מגלומניה עיתונאית
המעבר לפוליטיקה הוא חלק מתופעה של אנשי תקשורת, אשר מציבים את עצמם לעתים במרכז הסיקור ונוהגים כמוכיחים בשער בלי שום קבלות
שפרה, שעדיין לא ידעה אם זה לא בובליל שצוחק עליה מהצד השני, שאלה "למה אני?". "מה זאת אומרת? " תמה הקול שמנגד, "את ידועה בכל בית. את חכמה, את רהוטה, את דעתנית - ותספורת הקסדה שלראשך היא מודל חיקוי לנוער שאנחנו לא מצליחים לרכוש את אמונו. די לנו בכך".
הזוכה הגדולה, בחורה איכותית באמת, עדיין לא נרגעה: "אבל מה עם הדעות שלי? לא חשוב לכם לדעת את עמדותיי, אם יש בכלל?". הצד השני צחק. "עמדות? אג'נדה? מאיפה באת עם הרעיון הארכאי הזה? היית כנראה באמת יותר מדי ימים בבית האח הגדול. ברוכה הבאה למציאות".
נשמע לכם לא רציני? אתם צודקים. זה לא באמת קרה במציאות, לפחות לפי מיטב ידיעתי, אלא שזה לא ממש רחוק ממה שקורה עכשיו בפוליטיקה הישראלית לקראת הבחירות הקרובות. נדמה שמכל עבר כל המפלגות מחפשות "כוכבים" שפרצופיהם מוכרים כדי למשוך מצביעים.
האידיאולוגיה, תפיסת העולם, הקבלות על עשייה בעבר ועומק הידע של המועמדים - כל אלה שייכים להיסטוריה. העיקר זאת הנראות. כך מופרחים לחלל האוויר שמות של ידוענים, מרביתם עיתונאים, שרק הם בכוחם העצום יצילו רשימות שלמות ויחוללו מהפך: אורי אורבך לבית היהודי; אורלי לוי, מגישת תוכנית הבוקר של ערוץ 10, לישראל ביתנו; גדעון רייכר לגמלאים; דני בן-סימון לעבודה; ניצן הורוביץ לתנועת השמאל החדשה.
שלא במפתיע, זוכה התהליך הזה למחיאות כפיים סוערות מצד עמיתיהם בעיתונות שנותרו מאחור. כך למשל התלהב ירון דקל מקול ישראל מכניסת כל כך הרבה עיתונאים לזירה הפוליטית, שהוא מיד השווה אותם לעיתונאים כמו טומי לפיד ושלי יחימוביץ', שהפכו לפוליטיקאים משובחים. לדעת דקל, לפיד ויחימוביץ' הם ההוכחה לכדאיות התהליך לחברה. אין ספק שזה מתיישר עם המגלומניה שמאפיינת חלק ניכר מעיתונאי ישראל כיום, שמעמידים
אלא שיש הרבה סכנות בכניסת ידוענים כאלה לפוליטיקה. זה ממשיך את תהליך השטחת הפוליטיקה ורידודה. תוספת לא בריאה להופעת מפלגות שלא אומרות דבר, למעט קלישאות מבית היוצר של אדלר וארד. מפלגות שרואות באידיאולוגיה קיטבג שרק מקשה על תנועתן ולא מצפן שבלעדיו מנהיגות איננה יכולה להוביל.
לכן חייבים להבדיל בין עיתונאים כמו לפיד ויחימוביץ' - שגם כעיתונאים היתה להם אידיאולוגיה ברורה שהם נלחמו עליה - ובין חלק מהעיתונאים החדשים, שהם אולי דעתניים, רהוטי דיבור ועוברים טוב מסך, אבל לא יותר מזה. לגבי האחרונים - דוגמת אורלי לוי וניצן הורוביץ - כניסתם דווקא תמשיך את רידוד הפוליטיקה עד כדי סכנת נפשות. וזה בדיוק, כמו השיחה המומצאת של שפרה, לא ממש מצחיק אלא מסוכן.