היחידה. כמה שניות אחר כך הגיע הטלפון המחריד מסנ"צ בן-שלום. "נוימן, מצאנו את כל המשפחה ירויים...".
בימ"ר לא רוצים לדבר על הפרשה, ובמשטרה מגבים אותם: "הם לא חוקרים אותה, ולכן זה לא נכון שהם ידברו".
ניצב מור הוא היחיד שמתייחס למקרה. "בחקירות שעשינו, כל הרכילויות שמסתובבת בכל מיני אתרים באינטרנט ובכל מיני שיחות סלון נמצאו מופרכות," אומר מור.
"אני לא יודע למה מייקל עשה את המעשה", הודה, "אנחנו יודעים ששום גורם חיצוני לא נכנס לדירה. הדלת היתה נעולה מבפנים, כולל הבריח הפנימי העליון של הדלת".
"לא זיהינו בחקירה סימנים המעידים על סכסוך, או כל דבר אחר בין בני הזוג", הוא מוסיף, "להפך. אני יכול לומר שבין בני הזוג היתה אהבה אמיתית. בדקנו את מכשירי הטלפון".
"עשינו חקירת תקשורת", סיפר, "בדקנו את חשבונות הבנק. בנקודת הזמן הזאת אנחנו לא יודעים מה קרה בבוקר שבו מייקל ירה במשפחה שלו והתאבד".
יממה לאחר הלוויות של משפחת פישר, החליט נצ"מ אבי נוימן, מפקד הימ"ר, להחזיר את 300 אנשי היחידה לפעילות מלאה. במוצאי שבת יצאו בלשי היחידה לביצוע מעצרים בחקירה משותפת ליחידה ולמצ"ח, שנמשכה מספר שבועות. במרכזה עמדו רופאים שסיפקו פטורים רפואיים לחיילים תמורת שוחד.
ארבעה ימים מאוחר יותר, בכביש מגדל העמק-נצרת, הקיפו ניידות סמויות של הימ"ר את מכונית השברולט של צמד הכייסים.
הבלשים שלפו את החשודים המופתעים מהרכב ואזקו את ידיהם. החקירה האחרונה שניהל פקד מייקל פישר הסתיימה בהצלחה.
נא להמתין לטעינת התגובות
