כך מבשרים שינוי בעידן אובמה
מזכירת המדינה היא המשרה השנייה בחשיבותה אחרי הנשיא. זה אומר שאובמה וקלינטון ישלטו ביד רמה
מה שמותח את מגבלות ההיגיון היא בעיקר העובדה המרעישה שבחור צנום, אך לא צנוע, מתנהל כמי שמחזיק בידיו את התשובות לתחלואים, שבהקשרים אחרים היו נחשבים למחלה סופנית, וכי הוא פוסע בתוך נזיד המכשפות הרעיל כשליח מכוכב אחר.את התמונה האפוקליפטית הזו, שמזכירה את הציורים של הירונימוס בוש, אפשר היה לראות כבר בשבוע שעבר, ב"יום שישי השחור", אמת המידה שלפיה נשפטים הבולמוס ונפח הקניות לחג המולד.
עובד אחד נדרס למוות בשעטת העדר על וולמארט, אדם אחר נורה ב"טויז אר אס". באותו זמן נטבחו במומבאי אמריקנים, כולל יהודים, למרות שהסי-איי-אי, אותה סוכנות ביון שלומיאלית, סיפקה מודיעין נקודתי על ההתקפה ועל מועדה, אזהרה שההודים לא שעו לה.
אחרי שבוע של התעלות נפש ועליית המדד בבורסה, כנגזרת מהביטחון שמשרה סביבו הנשיא הנבחר אובמה, צללה הבורסה ביום שני ב-700 נקודות, מין שיא סטטיסטי חדש. יצרני המכוניות הגדולים שבו לוושינגטון, נוהגים במכוניות היברידיות חסכוניות ומבטיחים למכור את מטוסי המנהלים, והציגו בפני הקונגרס מעין תוכנית הבראה שתקל על הממשל להציל אותם. חוץ מלזחול על רצפת השיש, הם עשו הכל כדי למחוק את רשמי הופעתם היהירה הקודמת.
שרה פיילין, המושלת מאלסקה, שבזמן הבחירות ביקשה לשכנע את אמריקה שאובמה הוא בעצם פנתר שחור בדימוס, קברה את
זה על קצה המזלג. הרשימה הסהרורית כולה תגזול את כל הנייר שהועמד לרשותי. אבל בתוך השעטה למקומות הגבוהים, כמקובל בשיטפונות, הספיקו להדליק, בטקסים אפופי הדר מסורתי, את עצי חג המולד הענקיים בגבעת הקפיטול, בבית הלבן וברוקפלר סנטר. באמריקה, ישו מתקשר כל יום.
העלילה האמיתית היא סיפור קלאסי של שניים: זה שעולה וזה שיוצא. ברק אובמה וג'ורג' בוש. ולשם שינוי, היה זה בוש שסיפק השבוע את הרגעים המרתקים באמת, שעוצמת ההיגד שלהם טרם זכתה בתשומת הלב הראויה.
המקום שבו בחר בוש לנצל את ימיו האחרונים בשלטון כדי להסיר מעליו את אימת העמדתו לדין (סגנו צ'ייני כבר הודף כתבי אישום) היה סדרת ראיונות אצל צ'רלס גיבסון מאיי-בי-סי. בוש אמר - וכדאי לעצור רגע ולהפנים את הדברים - כי החרטה הגדולה ביותר שלו כנשיא היא שהמודיעין שהיה בידיו על הנשק להשמדה המונית בעיראק היה מוטעה. שזה בערך כמו שהמודיעין הישראלי יכריז שהוא מצטער על היהירות בה נהג עם המידע על מלחמת יום הכיפורים.
זאת אמירה שאפילו מישהו שהנורה שלו היא רק 40 ואט מבין מהי שאלת הפולו-אפ: כלומר, אתה מודה שפלשת לעיראק על סמך מודיעין מוטעה? שאלה שעליה ענה בוש: כנשיא קשה לעסוק בשאלות המצריכות DO OVER, כלומר, לשכתב את ההיסטוריה. שזו דרך מפותלת לומר: כן, אדוני.
ואם בוש, מסיבות מובנות, היה מוכן להצטער על המודיעין דה לה שמאטע אך לא יותר, בא קרל רוב, יועץ אחיתופל שהתגורר באוזנו של בוש רוב הקדנציות, ואומר חד וחלק: אלמלא המודיעין השגוי, לא היינו יוצאים למלחמה.
רק באמריקה כה מחוברת לשגרה ולטרדות יומה, כה נצורה ומוכה בחיי היומיום שלה, היו וידויים חושפניים כאלה יכולים לעבור בלי שהאדמה תרעד. היא יכולה עדיין לרעוד וזה אינו סוף הסיפור, אבל הרתיעה מכל דבר שקשור לבוש והכמיהה קצרת הרוח לראות אותו מפנה את הבית הלבן הקהו איכשהו את העוקץ של האמירה האחראית למותם של 4,500 חיילים אמריקאים באחת ממלחמות הסרק של כל הזמנים. ולחשוב שהיו בישראל עיתונאים ובעלי דעה שהריעו לבוש ולהסרת האיום העיראקי מעל ישראל.
כמו הקטר הקטן שיכול, ממשיך ברק אובמה בשלו. בתחילת השבוע הציג את צוות הביטחון הלאומי, וכמובטח, כדובדבן על עוגת הקצפת, עמדה לצדו הילרי קלינטון, חדורה בגדולת המעמד, אך לא אסירת תודה. הנאום שלה בעת קבלת תפקיד מזכירת המדינה היה דוגמה מופתית לנאום שאומרים בו את מה שצריך ורומזים בו את מה שחייבים.
הקבינט כולו עטוף בהכרזתו הרבינית של אובמה: אני אחליט, אני אנווט, אני הנשיא ואלה יועציי. אבל אין שם מינוי אחד שקם בבוקר ואומר כן לפני שאמר עשר פעמים לא. כל מי שהביט במקטע הביטחוני של ממשלו, כפי שהביט בכלכלי בשבוע שעבר, דמוקרטים ורפובליקנים כאחד, לא יכול היה שלא להחמיא לנשיא הצעיר על האופן העקבי והנחוש שבו הוא נערך למלא את הבטחותיו לבוחר.
באופן מתוחכם ומודע התחיל אובמה את מאה ימי החסד שלו כבר עכשיו. ספירתם נעשית כשהוא נהנה עדיין מתפקידו של מי שאינו נושא באחריות ויכול רק להשקיע את עצמו בעבודת שטח של צוות החפיפה ובהקמת קבינט צללים. זה לא רק יעיל, זה גאוני. זה להפוך מאה ימי חסד למאתיים.
אובמה משתדל לא להסתבך ברגליו של הממשל הנוכחי, אבל קשה לומר שעובדים שם בתפוקה מלאה. חוץ מכמה עניינים שוליים שבוש מתעקש עליהם ושאובמה ייאלץ להפוך מיידית, הממשל בכוננות ספיגה.
בלי לפגוע בכבודו של סגן הנשיא הנבחר ג'ו ביידן, שבוודאי מתכנן להיות יותר מסגן נשיא שגרתי, מזכירת המדינה היא התפקיד השני בחשיבותו אחרי הנשיא. מה שאומר שאחרי קמפיין נשכני ויריבות קשה בין השניים, ישלוט באמריקה צוות החלומות של המפלגה הדמוקרטית, אובמה-קלינטון. ולא בטכניקה האימפוטנטית של נשיא וסגנית נשיא, כי אם בחיבור הכוחני של נשיא ומזכירת מדינה.
מילה אחת בעניין הזה. רבים וטובים הקניטו את אמריקה וסנטו בה בשנים האחרונות, ובצדק. אמריקה הרוויחה את הבוז הזה ביושר. אבל כשנוח לנו, על עובדה אחת אנחנו מדלגים ברגל גסה.
היום כמו בעבר, כמו מתהומות קריסתה שלה, אמריקה היא האומה היחידה בעולם המוכנה להשליך את עצמה לכל סכסוך בינלאומי, לכל פגיעה בזכויות האזרח, לשלוח צוותי אף-בי-איי למומבאי, רופאים לאפריקה, סי-איי-אי לאפגניסטן, ולהתערב בסכסוכים בעלי פוטנציאל גרעיני כמו אלה שמייצרים פוטין ואנשיו. האומה המצחיקה והמשונה הזאת, הטובעת במחמאות שהיא מעניקה לעצמה, היא האומה האחרונה בעולם שמוכנה לשים את חייה לצד פיה.
אירופה יכולה לפטפט עצמה למוות, אבל בסופו של יום, סרקוזי מעוניין יותר בקרלה ברוני ובטריות הצדפות שלו. הגרמנים פוסעים בכבדות והאיטלקים מרחפים בנעליים מעור אלגנטי. הבריטים מתבדלים באי הדשן שלהם ומתפלמסים בפרלמנט. רק אמריקה לבדה, מונעת מאותה שאיפה מוזרה להשליט את ערכיה, החיוביים בדרך כלל, או להיות קו ההגנה האחרון מפני השלכת העולם לכלבים.
היא אינה זוכה לתשואות על כך משום שהעולם התרגל, כולל המזרח התיכון, שאמריקה היא שתכפה את עצמה ואת ערכיה על האנושות. ישראל מתרעמת כשאירופה מתערבת בענייניה, אבל יוצאת מגדרה כדי להסביר פנים לאמריקנים. יכול להיות שהפתרון יהיה עם תג מחיר כבוד, אבל אמריקה היא היחידה שיכולה לערוב לו. סתם חשבתי על זה השבוע, כשהיה נדמה שאמריקה מעולם לא ניצבה בפני בעיות כה קשות מבית. מהיום הראשון בשלטון תעטה קלינטון את גלימת סופרוומן ותעופף בעולם בניסיון להחזיר אותו למסלולו. נדמה לי שקוראים לזה אופטימיות.
אין אפשרות להגיב לכתבה זו.
