בשם נערי חברון

במדינה שבית המשפט שלה פוליטי, שבעיתונות שלה אין זרימת דעות ושבה חצי עם לא מוצא מקום בשיח התקשורתי, שאף אחד לא יתפלא שכלי התקשורת היחיד שנותר הוא האבן

קלמן ליבסקינד | 5/12/2008 10:41

הצעירים שנאספו ב"בית השלום" נעדרו בשבועיים האחרונים מהלימודים, אבל את שיעור האזרחות שמעבירה המדינה הם למדו היטב. ומסקנת השיעור הזה היא שבמקום שבו השלטון משתמש בדמוקרטיה לפי צרכיו, הדרך היחידה שנותרה היא דרך האלימות.

הנוער הזה ראה את אריאל שרון משקר לבוחריו, ומקבל מהתקשורת מחיאות כפיים סוערות. הוא ראה כיצד חברי הליכוד דוחים בהצבעה את תוכנית ההתנתקות, ולא הבין איך העיתונות מצליחה גם לעודד את ראש הממשלה לצפצף על הכרעת הרוב וגם להסביר שאלו כללי הדמוקרטיה.

הנוער הזה מביט מיואש במנהיגיו ניגפים שוב ושוב בבג"ץ, כשהשמאל הקיצוני רושם שם כמעט מאה אחוזי הצלחה. הוא רואה איך הדרוזים בפקיעין מתפרעים, שורפים ותוקפים שוטרים בגלל אנטנה סלולרית, וזוכים לאהדה השמורה לקורבנות. הוא רואה איך כשערביי עכו מציתים ישיבה, התקשורת מתייחסת אליהם בסלחנות, בעוד אותו היא מסמנת כאויב.

הוא לא מבין למה כשהערבים מחללים קברים בבית העלמין היהודי בחברון, העיתונות לא מוצאת לזה מקום אפילו לצד מודעות האבל, וכשילד יהודי עושה את הפעולה ההפוכה מתייחסים אליו כמו אל ניאו נאצי.

בני הנוער האלה לא תופסים איך עיתונאים יוצאים למלחמת קודש נגד הריסת אולם הכדורסל המיתולוגי של הפועל תל־אביב, ואיזו אמונה

יוקדת אצלם כשהם נלחמים נגד הריסת הקיוסק שבו שתה ביאליק את הקפה הראשון שלו, אבל מסתכלים עליהם כמו על משוגעים כשהם מבקשים לגור בעיר האבות. כשהפועל תל אביב והשתיים סוכר של ביאליק חשובים יותר מאברהם אבינו, אז מי כאן לא נורמלי, שואלים בני הנוער, אנחנו או אתם במדינת תל אביב? כשהם רואים בסקרים שמחצית העם חושבת כמותם, אבל לא מוצאים שריד מהמחצית הזו בעיתונות, ברור להם שמשהו כאן מזויף. ואת המשחק הזה הם לא מוכנים עוד לשחק.

והנוער הזה מתבונן ולומד ומפנים בצער שכאן רק הכוח מדבר. כשהפלסטינים רצחו יהודים הם קיבלו את גוש קטיף. כשערביי ישראל התפרעו באוקטובר 2000 הם קיבלו חיבוק מוועדת אור. תושבי כפר קאסם יודעים שהם פטורים מתשלום אגרת הטלוויזיה כי לאף אחד אין אומץ לעקל להם אותה. הבדואים בונים איפה שבא להם בידיעה שכדי להרוס להם קיר צריך לגייס אוגדת מילואים. מישהו אמר שלטון החוק?

ציבור איכותי, מתנדב ותורם חש סביבו מצור הולך וחונק בחסותה של דמוקרטיה מזויפת, והחלקים הבריאים שלו, שנציגיהם הצעירים הגיעו לחברון, הפנימו את זה. במדינה שבית המשפט שלה פוליטי, שבעיתונות שלה אין זרימת דעות ושבה חצי עם לא מוצא מקום בשיח התקשורתי, שאף אחד לא יתפלא שכלי התקשורת היחיד שנותר הוא האבן.