למפקד אוגדת עזה יש עדיין הרבה מה להוכיח
ארבעה מפקדי אוגדות הובילו את הפיאסקו במלחמת לבנון, אבל רק תת אלוף אייזנברג שרד את וינוגרד. עכשיו הוא מפקד על הכוחות ברצועת עזה
"אייל", אמר משה אייזנברג לבנו, מפקד אוגדת עזה, "שמור על חייליך ושמור על עצמך". ככה בדיוק, בסדר הזה. לא הפוך. דברים שהוא אומר לו תמיד, בכל שיחה, אבל הפעם קיבלו משמעות אחרת. עמוקה.
השעות היו קשות. המדינה רעשה. ביישובי הדרום נערכו התושבים בחדרי ביטחון. מבצע "עופרת יצוקה" יצא לדרך והמתח באוגדת עזה בעבע ועלה. אייל אייזנברג, הקצין המצטיין שעל תפקודו במלחמת לבנון השנייה נמתחה ביקורת קשה, מצא עצמו שוב בלב המערכה. מוביל. חובת ההוכחה, ידעו התא"ל ואביו, מוטלת עכשיו עליו.
בימים האחרונים אין מפוכח וחושב יותר בצה"ל מתא"ל אייזנברג, אמרו השבוע קצינים בכירים. הם דיברו בהערכה. אייזנברג נחשב מאז ומעולם קצין רציני. שקול, איכותי, צנוע. מוערך, אך לא סוחף. גם לא כריזמטי. "לא מאלה שרצים עם מאצ'טה בין השיניים", אמרו עליו. לא מתלהם ולא מתלהב.
השנתיים האחרונות, אמרו הקצינים הבכירים, מאז מלחמת לבנון השנייה, היו אולי המורכבות בחייו של אייזנברג. הוא היה אחד מארבעת מפקדי האוגדות שהובילו את המלחמה ההיא. פיקד על "עוצבת האש", אוגדת המילואים המובחרת של צה"ל שאחת החטיבות שלה הסתבכה בתקרית הטרגית בכפר דבל, שבמהלכה נהרגו תשעה לוחמים.
אף שהייתה לו האוגדה הטובה ביותר והמוכנה ביותר למלחמה, אמרו בתום הקרבות, אייזנברג, בשורה התחתונה, לא סיפק את הסחורה. הוא אכזב. בלשון היבשה של ועדת וינוגרד, עוצבת האש "לא השלימה את משימותיה".
הרמטכ"ל לשעבר משה (בוגי) יעלון מגדיר את אייזנברג בספרו "קצין מצוין". יעלון טען שאייזנברג נכשל במלחמה, אבל שהוא "בעיקר הוכשל", על ידי הדרג המדיני והצבאי. דברים שטען גם אייזנברג עצמו בשיחות סגורות.
"לא נתנו לעבוד", אמר
אייזנברג העדיף לשתוק. מאז המלחמה הקפיד לא להתבטא שום התבטאות פומבית. "שופכים את דמך", אמרו לו חברים. "זורקים עליך בוץ". "אני יודע את האמת, ומבחינתי זה מספיק", אמר להם אייזנברג.
הוא המשיך לבקר את הפצועים והמשפחות השכולות גם כשהטיחו בו ביקורת נוקבת ואמרו ש"ראוי היה שיתפטר". "לזכותו ייאמר שהוא בא יותר מכולם", אמר השבוע אב שכול שבנו מת מפצעיו במהלך הפינוי מדבל, שהתארך. "למרות שידע את דעתנו עליו ולא היה לו קל. הוא לא התנצל ולא דיבר, אבל היה נוכח".
בסוף חודש נובמבר הגיע לפקד על אוגדת עזה. מינויו, לפני יותר משנה, עורר סערה. היו שאמרו שמדובר ביריקה בפרצופם של ההורים השכולים. "בגלל שהייתה לו יד בפאשלה", הסבירה השבוע אם שכולה.
מה עבר בראשו השבוע כשעמד לפני חייליו? מה חשב בימים של המכה האווירית ובשיח שהתנהל, כמו אז, על "בעד ונגד כניסה קרקעית"? האם ידיו כשלו ובטנו רעדה? אולי פניו הסגירו משהו? אייזנברג, אמרו, היה מאז ומעולם איש סגור. קשה לנחש מה הוא חושב. אפילו החיוך שלו קטן.
המלחמה האחרונה, אמרו, "לא שברה אותו, אבל הפכה אותו הרבה יותר מאופק". הוא מודע לכך שהמשא על גבו כבד. הרמטכ"ל התחלף. גם שר הביטחון. הוא, אייזנברג, יודע שהוא מסמל עכשיו יותר מכולם את "לקח לבנון השנייה".
העיניים , הוא יודע, נשואות אליו. "אייל למד", אמר עליו השבוע קצין בכיר לשעבר בצה"ל. "הוא איש לומד. היו דברים שהוא עשה טוב במלחמה, והיו דברים שלא. אבל הוא הפנים לקחים. מי שטעה כבר פעם אחת, יתקן".
אייזנברג, 45, נולד וגדל בכפר ביאליק. דור שביעי בארץ, אמצעי בין ארבעה ילדים. "ילד טוב", אומר אביו משה. משה הוא חקלאי. מייצר זיתים כבושים, שמן זית ומיץ רימונים. אחיו של משה הוא האלוף במילואים אורי שגיא (אייזנברג).
הרמטכ "ל אשכנזי ידוע כבן טיפוחיו של שגיא. כשאייזנברג מונה למפקד אוגדת עזה, היה מי שטען כי "הייחוס המשפחתי שלו עזר". בפועל , זה לא נכון. אייזנברג, הוא לא איש של קליקות. הוא אאוטסיידר. "איש עם עורף קשה", אמרו עליו מקורבים השבוע, "עקשן".
את המסלול הצבאי שלו החל בקורס טיס. נשר ועבר ל"שלדג", יחידת הקומנדו של חיל האוויר. הוא יצא לקצונה וחזר ליחידה כקצין. היה מפקד צוות ומפקד פלוגה.
באחת הפעמים, סיפרו השבוע, נסע דרומה עם מפקד פלוגת המפקדה. בדרך נמנם. בשלב מסוים, החליט מ"פ המפקדה לנטוש. הוא עצר את הרכב וחצה את הכביש, לעצור טרמפים. אייזנברג מצא עצמו ברכב לבד. כרגיל הגיב בקור רוח. לא כעס ולא התרגז.
"איבדנו כבר שני בתי מקדש", הוא אומר תמיד, "פעם אחת על עבודת אלילים, ופעם שנייה על שנאת חינם. את השלישי לא צריך לאבד על מלחמות אחים".
בהמשך הגיע לחטיבת גבעתי כמפקד הסיירת החטיבתית ומאוחר יותר כמפקד גדוד "שקד". אחר כך פיקד על "שלדג" והיה, בין השאר, מפקד החטיבה המזרחית ביק"ל (יחידת הקישור ללבנון) בתקופת נסיגת צה"ל מלבנון ומפקד חטיבת צנחנים מיוחדת במילואים, ששייכת לאוגדה שעליה פיקד במלחמה.
נגמ"ש מגדוד הסיור של גבעתי התפוצץ במהלך מבצע לאיתור ולהשמדת בתי מלאכה לייצור קסאמים. אייזנברג ראה את הנגמ"ש נעלם על לוחמיו בצילומי המזל"ט ומיהר להיכנס פנימה. "להחזיר את הבנים לקבר ישראל", הכריז מיד על שינוי משימה לכח. הוא עצמו עמד בראש הסורקים.
"לחפש את האיברים של החברים שלך זה דבר מזעזע", אמר השבוע לוחם שהיה בכח החיפוש. "לא אשכח לעולם איך אייזנברג ירד מהנגמ"ש וחיפש איתנו את שרידי הגופות". הדברים האלה קיבלו משמעות חדשה אחרי אירוע דבל במלחמת לבנון השנייה. שעה שלוחמיו נלחמו על חייהם, אייזנברג היה בבור במפקדת פיקוד צפון בצפת. רחוק ומנותק.
בסך הכל איבדה חטיבת גבעתי באותן שנתיים, הסוערות ביותר ברצועת עזה, 17 לוחמים. "אשמח לא לפקוד שוב לעולם את המקומות שבהם איבדנו את אנשינו", אמר אייזנברג כשסיים את תפקידו, זמן קצר אחרי ההתנתקות. "לא הצטערתי כשסגרו את השער של עזה".
בנובמבר 2005 מונה אייזנברג למפקד עוצבת האש, אוגדת מילואים מובחרת. היה ברור שהוא מסומן כמי שעתיד להגיע אל שולחן המטה הכללי. אלא שאז פרצה מלחמת לבנון השנייה. הקלפים נטרפו. הלוחמים מצאו עצמם יושבים ימים ארוכים חסרי מעש.
האוגדה הכינה תוכניות וביטלה אותן, בזו אחר זו. פעמיים כבר היו לוחמים מעוצבת האש על המסוקים בדרך למבצע בעומק השטח. פעמיים בוטל המבצע. בפעם השלישית, כבר הגיעו לוחמי אחד הגדודים למסוקים בלי ציוד לחימה.
"אנחנו בטוחים שגם הפעם אמרו לנו להתכונן להטסה שלא תצא לפועל", הסביר אז מפקד הגדוד לאייזנברג. זו הייתה רוח הדברים. אייזנברג, אמרו השבוע קצינים בכירים בפיקוד הצפון, היה אולי צריך למרוד ולהתעקש, אבל הוא בוודאי לא היה אשם. להפך. הוא ביקש לפעול כל הזמן. תכנן ונתן פקודות. לא נתנו לו.
תרומתה של האוגדה למלחמה הייתה אפסית כמעט. יותר מכך. ב-9 באוגוסט הסתבך גדוד ההנדסה של חטיבה 551, חטיבת המילואים המובחרת ביותר בצה"ל, גם היא מעוצבת האש, בתקרית בכפר דבל. שתי פלוגות של הגדוד התמקמו בבית אחד, בפאתי הכפר, חשופות לירי של החיזבאללה, בניגוד לפקודות ולהנחיות שנתן כנראה גם אייזנברג.
"כמו ברווזים במטווח", אמר השבוע לוחם בגדוד. בשעה 13:28 שוגר הטיל הראשון. ארבע דקות אחר כך שוגר טיל נוסף. שמונה לוחמים נהרגו. 29 נפצעו. לוחם נוסף לא שרד את הפינוי ונפטר בדרך. מפקד החטיבה, אלוף משנה דני, לא יצא אל חייליו. הוא נשאר בבית סמוך.
הרופא הגדודי ביקש פינוי במסוק, אבל אייזנברג סירב. "ההחלטה הקשה ביותר בחייו", אמר השבוע אחד ממקורביו. הוא התייעץ עם קצין התיאום האווירי, ואחרי שהבין כי המסוקים יצטרכו לנחות בשטח נמוך, חשופים לירי טילים נוספים, החליט על פינוי באמצעות נגמ"שים. בסופו של דבר גם זה לא יצא לפועל.
"אפשר לשפוט את ההחלטה של אייזנברג בעניין הפינוי לכאן ולכאן", אמר הש בוע קצין בכיר לשעבר בפיקוד הצפון. "בכל מקרה, זה בתחום הטעות הסבירה של מפקד". הורים שכולים מדבל העדיפו לשתוק. "בגלל המצב", אמרה אם שכולה. "צריך לתת לחיילים לעשות את העבודה".
אחרי המלחמה הוחלט שאייזנברג יישאר בעוצבת האש שנה נוספת. קידומו עוכב. הוא השקיע מאמצים רבים בשיקום האוגדה ובטיפול בגדוד שנותר פצוע מדבל. מיעט לדבר על מה שהיה, אבל "נראה מיוסר", כדברי מקורביו.
כשנשמעו הקריאות להתפטרותו, לא הגיב. אביו משה ניהל את המלחמה על שמו הטוב במקומו. "אני אלחם בשבילך", אמר . אייזנברג הבן כעס על הדברים, שנאמרו בראיון עיתונאי, ובין השניים נוצר קרע, שאוחה רק לאחרונה.
"ברכות לתפקידך החדש", כתב עכשיו משה אייזנברג לבנו על לוח שגילף מעץ זית. דברים שגם הבן לא ראה עדיין בגלל עיסוקיו. "שמור על חייליך כאילו היו בניך. אבא ואמא שלך".
ב-19 בנובמבר נכנס אייזנברג לתפקידו כמפקד אוגדת עזה. מראש ידע שלא צפויים לו הרבה ימי חסד. קודמו בתפקיד, תא"ל משה (צ'יקו) תמיר, השאיר נעליים גדולות. אבל, אומרים, אייזנברג לא מתרגש. הוא קר רוח.
המלחמה רק הפכה אותו "מחושל יותר". הדרך להתמודד עם כאב, אמר פעם, היא עשייה. החזרת חיילים לפעילות מבצעית, ומהר. זה היה אחרי האירוע הקשה בזייתון. "כמו לרכוב על אופניים", אמר אז, "אם נופלים מהם, צריך מיד לטפס בחזרה".
אייזנברג , אומרים חבריו, הוא נווט בחסד. ספורטאי מעולה. הוא אוהב לרכוב על אופניים. ברור לו שעזה היא מרתון. הפעם, אמרו, הוא בשל לפעולה.
נא להמתין לטעינת התגובות
