ראשי » חדשות » צבא וביטחוןגלוש ב - nrg מעריב מהסלולר

"הגראד שינה אותי": עדותו של צלם מעריב

אדי ישראל, צלם מעריב שבית הוריו נפגע מרקטת גראד ואביו נפצע קל בפגיעה, מספר על הרגע בו שינה לעד את מבטו דרך עינית העדשה

רבים מאיתנו, אנשי התקשורת, מרגישים בלתי פגיעים. התחושה המשכ(ק)רת של הכח, היא זאת שמאפשרת לנו להסכים בלי למצמץ, כשמציעים לנו להיכנס עם כוחות צה"ל לשטחי אויב, זאת שמאפשרת לנו לרוץ ראשונים לזירת פיגוע או להמשיך כרגיל מתוך שכנוע עצמי עמוק, שהטפטוף עכשיו זו לא רקטת קסאם, אלא גשם.

15 שנה אני עובד כצלם חדשות. אנחנו הצלמים, הופכים עם השנים להיות כמו המצלמה שלנו. כמוה, גם אנחנו נחשפים למראות קשים הנצרבים בזיכרון, שחולף עם הלחיצה על כפתור ה"שלח" למערכת.

בשמונה השנים האחרונות, אני מלווה ומתעד את חייהם הבלתי נסבלים של תושבי שדרות והסביבה באותה השיטה: חשיפה-זיכרון-שליחה-צילום תחרות יופי. גם כשלפני שמונה ימים החל לרדת ברד של טילי גראד באשקלון, מקום מבצרה של משפחתי והוריי, ביטחוני לא התערער.

אבל כל זה היה נכון ליום אתמול. עם תחילת המבצע ברצועה, שלחתי את אשתי ושלושת ילדיי להתגורר אצל הוריה במושב יגל שבמרכז, עד יעבור זעם. בגלל העבודה הרבה, זאת היתה גם הפעם האחרונה שראיתי אותם. הוריי, רחל ויהודה, התעקשו להישאר באשקלון למרות המצב. את ההפוגות הקצרות בין מרדף למרדף אחר התמונה הבאה, ניצלתי כדי לאכול אצלם.

כך היה גם אתמול בצהריים. מיהרתי לסיים את מנוחת הלוחם שלי, כי ידעתי שלאחריה אני מקבל פס לכמה שעות, כדי לראות את משפחתי. הודיתי לאבי ואמי על הארוחה ויצאתי לכיוון המרכז, מבלי לדעת שבשעות הקרובות, בעל כורחי, אנחנו נהפוך לסיפור שכל עורך היה מצקצק בלשונו בהנאה, ברגע שהוא היה נוחת על שולחנו.

סמוך לשעה 16:00, הגעתי למושב. אשתי וילדיי נפלו לזרועותיי, מביעים דאגה לשלומי. רק רומי הקטנה חיבקה ולא שאלה שאלות. לשמחתי, היא לא ממש מבינה מה קורה. בטרם יבשו הנשיקות מפניי, הגיעה התראה על טילי גראד שנחתו באשקלון.

מתוך ידיעה שיש צלם שמחליף אותי עכשיו, התיישבתי על הספה והדלקתי טלוויזיה. על המסך ראיתי את אתר הפגיעה ואישה מוכרת, שמכה את עצמה מתוך תסכול וצער. זאת היתה אמא שלי.

"לא סיכנתי רק את עצמי"

הטיל פגע אצל השכנים, אבל ההדף והרסיסים פגעו בבית הוריי. מבול של טלפונים מחברים, החל לזרום אלי. "ההורים שלך בסדר", הם ניסו להרגיע אותי. לפתע אבא שלי הופיע על המסך. כולו שותת דם.

אחר כך, בבית החולים, כשסם ההרדמה החל לפוג בעקבות ניתוח להוצאת רסיסים מידיו ורגליו, אבא סיפר לי שנפצע, כשרץ החוצה מהממ"ד כי חשש שאחי הצעיר לא הספיק להסתתר.

ברגע שראיתי את התמונות בטלוויזיה, נפרדתי ממשפחתי ועשיתי מה שאני יודע הכי טוב – נסעתי למוקד האירוע עם תחושות מודחקות. הבית של הוריי היה הפוך. שלוליות דם והרס רב של שולחן ערוך לקראת שבת, היו עדות מזעזעת למקום שרק לפני כמה שעות היווה עבורי מפלט שפוי ועכשיו הפך לזירת צלמים.

אבל לא אני. לא יכולתי להרים את המצלמה. ההחלטה לנסוע קודם לבית, נבעה ממנגנון הדחקה מקצועי אוטומטי – נופל גראד, נוסעים לזירה לצלם את ההרס, ומיד אחר כך נוסעים לבית החולים לצלם את הפצועים.

בבית החולים, אחרי שפגשתי את ההורים שלי, הרשיתי לעצמי להתפרק. הרגשתי רעד בכל הגוף ולא הפסקתי לבכות. לראשונה בקריירה שלי, הבנתי שזה יכול להגיע אלי. הבנתי שבכל הפעמים האלה שהמשכתי לנסוע כשהצופרים ייללו, סיכנתי לא רק את עצמי, אלא גם את עתידם של האנשים הכי חשובים לי בחיי.

הוריי נפצעו באורח קל והרס רב נגרם לביתם. למרות זאת, היה דבר אחר שהטריד את אמי: "למה? למה? עד שהבן שלי נוסע לראות את הילדים שלו", היא קוננה עלי ועל משפחתי בבכי. כמו לי, גם להוריי יש שלושה ילדים. אחרי שבוע ימים, ילדיי ראו אותי לראשונה אתמול, ביום בו כמעט ראיתי את הוריי בפעם האחרונה. המבט שלי דרך עינית העדשה השתנה לעד.

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...