חבר הזוג הולצברג: ראית את האש שלהם
הרב קופצ'יק, האדם שהכיר היטב את בני הזוג הולצברג. שנהרגו בפיגוע בבית חב"ד שבמומביי, מספר על השניים ששליחותם הסתיימה במוות
ארבע תרמילאיות ישראליות וסוחר יהלומים יהודי מקנדה הצטרפו אליהם. כשהרב הולצברג התחיל לסחרר את העופות סביב הראשים, התהדקה טבעת הודים עם צ'אי ראשון. בעיניים לוהטות הביטו בשואו הכי טוב בבוליווד. הרב הולצברג בירך, שלף את המאכלת, הסתער על העופות אחד אחד.
"זאת הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותו", לוחש הרב בצלאל קופצ'יק. האם חש גבי הולצברג שקצו קרב? לאחר שהקים את המקווה במומביי נשאל למה רשם את הנכס על שם חב"ד ולא על שמו והשיב: "ומה יהיה אחרי שכבר לא אהיה כאן?".
נכון שהאסון מלפף בדרך כלל שברי מילים במשמעות פטאלית. אבל במקרה הזה מדובר בהלך רוח אמיתי יותר, בהערכת מצב של מי שהמוות מופיע בתמונת המחזור המשפחתית שלו. לפני כ-30 שנה איבדה אשתו רבקה את דודה ואת דודתה.לפני כשנה וחצי את אחיינה.
לפני שנתיים איבדו שניהם את בכורם שלקה במחלה גנטית, ובנם בן השנתיים חולה באותה מחלה. כך שמוישי הקטן אינו רק ניצול, אלא סמל שלא מדעת. עד בעל כורחו למי שנפלו על מזבח שליחותם.
הם המוצ'ילרים של הרבי. נוודים לשם שמים. שליחי חב"ד. "בהרבה מובנים הם פועלים במזרח כמו חוליות של אל-קאעידה", אמר בחיוך מר מקורב לתנועה, "ללא מרכז עולמי שמכוון אותם, עושים מה שבראש שלהם".
וכמעט תמיד זה ראש טוב. חזקי ליפשיץ מקטמנדו הרגיע אותי, כשאוטובוס מטיילים עם קרוב משפחה התהפך בנפאל. הרב נחמיה וילהלם מבנגקוק מצא באישון לילה בן של חברים שהלך לאיבוד באיזור צ'אנג
לפני כארבע שנים התלוויתי אליו, כשביקר בכלא את סא"ל אפי אלעד ז"ל, שהסתבך בעסקים עם התאילנדים. זה היה מצמרר. הסוהרים העדינים, שבמו ידיהם החלקות מסוגלים להכות אסיר למוות, טור הנידונים שהגיע בריצה לתפוס מקום מול המבקרים, הדמעות של סא"ל אלעד. והרב נחמיה הרגיע אותו, הבטיח שהוא מגייס את הערבות לשחרורו.
לפעמים ממוקמים בתי חב"ד בטבור מתחמי החטא. זה של נחמיה וילהלם מתנוסס מאחורי הקוואסון. רחוב שבו ילדות מחפשות מבט פנוי של זר וזקנות בכובעי פעמונים מוכרות מקטרות לעישון אופיום. בין הבית של הרב קופצ'יק בפונה ובין האשראם של אושו חוצצת רק גדר. עם ישראלים שיושבים עליה רגל פה רגל שם.
ייתכן שזמינותו של הדופי מרככת את השליחים. כמעט כל הנופלים ברשת מעידים כי החב"דניקים מקבלים אותם כמות שהם. ולפעמים זה מוציא מהדעת. הגישה הזאת שמותחת מעבר לכל גבול את הציווי: "ישראל שחטא ישראל הוא".
באחד מערבי חנוכה נסעתי עם שליח חב"ד במלבורן, דודו לידר, להדליק נר בכלא עם מבריחי סמים ישראלים. חילקנו שניצלים וסופגניות, אבל התכווצתי כשהניח ידיים על כתפיהם והתנועע איתם לצלילי "הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד".
האם היחס שלנו לאנשים עם המגבעות רחבות השוליים שיפוטי מדי? ייתכן שקשה להתמודד עם ההתמסרות הטוטאלית. עם ההזדהות ללא גבולות. וכך אנחנו עוקפים את התפילין שנשלפים מולנו בנתב"ג, אבל מתייצבים בפתח דלתם בלילות קשים.
לפני שקיעה עוצר הרב בצלאל קופצ'יק את שיחתנו כדי להניח תפילין. "לעילוי נשמתם של נרצחי מומביי", הוא מלפף את הרצועה סביב זרועי השמאלית. ואז השיחה נקטעת שוב כשהאוזנייה שלו קולטת את בנו שניאור ממומביי.
הבשורות הרעות תפסו את קופצ'יק כשבא לארץ לחתונת בנו. הוא מכיר את המשפחות הפגועות מימים של שמחה וצער. עם שמעון רוזנברג, אביה של רבקי, סרוגה חברות עוד מימיהם בישיבה בכפר חב"ד. "איוב", הוא קורא לו.
כשטלפן לנחמו במומביי הוא נשמע חזק ושולט, "וזה הזכיר לי איך רקד ושמח בשבת שבתוך השבעה על אחותו וגיסו". החיבורים בין הזוועות מקלות על קופצ'יק לקבל דין שמים. אבל ב-51 שנותיו עשה גם חיבורים אחרים.
ב-1993 הדביק את הפועל גליל עליון ופיני גרשון לרבי. כל טיים אאוט זעק "משיח משיח" וגליל עליון חמסו אליפות מידי מכבי. בנעליו ללא גרביים, במגבעתו הדהויה, בחולצתו הלבנה שמחוץ למכנסיים הוא נראה כנווד. כגרסה חב"דניקית לראג' קאפור בסרט "הנודד".
הוא הגיע לפונה לפני 11 שנה בעקבות כתבה ב"יומן". מישהו בגלימה אדומה עם ציצית מתחתיה עמד באשראם וסיפר שהגיע כדי להחזיר את הישראלים הביתה, "אל הרבי המלך המשיח". הכתבה נחתמה במשפט "פונה מחכה לרבי", וקופצ'יק הנרעש החליט לבשר לרבי.
ניסח מכתב, הכניס באקראי לאחד מ-30 כרכי "איגרות הקודש" - מכתבים של הרבי לחסידים. המכתב של קופצ'יק פתח בציווי של הרבי מלפני עשרות שנים לצעירי כפר חב"ד: "פורים שמח, הצלחה במילוי תפקידכם... לך כנוס את כל היהודים... שלא ישתחוו לשום עבודה זרה".
קופצ'יק ראה בזה אישור לצאת לפונה ולכנוס את היהודים מעבודתם הזרה באשראם. הוא נחת שם עם חבר יומיים לפני פורים. החום המס את המוח והם עשו משמרות. אחד תחת המזגן, האחר מחפש מקום להילולת פורים. לאחר שהמקום נמצא וההילולה הרקיעה, שבו לארץ.
במשך שלוש שנים היה קופצ'יק חוזר רק לחגים. לפני שמונה שנים הביא לכאן את אשתו רוחל'ה, ולסירוגין כמה מ-11 ילדיהם. וזאת הייתה תחילת שהותם הקבועה של שליחי חב"ד בהודו. בעקבות השיטפון הישראלי נבטו 13 בתי חב"ד מקאסול בצפון ועד וטאקאנאל בדרום.
בימי ההתרוצצות הראשונים בתת היבשת, למד גבריאל הולצברג בישיבת חב"ד בקראון הייטס בברוקלין. הוא בן למשפחה ירושלמית שעקרה לניו יורק בעקבות פרנסתו של האב כשוחט. כשהוא כבר בחור, הוא מגיע לתאילנד.
משלב לימודי סמיכה לרבנות בעבודה עם המטיילים בבתי חב"ד. משדכים לו את רבקה רוזנברג מעפולה. רבקי מוכנה ללכת אחר בעלה למסע חיים במזרח. הרי כל חייה היא שליחה בלי להרגיש. בבית של משפחת רוזנברג הייתה משימה לכל עת ושליח לכל תפקיד.
זה ילביש את הקטנים, ההוא יחזיר מהגן וכולם יחד יגדלו את כולם. ההורים עצמם יצאו לשליחות מלוד לעפולה לפני כ-30 שנה, "כשעפולה הייתה כמו הודו לחב"דניק".
גם אחיותיה של רבקי לא משרתות באתרים בני ברקיים במיוחד. אחת נשואה לרב יוסי גינזבורג מישיבת חב"ד ברמת אביב, אחרת בשליחות בית חב"ד באחוזה בחיפה. כשגבי ורבקי רוצים לצאת לדרך, הם מוצאים מערכת שליחות חב"דית מאוד לא מוגדרת.
ה"שטיפ" (דחיפה ביידיש), וה"קוועץ'" ( לחיצה ביידיש), הם כלי העבודה הלגיטימיים של השליח. אין ספק שהאיש של הרבי בקטמנדו אחר מהאיש של הרבי בקיימברידג'. טקסטורת אופיו חייבת לשאת, חוץ מתחושת שליחות גם הרפתקנות, חוסר מנוח, הסתפקות במועט, מידה של רומנטיקה שרואה בארץ היעד לא רק מזרח, אלא גם אוריינט.
מה משך את גבי הולצברג למזרח? קודם כל העובדה שבתי חב"ד בצד הזה של הכדור הם בתים. שאין רגע שקט. שיש אקשן. שהם לא מצועצעים כמו הבית בקונטיקט, למשל. "השילוב הזה של מטייל ובית חב"ד יוצר משהו נדיר", אומר קופצ'יק.
אבל האם הוא היה גם מוקסם מהמזרח, בלי קשר לעניין היהודי?
"אף פעם לא הבנתי למה זה קורה לנו, אבל בנחיתה השלישית, הרביעית, אתה פתאום מרגיש שאתה חוזר למקום שאתה אוהב להיות בו. אני חושב שזה קרה גם לרב הולצברג. פתאום אתה מבין למה אנשים שבים לפה. הדלת של המטוס נפתחת, ואתה מקבל משב כזה של חום, של עשן מאוויר המדורות שלהם. הכל בא לך ישר בפנים".
הוא הבין מה מושך את הישראלי?
"קראת את קרליבך על הודו? גם הוא לא יכול להסביר מה מושך. אולי הצבעוניות, אולי האוכל, אולי המהומה, אולי כי זה מקום של'אין הגבלות'. מה שבטוח שאתה פתאום מתחיל להביט על הודו בעיניים של אחרים".
והמפגש עם ההודים, איך הרב הולצברג התגבר לדעתך על פער המנטליות?
"ההודים מאוד מאוד נחמדים. בעלי מזג טוב, תמימים כמו ילדים. יראו אותך ברחוב וישר ישאלו: 'מאיפה אתה?'. אין להם את החשדנות שלנו. יעזרו לך בכיף בכל דבר. לא מחוברים לזמן ולמקום. אומרים 'עוד חמש דקות' ואתה יודע שזה יכול לקחת יום. אתה מתרגל לחיות בשני מסלולי זמן: הודי ואנגלי. אני חושב שהוא אהב את כל זה.
המגע הראשון בין הולצברג לקופצ'יק היה עקיף. רבו הניו יורקי של גבי, נחמן שפירא, פנה אל בכיר השליחים בהודו כדי לספר שהולצברג רוצה להצטרף. "עצם הרצון שלו לנחות בהודו כבר נתן לו קרדיט בעיניי", צוחק קופצ'יק. "אמרתי לו שרצוי שיהיה עוד בית חב"ד וסיכמתי איך נעבוד ללא חיכוכים".
פיזית לא עזר לו להקים את הבית במומביי, אבל היה שולח לו שמן כשר. טחינה ממפעל של ישראלי שמסתובב כבר 20 שנה באשראם. במשך הזמן הכיר הולצברג אנשי עסקים שהיו על הקו לארץ והיה מזמין אצלם אספקה.
מהר מאד הם מתערבבים בשטח. זוג נחוש ועיקש, כל אחד בסגנונו. הרב הולצברג מחצין מעטפת שקטה שבתוכה מתרוצצים הרבה כוחות פנימיים, "אבל היא הייתה מלאת אנרגיה", מאבחן קופצ'יק, "ראית את האש, את ה-fire שלה".
די מהר נקשרת חברות בין ההולצברגים לקופצ'יקים. צולחים את 150 הקילומטרים שבין פונה למומביי במפגשי חגים ושבתות. כשנולד ילד לרב בצלאל ולאשתו רוחל'ה, גבי הולצברג הוא הסנדק.
באותם ימים ראשונים ממוקם בית חב"ד במלון דירות לא רחוק ממלון "טאג' מאהל" שיידמם בהמשך. אחד מחלוצי האורחים הוא שרגא קרומבי, חסיד צעיר בדרכו לערוך סדר בדרמסאלה שבצפון. הוא מתרוצץ בעיר עם הרב גבי החמוש ברשימת קניות ענקית של השליחה לקראת הפסח.
"עברנו מחנות לחנות והעמסנו מכל טוב הארץ, כשהרב הולצברג בורר את הטוב ביותר, תוך שהוא מסבר את אוזניי שלמען אורחים בליל הסדר אין להתפשר על כלום". לקראת הערב מארגן הרב הולצברג ארוחה "על האש" למטיילים ואנשי עסקים מהעופות ששחט.
"אני לא שוחט", אומר קופצ'יק, "אבל הוא היה שוחט ובזכותו הרבה משפחות בהודו יכלו לאכול כשר". היו ימים שבהם גבריאל הולצברג שחט מאות עופות. ממליח, מקפיא, משתדל לעמוד בהזמנות. אבל לא רק בכך שיפר בואה של משפחת הולצברג את תנאי השירות של השליחים והקהילה היהודית.
"במקווה ניכר הטאץ' של רבקי, הדאגה לפרטים", אומרת לי הרבנית רוחל'ה, אשתו של קופצ'יק. לקראת כל מיטהרת, תופסת רבקי מונית הודית ונוסעת פעמיים מביתה המרוחק. פעם כדי להדליק את ה"בוילער" ופעם כדי לפתוח את המקום ולטפל.
אלא שלפעמים יש תקלות שהן מעבר לכוחותיה. כשהיא מחוץ להודו, מתלוננת אחת הנשים שהמים קצת "מסריחים". "בתחילת המונסונים חדרו מים לגג והרסו את כל מערכת החשמל", מתנצלת רבקי, "המים קרים ואור יש על ידי תאורה נטענת...
"המפתח נמצא אצל אישה דתית בשם הלן ג'ייקוב (שומרת שבת, כשרות, טוהרה ואף עברה גיור לחומרה בארץ)... היא משמשת גם כבלנית עבורי... והיא יודעת את כל ההלכות.. את ההכנות לא ניתן לבצע במקווה בגלל שאין חשמל ומשאבת המים במקלחת לא עובדת.. מצטערת מראש על אי הנוחות בעניין המים הקרים".
נכון שכבר לא צריך לטבול בליל מונסון גבה גלים באוקיינוס, אבל עדיין קשה וארוכה הדרך מפונה למומביי. יוצאות נשים מפונה בצהריים וחוזרות רק בחצות. ורבקי איתן במקווה, דואגת להן גם לאחר שהן נפרדות ממנה.
"שלום רבקי", כותבת לה אחת המתרחצות, "כשהבאת לי את המנה החמה, אמרתי לך 'למה' וכו', כי הבאתי איתי בבוקר סנדוויצ'ים מהבית. אבל כשהרכבת התחילה לנסוע לתוך הלילה, ואני לבדי בין מיליון ההודים, ישבתי לאכול וראיתי כמה כיף היה לאכול 'מנה חמה', היה לי כל כך חם בלב".
כשנה לאחר פתיחת המקווה נפטר בכורם של הזוג הולצברג ממחלה. רבקי נמצאת בארץ והיא בהיריון עם מוישי. "שלום רבקי!", כותבת לה הרבנית קופצ'יק, "רק היום נודע לי על האסון המר והבלתי נתפס שפקד אתכם.
עד מתי? שרעה כזאת תפגע בשלוחי הרבי? מצד שני, ישר עלה במחשבתי שזה ממש בבחינה של 'בקרובי אקדש', ואכן אין מילים ואין הסבר ואין תנחומים ואין שום הבנה - רק וידום אהרון".
דינמיקה פנים אל פנים של נשות השליחים נדירה. הגברים נפגשים מדי פעם בדלהי, אבל הן תומכות זו בזו במפגשי מסנג'ר חודשיים. "על הנשים בהודו יש עומס בלתי רגיל של אירוח, של עבודה סוציאלית, של גידול ילגדים", מסביר בצלאל קופצ'יק.
כך שהגבולות מטושטשים ושעות קבלה אין. "כשאוטובוס מגואה מגיע בחמש בבוקר ומישהו צריך חדר, הוא מסתובב וצועק: 'רבי, רבי' ואם אתה לא קם הוא ידאג שאתה או אשתך תקומו".
אתם לא מתחלקים איתן?
"אנחנו הגברים עושים את הפנטומימה, הן עושות את העבודה. בכל סעודת שבת יש בין 30 ל-80 איש ואת החלות לא קונים באנג'ל, אלא אופים בבית. דגים? הולכים לראות בשוק אם הם כשרים, ואז לנקות ולפרק. הכל אתה עושה בבית".
כמה שבועות קודם הרצח, השתתפה מטיילת ישראלית בסעודת שבת אצל רבקי וגבי. "כמה שעות לפני זה צעדתי מותשת, חולה, מדוכאת ומתלבטת ברחובות שכונת קולאבה", סיפרה לאתר חב"ד אינפו, "איבדתי את הדרכון והיה חג-פסטיבל הדיוואלי, ונאלצתי להפסיד את הטיסה לארץ.
"אבל רבקי הכינה חלות וסעודה לתפארת. גבי דיבר על פרשת 'נוח'. פירש שהצוהר נדרש כדי לראות מתי יורדים המים ושלום שוכן בעולם. מוישי, שהיה עצבני קצת בתחילת הערב, קרן מאושר על הכיסא הגבוה ליד אבא בראש השולחן. לאחר קינוח האננס היה מאד מאוחר, אבל אני כבר לא רציתי לעזוב. הרגשתי ממש רצויה ובת משפחה. בלב הבטחתי לעצמי שעוד אחזור אליהם".
אבל קופצ'יק חוזר. הוא ימשיך להסתובב בקיץ רק בציצית ולא בחולצה. "לא מפחד מאף אחד. הקדוש ברוך ברא אותנו שנשכח".
אתה בונה רק על כח השכחה?
"בהודו חלק גדול מהאנרגיה בא מנהרות. כשיש מונסון אין בעיות. כשנפסק המונסון אין חשמל. אז בונים סכרים, המים מצטברים ואז בא הזרם. כך גם בחסידות. אלוהים עושה מכשולים לאנשים לא כדי שייכנעו, אלא שיגלו בעצמם כוחות חדשים".
איך מה שקרה במומביי ישפיע על חייך?
"כשהתחילה ההתקפה חסיד אחד כתב לרבי, הכניס לספר שלו ונפתח לו מכתב מלפני 50 שנה, אחרי שפדאיון רצחו חמישה תלמידים בכפר חב"ד. הרבי פסק אז שצריך לראות מה מוסיפים. לא עוברים למגננה. אז אני מחפש עוד זוגות שיפתחו עוד בתי חב"ד בהודו".
ומה איתך, תישאר שם לתמיד?
"שליח של הרבי גדול ממשה רבנו. על משה כתוב 'ולא ידע איש את קבורתו עד היום הזה'. שליח של הרבי יודעים: שם תהיה קבורתו". משליחות משחרר רק המוות. "רק החיים. אין מוות".
נא להמתין לטעינת התגובות
