איפה האחריות החברתית? - היום ה-5 למלחמה
היום התגשם הסיוט שלי, "צבע אדום" ואני במקלחת. התכרבלתי לכדור, מחזיקה בצינור המים כאילו היה חבל הצלה ומחכה שהבום יעבור. רק שלא ייפול עליי. יומן מלחמה. מיוחד לזמן מעריב
ביתו של יהודה עברון שנפגע מקסאם עוטף עזה צילום : ראובן קסטרו
אף אחד לא רצה כזו שותפות גורל, ממש לא רצינו שכולם יחוו את התחושה הקשה של היותך חסר הגנה. לאט לאט כולם הופכים לקו עימות דרומי. כל הדרכים מביתי אל הערים המרכזיות הפכו לשטח צבאי תחת מתקפה. עושים רק את ההכרחי ומנסים להעביר את הזמן.
בום גדול נשמע. אחי קפץ לאסוף חבר מקיבוץ על הגדר. הוא מתקשר מיד ומעדכן: "כבר לא היינו שם כשהיה הצבע האדום". מנסה להרגיע וחבריו צוחקים במכונית ברקע, מישהו אפילו מחקה את שריקת הטיל. הם רק רצו לבלות ערב רגוע ביחד, לנקות את הראש קצת מהצבא וקצת מהקלחת המדינית שהם גרים במרכזה. יש מי שיאמר שזה באמת לחיות בסרט.
היום התגשם הסיוט שלי, "צבע אדום" ואני במקלחת. אחי הצעיר צועק "צבע אדום, צבע אדום, שמעת?" ואני משיבה שכן, שירוץ לממ"ד, לי אין מה לעשות. התכרבלתי לכדור, מחזיקה בצינור המים כאילו היה חבל הצלה ומחכה שהבום יעבור. "רק שלא ייפול עליי, לא ככה, בבקשה שגם הפעם יחלוף מעלי, בבקשה שיגיע כבר הבום ויהיה רחוק מכאן". הפעם הבום לא הגיע. כנראה שזה קסאם ולא מרגישים אותו כמעט בבית, הצעיר הפך כבר למומחה בעל ניסיון.
הכל עניין של גיאוגרפיה
אחד החברים של אחי סיפר שנסע בדרכו לביתו הנמצא אי שם בנגב המערבי ושמע כבדרך אגב שיחה של צעירים תל אביביים: "נו די כבר עם השטויות של שדרות האלה". אז לכל המנותקים הגיע הזמן להתחבר, להתחבר לדרום, שמהווה שני שליש מהמדינה הזו. זה לא השטויות של שדרות, לא השטויות של הנגב המערבי, לא השטויות של באר שבע, נתיבות, אשקלון, אשדוד, אופקים, קריית גת, קריית מלאכי והרשימה נמשכת.
הגיע הזמן להבין שמדובר בחלק אינטגרלי מהמדינה של כולנו, שעובר מתקפה חסרת תקדים זה זמן רב. נכון שבחרנו להבליג הרבה זמן כמדינה אבל זה אף פעם לא היה שטויות. יש כאן עניין עקרוני ואין מנוס מלקבל החלטה או לגבש עמדה.
משהו חסר. היום אנחנו כבר לא מוכנים להילחם על המדינה כמו פעם. הנוער לא מחונך כמעט לערכים שאינם אנוכיים, בבית ובבית הספר, גם הם מודים בכך.
הרבה מן המבוגרים מיואשים, "תראו את הפוליטיקה, תראו את השחיתות". השאלה תמיד חוזרת: לאן אנחנו הולכים? אין מידה של הקרבה, אין אמונה במדינה שבנינו ושללא ספק זקוקה לשיפוצים. האם נמצא את האמביציה והכוח המניע שהיו לנו פעם? איפה האחריות החברתית?
פריפריה זו לא קללה, רחוק מזה, אולי ברכה. זה פשוט עניין גיאוגרפי ואם תשאלו אותי, טמון בה דווקא יתרון: מקומות קטנים מצמיחים אנשים גדולים. הכול תלוי בבחירה שלנו כבני אדם, האם יש לנו חזון ושאיפות שנהיה מוכנים להילחם עליהם. עכשיו מרגישים את הצבא סביבנו. רואים את הצבא "חורש" שדות חקלאים עם הגשם והבוץ.
אנחנו שמחים על הגשם, מבחינתנו הוא חבל הצלה לאזור חקלאי הסובל מבעיה של מכסות מים. החיילים בוודאי סובלים מן הקור ומההמתנה, ליבי איתם. העיקר שנתחזק לשעת הצורך אם תבוא.
נא להמתין לטעינת התגובות
