זהירות, שביר: הטעות של השמאל
אסטרטגיית הפיצול במחנה השמאל הציוני מיצתה את עצמה. כל פיצול של קולות מהשמאל מחזק דווקא את גוש הימין בכלל והליכוד בפרט
דומה שהפרשנות הרווחת לאירועים, המתמקדת בכישלון תהליך אוסלו לבדו, מבוססת על משיכתנו אל הדרמטי ואל הגלוי לעין, אך מחמיצה תהליכי עומק חשובים. בין היתר היחלשות מנגנוני הסוציאליזציה של המפלגות המאורגנות והחזקות של תנועת העבודה, הניכור הגובר בציבור כלפי הממסד הפוליטי - שהמשיך להיות מזוהה עם השמאל תקופה ארוכה אחרי שמחנה זה איבד את אחיזתו ברסן השלטון, ותהליכים פסיכולוגיים המאפיינים את חשיבתם של בני חברות הנתונות בסכסוך חיצוני אודות גורמי הסכסוך והדרכים לפתרונו.
בשנים האחרונות הצטרפה לכל אלה הופעתה של קדימה, שניתקה את מפלגת העבודה מציבור הבוחרים שבמרכז.
בשתי מערכות הבחירות היחידות בהן זכה מחנה השמאל לניצחון ברור ב-30 השנים האחרונות, הדבר נעשה על ידי פיצול קולותיהם של תומכי השמאל הציוני בין מפלגה העבודה לבין מרצ. מפלגת העבודה התקרבה אל המרכז והדגישה מסרים ביטחוניסטיים שהיו מזוהים עם מועמדיה לראשות הממשלה, רבין וברק - בעוד מרצ מושכת את קולותיהם של מצביעים יוניים שהתמרכזותה של מפלגת העבודה הרחיקה אותם ממנה. יכולתה של מפלגת העבודה להעביר אליה את תמיכתם של בוחרים הממוקמים סביב המרכז הפכה, אם כן, למפתח לגיוס רוב של מצביעים למחנה השמאל. ספק אם יכולת זו קיימת או ניתנת לשיקום בשלב זה.
בעשור האחרון ניכרת מגמה של הצבעת בוחרים למפלגות מרכז שאינן מזוהות עם אחד מהגושים הוותיקים. נסיקתה של שינוי בבחירות 2003 הייתה, במובן זה, הסנונית המבשרת את בואה של קדימה ב-2006. תחזיות על קריסתה המהירה של קדימה בעקבות פרשיות אולמרט נראות כעת כמוגזמות אחרי בחירתה של לבני להנהגת המפלגה. קיימות הערכות – מהולות בתקוות – לפיהן מועד הקריסה יבוא אחרי הבחירות: יש החוזים שניצחון של נתניהו יביא לפיצול בקדימה, אחרי שחלק מחבריה יבחרו לחזור לליכוד.
בין אם יתממש תרחיש זה ובין אם לא, ספק רב אם ציבור הבוחרים יחזור להרגל הישן של הצבעה בהתאם לגושים אליהם נתונה נאמנותם. מערכות הבחירות האחרונות ביטאו את העדפתו של ציבור רחב להצביע למפלגות מרכז. מאמצי המפלגות הגדולות הוותיקות, הליכוד והעבודה, לשכנע את הציבור כי הן הן "המרכז" - נושאים פחות ופחות פירות לאורך השנים, עובדה התורמת לירידה בתמיכה במפלגות אלה. לכן ניתן להניח כי
על רקע זה, נראה שאסטרטגיית הפיצול במחנה השמאל הציוני מיצתה את עצמה. מחנה השמאל יוכל להשפיע על עתיד הפוליטיקה הישראלית אם יכיר בהצטמצמות מאגר הקולות שלו, בהתרחקות בוחרי המרכז ממנו ובכך שסיכויי ההשפעה העיקריים שלו בעתיד הנראה לעין הם בייצוג מיטבי שלו בקואליציות מרכז–שמאל. פיצול פנימי לא יתרום לכך. בעבר נשמעו במפלגת העבודה ובמרצ כאחד קולות המסתייגים מאיחוד. בעבודה עוד חשבו שמרצ היא מה שימנע מהם לכבוש את המרכז, במרצ הסתייגו מהעמדות שנוקטת העבודה במאמציה להתקרב לאגף פוליטי זה. כעת ברור שכשם שגנרלים נוטים לעתים להילחם את המלחמה הקודמת, בשמאל נטו לאחרונה לנהל את מערכות הבחירות שכבר חלפו.
ב-20 בנובמבר צוטט ברק כמי שמכיר במצבה של העבודה בסקרים וקורא לאיחוד מחנה השמאל. נראה שבשלב מאוחר מאוד הבין ברק את פני הדברים: בשנה וחצי שחלפו מאז חזרתו להנהגת מפלגתו, היו רגעים בהם ברק נראה לרבים כמי שעוקף מימין את קדימה. מצד שני, כעת כבר לא ברור שברק ומפלגתו יישארו הגורם המרכזי בשמאל הציוני אחרי הבחירות, וספק אם ניתן יהיה להגיע להסכמה על יחסי הכוחות בגוש משותף.
דומה שרק התבהרות התמונה לאחר הבחירות תאפשר בחינה מעמיקה של רעיון זה. חלופה אחרת שייתכן כי תעמוד אז בפני מפלגת העבודה תהיה איחוד של העבודה עם קדימה או עם חלק ממנה – זאת אם אנשי קדימה עדיין יחשבו שיש להם מה להרוויח מאיחוד כזה. החלופה השלישית היא המשך ההתרסקות.
כעת, יש בין הפורשים ממפלגת העבודה שמתכננים לנסות את כוחם ברשימות זעירות: כך עמי אילון ומימד, כך גם אפרים סנה. הקולות שייקחו שתי רשימות כאלה, כל אחת לבדה, מהגוש אליו הן משתייכות יתרמו למגמת ההתחזקות הנוכחית של הגוש התומך בליכוד. מהלכים אלה הם ניגודה הגמור של התשובה האמיתית שיכול מחנה השמאל להציג.
אשר למרצ ולהתארגנות השמאל החדשה, מהלך זה אכן ממצה את מה שיש בידם לעשות בטרם הבחירות, במגמה ליצור חזית רחבה ומלוכדת. עם זאת, ביקורות מוצדקות שהועלו לאחרונה מדגישות את הצורך של חזית זו להתחבר לאגפים אחרים בחברה הישראלית, שבדרך כלל אינם מזוהים עם מרצ ועם החוגים המקורבים אליה. אסור שהרשימה המתגבשת תייצג חתך חברתי הומוגני, שכן כך תימשך ההתנכרות הנרחבת למחנה זה. כניסתה של צביה גרינפילד, הח"כית החרדית הראשונה, לכנסת ובחירתה האפשרית לרשימת מרצ לכנסת הבאה - זו דוגמה לצעדים שיש בהם כדי לשדר פתיחות לקהלים מגוונים ורחבים.
נא להמתין לטעינת התגובות
