דליה דורנר: סיפורה של שופטת אחת
עם יציאת ספר חדש הסוקר את פועלה נזכרת דורנר בטראומת ילדותה, סוגרת חשבון עם שר המשפטים ומצהירה: העליון הוא ימני
בלילות מצאה דולי נחמה בזרועותיהן של שתי בובות אהובות, ג'וזפין וג'ורג', אבל כשהבנות בחדר לעגו לה, היא נאלצה להיפרד גם מהן. רק כשהמדריכה פנתה אליה והציעה, "אולי ניתן לך שם עברי", החליטה הילדה דולי לצאת למלחמה. "הכל לקחתם ממני, גם את השם אתם רוצים לקחת? את השם אני לא נותנת", התריסה.
חלפו 64 שנים. שמה של דולי עדיין הולך לפניה, רק שעכשיו קוראים לה כבוד השופטת דליה דורנר, ואת ההחלטה על שינוי השם היא קיבלה מבחירה. "כשסיימתי את לימודי המשפטים באוניברסיטה, הבנתי שזה לא נשמע טוב 'עורכת הדין דולי', והחלטתי להחליף את שמי", מספרת דורנר. "בחרתי בשם דליה משום שיש בו אותיות מהשם דולי. הסתגלתי אליו כפי שהסתגלתי לשם המשפחה החדש שלי, לאחר שנישאתי".
כך שבסופו של דבר ויתרת על חלק מהזהות שלך רק בגלל שהשם נשמע פחות טוב?
"כילדה שמרתי על שמי כחלק מהאישיות שלי. הרגשתי שלקחו ממני בבת אחת הכל, זו היתה תחושה איומה, ולכן הרגשתי שאני צריכה להגן על שמי. הייתי ילדה מפונקת בסך הכל, ופתאום מצאתי את עצמי במוסד לילדים כשאיני דוברת את שפת המקום. לפני כן חוויתי את מות אבי וקבורתו, ופתאום גוזרים לי את הצמות, ואז רוצים לקחת את שמי. זה ממש פגע באוטונומיה שלי.
"אני זוכרת את התחושה החריפה הזו עד היום. דמותי השתנתה. תמיד ראיתי את עצמי כילדה עם שתי צמות, קשרתי אותן בקוקיות, בסרטים יפים, ופתאום אין צמות, אין אבא, אמא לא מסוגלת לתת לי את תחושת הביטחון, אין שפה, ואז אומרים לי: 'נקרא לך בשם אחר'. פרצתי בבכי מר. המדריכה שלי, אסתר הירשפלד, שאני מעריצה אותה, אמרה לי, 'טוב, אז תישארי דולי'. כשבגרתי והעולם נראה לי בטוח יותר והאישיות שלי כבר התגבשה, קיבלתי החלטה קרה - לשנות את השם. אני לא יודעת אם הייתי עושה את זה היום".
בשנים שבהן שירתה בבית המשפט העליון נתפשה דליה דורנר כסמן הליברלי, ההומניסטי, שלו. רוב הציבור רואה בה נציגה טיפוסית של אליטת שופטי העליון. במשך השנים יצא לשופטים האלה דימוי של אריסטוקרטים מתנשאים, בנים למשפחות שמוצאן בצד הנכון של הגלובוס, שפילסו את דרכם לפסגת השיפוט דרך שכונות היוקרה של ירושלים, רצוי רחביה.
הסיפור האישי של דורנר, שאותו העלתה על הכתב במסגרת "ספר דורנר", ספר הוקרה שניתן לכל שופט עליון אחרי שפרש לגמלאות, העומד לצאת בקרוב לאור, מנפץ את הקלישאה הזו.
אם מישהו יחליט להסריט את סיפור חייה של דליה דורנר, ייצא לו סרט טורקי. לא רק משום שהיא נולדה באיסטנבול, או בגלל שלימים נאלצה למכור את ג'ורג' וג'וזפין, הבובות האהובות שלה, כדי לממן את לימודי המשפטים, "לא הייתי סנטימנטלית.
דורנר היתה שמחה לספר את חייה מהתחלה, אבל כמו בטלנובלה פופולרית, עשר השנים הראשונות נמחקו לחלוטין מזיכרונה. הטראומה של מות אביה, הניתוק ממשפחתה והמעבר למוסד בנהריה הותירו חור שחור בתודעתה.
"הזיכרון הראשון שלי מתחיל ברגע שהגענו לארץ, כשהייתי בת עשר", היא משחזרת. "הגענו מאיסטנבול ברכבת. היו לנו שני תאי שינה - אחד להורים, לוי ומינה גרינברג זכרם לברכה, ואחד לי ולאחי. שנינו רבנו מי יישן במיטה העליונה ומי בתחתונה. זה הזיכרון הראשון שלי בחיים. אני לא זוכרת איך נראה הבית בטורקיה, היכן למדתי, מי היו המורים, החברות. מהסיפורים של אמא אני יודעת שאבא היה סוחר עצים, שרוב הזמן הוא לא היה בבית כי הסתובב ביערות, והגיע הביתה בסופי שבוע. היינו משפחה אמידה".
"ב-43' הטורקים הטילו מס שבח על המיעוטים - יהודים, יוונים וערבים. זה היה סכום עתק, אבא לא עמד בנטל התשלום, ונכלא במחנה עבודה. הוא שלח מכתבים לקרובי משפחה בארץ ישראל וכתב להם: 'הייתי רוצה שאשתי וילדיי היקרים יהיו אצלכם. ואני - כאשר אבדתי, אבדתי'. לסבי, הרב ד"ר דוד מרכוס ז"ל, היו קשרים עם מנהיגי היישוב היהודי בישראל. האנגלים לא נתנו לבוא ארצה, אבל סבא הצליח להשיג לנו ויזות תיירים.
"אמא סיפרה שכבר במחנה אבא לא הרגיש טוב, והתברר שלקה בסרטן. הגענו ארצה, ואבא אושפז בבית החולים. אני זוכרת אותו עומד על המדרגות של הדסה הר הצופים, לבוש בגדים של בית חולים, אני רצה לעברו והוא מניף אותי באוויר. כעבור עשרה ימים אמא הכניסה אותי ואת אחי אדי, לחדרו של אבא, ואני רואה שפניו נפלו. זה דבר שעד היום מבהיל אותי. הסרטן ממש אוכל את פני האדם. לא הכרתי אותו. אחי ואני עמדנו שם מפוחדים. אמא רצתה שניפרד מאבא. כמה ימים לפני כן הוא היה בריא והניף אותי באוויר, ופתאום אבא בקושי מדבר. הייתי די קפואה. לא זוכרת אם בכיתי.
"כשנפטר, לא נתנו לי ולאחי לגשת אל הקבר. השאירו אותנו בהר הזיתים למעלה, ואבא נקבר למטה. זה לא היה רעיון חכם, כי מלמעלה ראיתי איך מכניסים את הגופה לבור, והבנתי מה אני רואה. הבנתי שזה סוף הדרך. היה יותר טוב אם הייתי מצטרפת ללוויה, כי שם למטה, בהתקהלות, לא הייתי רואה דבר. מהרגע שהגענו לארץ ועד שנכנסתי למוסד ילדים והייתי ללא צמות, עבר חודש. אמא הלכה לגור עם אחותה חמדה ומשפחתה, בדירה קטנה בת שני חדרים, ואחי ואני יצאנו למוסד".
ניסית להתנגד? לדבר על לבה?
"לא. אני חושבת שפשוט הייתי בהלם".
את הלילה הראשון במוסד דורנר זוכרת היטב. אדי בכה, והיא נקראה להרגיעו. "אדי רוצה את אמא - זה מה שאני זוכרת מהלילה הראשון. התחלתי להרגיש שאני מחליפה תפקידים. הוא היה בן שבע, צעיר ממני בשלוש שנים. אני קבעתי את גורלו. בהתחלה חשבתי שילך לבית ספר ימי, ילמד מקצוע, אבל זה לא התאים לו. אז חיפשתי מקום שלא יעלה כסף ומצאתי את המוסד החינוכי בשער העמקים. הייתי לו כמו אמא, ועד היום אני קוראת לו בשם בני הבכור אריאל, כאילו אדי הוא בני".
בשנים ההן, שנות מלחמת העולם השנייה, הרעב היה בן לוויה קבוע. "האוכל היה מאד בסיסי. תמיד היינו רעבים. בשבת בבוקר היינו מקבלים חצי ביצה, בשישי בערב מרק דליל ופרוסות לחם שעליהן היינו מניחים חתיכות מלפפונים", מספרת דורנר. היא חיה בצפיפות בחדר קטן עם עוד חמש בנות. "נאלצתי לישון במיטה המתקפלת". אבל עם הזמן רכשה חברות ולמדה עברית.
היום היא נזכרת בתקופה ההיא בגעגוע. "היינו קבוצה מגובשת והדלות לא כל כך הפריעה לנו. אלה היו שנים טובות מאד, נהדרות. המדריכים שלנו היו נפלאים, היתה רוח יחידה, היינו שם 50 ילדים, שלחלק מהם היו ביוגרפיות יותר קשות משלי - הוריהם נרצחו באירופה, הוציאו אותם ממנזרים. לבשנו סמרטוטים אבל לא היה דבר יותר טוב מהחינוך שקיבלנו. חינכו אותנו לציונות, לאהבת האדם, לכבוד האדם".
דווקא כשנדמה היה שהכל הסתדר, והיא נטמעה בחברה הישראלית, חלה נסיגה. זה קרה כשדורנר עברה ללמוד בתיכון הריאלי בחיפה. עכשיו כבר לא היתה עוד אחת בין ילדים ניצולים מאירופה והשוני בינה ובין הצברים של הכרמל היה ניכר.
"הרגשתי ילדה לא מקובלת, שוב הייתי העולה החדשה, האחרת, לא משלנו. אני זוכרת את שיעורי ההתעמלות. לבנות היו בגדים מיוחדים: נוסף על מכנסי התעמלות וחולצה לבנה, היה מלבוש כחול שצריך ללבוש על החולצה. לא ידעתי, ולשיעור הראשון הגעתי בלי אותו מלבוש. המורה הסבירה איך צריך להתלבש וביקשה מילדה שהיתה לבושה פרפקט לקום, ואז אמרה לי, דולי גרינברג, קומי ותראי לכולם איך לא צריך להתלבש. בגיל 74 אני עדיין זוכרת את האירוע הזה. זה דבר נורא לעשות לילדה.
"הלכתי לשומר הצעיר, למרות שבריאלי היו חייבים ללכת לצופי הריאלי. מרדתי בהם. אם היו יודעים, היו הורגים אותי. אבל גם בקן של השומר הצעיר לא היו לי חברים. לא מצאתי את מקומי. הריאלי היה בית ספר פרטי, והילדים שלמדו שם היו ממשפחות מבוססות כלכלית יחסית. לנו לא היתה הכנסה קבועה, לפחות לא משהו שיכולת לתכנן עליו.
"אמא שכרה דירה בדמי מפתח ברחוב עקיבא 45 בחיפה. חדר אחד השכרנו כדי שתהיה לאמא הכנסה קבועה, אבל השוכרים לא שילמו בזמן, ובגיל 14 התחלתי לעבוד. נתתי שיעורים פרטיים, לימדתי קרוא וכתוב. היינו מאד זקוקים לכסף הזה".
אמא ביקשה שתצאי לעבוד או שהבנת לבד שאת צריכה לתרום לפרנסת המשפחה?
"אמא לא ביקשה כלום. היא נשארה חסרת ישע לחלוטין כאשר אבי נפטר והשאיר אותה עם שני ילדים. היא לא ידעה מה לעשות. ככה מצאתי את עצמי שוב עם העול עליי, הולכת לימי ההורים של אחי, חושבת מה הוא יעשה אחרי בית הספר העממי. הייתי לבד, לא היו לי חברות, ובשבתות הייתי עוזבת את הבית ומסתובבת סתם כך בחוץ, כדי לא לצער את אמא בשל העובדה שאין לי חברים".
בגיל 14 החל לפקוד אותה חלום קבוע. כשהיא נזכרת בו, משתדלת דורנר לשמור על איפוק, אבל הדמעות מצליחות איכשהו להסתנן לזוויות העין. "זה החריף ככל שגדלתי והתחלתי לשאת בעול הפרנסה של המשפחה. חלמתי על אבא שחוזר ואומר לי: 'דולי אני פה. אל תדאגי, אני אטפל במה שצריך. תלכי לשחק. תלכי לעניינייך"'.
"אני אומרת את זה עכשיו ומרגישה שאני מתחילה לבכות. החלום הזה הביע את התחושה שלי שאני רוצה לברוח מכל זה, הוא בא בתגובה להרגשה שהכל כבד עליי, שאילו אבא היה בחיים, לא הייתי צריכה לסחוב את כל זה על כתפיי. שנים חלמתי את החלום הזה. גיל ההתבגרות זכור לי כתקופת עצובה".
הבדידות התפוגגה כשדורנר התגייסה לצבא. "זו היתה תקופת פריחה", היא נזכרת. "סוף סוף היתה לי חברה, הכרתי את אהובה ורבר, שהיתה מעט מבוגרת ממני. איזה אושר. איזה אושר. יש לי חברה. התחלתי חיים חדשים. התחלתי להרגיש ביטחון. שובצתי לחיל המודיעין, שירתתי בבסיס ברמלה. אחר כך יצאתי לקורס קצינות אבל לא קיבלתי את הדרגה כי התגייסתי צעירה מדי. בכיתי כל כך, ואמא ניחמה אותי".
סוף סוף מצאת נחמה אצלה?
"תמיד הייתי צריכה לדאוג לאמא כמו לבתי. אבל היא היתה אישה חמה, אוהבת, תמיד יכולתי לבכות על צווארה. כשלא קיבלתי את דרגת הקצונה, אמא אמרה לי: 'אל תדאגי. את עוד תהיי גנרל'".
במהלך השירות הצבאי החלה דורנר את לימודי המשפטים באוניברסיטת ירושלים. "זה היה לגמרי באקראי. אלו היו הלימודים היחידים שניתן ללמוד בערב. בכלל רציתי להיות סופרת, אבל ידעתי שזו לא פרנסה טובה. עשיתי את הסטאז' במשטרה. שילמו שם משכורת טובה, הייתי חייבת להמשיך לפרנס את המשפחה. כשעשיתי תואר שני התברר שאזכה בעוד 20 לירות במשכורת החודשית".
בבית הספר למשפטים היא הכירה את בעלה, שמואל דורנר. ב-62' לאחר שנישאו, עברו להתגורר באשדוד. דורנר התגייסה לפרקליטות הצבאית, שבה שירתה במשך 20 שנה כסנגורית פיקודית ובהמשך כסנגורית ראשית.
שמואל פתח משרד עצמאי, אך עבר לעבוד במשרד המשפטים כממונה על המשפט הציבורי. באשדוד נולדו שני הבנים - אריאל, פרופסור למשפטים, ואמיר, עובד בחברת היי טק. אמה של דורנר עברה להתגורר בשכנות לבתה, וטיפלה בשני נכדיה. האם העניקה לנכדיה את מה שלא יכלה להעניק לבתה.
"לאמי יש חלק גדול בחינוך של ילדיי", אומרת דורנר. "היא תמיד התנצלה ואמרה: 'אני מצטערת שלא הייתי לך אמא'. אמרתי לה: 'לא נכון, מאד אהבת אותי'. אמנם לא היתה לה יכולת לטפל בי ובאחי, אבל היא היתה חמה ואוהבת. מהבחינה הזו הרגשתי שיש לי פינה מנחמת".
בני הזוג התגוררו בשיכון רסקו, לצד עולים ממרוקו, אלג'יר, רומניה. "בעלי החליט שאשדוד עיירת פיתוח שבונים בה נמל, ויהיה נחמד לגור בה. אני אוהבת את אשדוד. שמחתי מאד שהילדים שלי גדלו בסביבה מעורבת, לא בסביבה של ילדי שמנת. היה לנו בית קטן ברחוב חוחית מספר 3. זה היה מקום נהדר לגדל בו ילדים: הפתיחות, הרב תרבותיות. אני דוברת צרפתית ושמחתי לתרגל את השפה עם יוצאי מרוקו ואלג'יר. היינו הולכים לשפת הים ברגל. אני מה זה מתגעגעת לעיר".
במהלך שירותה כסנגורית צבאית, כיהן מאיר שמגר, לימים נשיא בית המשפט העליון, כפרקליט צבאי ראשי. ההיכרות ביניהם העמיקה כששמגר היה שופט בבית המשפט העליון, ודן לצד דורנר בבית הדין הצבאי לערעורים. כשקיבל את תפקיד נשיא העליון, המליץ שמגר על דורנר לכהונה כשופטת עליונה. המינוי של דורנר, אז שופטת מחוזית, התעכב, אבל שמגר הבהיר לה: "נשיא בית המשפט העליון מבטיח לך שתהיי שופטת", ואכן כעבור מספר חודשים, באפריל 93' החלה הקדנציה שלה בעליון.
על כך מתלוננים פוליטיקאים ומשפטנים: ששופטי העליון הם חברה סגורה שמתמנה בשיטה של חבר מביא חבר. "הקשר שלי עם שמגר היה לגמרי לא חברתי, אלא מקצועי. הוא ישב איתי בהרכב, ראה את פסקי הדין שלי. ההמלצה שלו היתה מקצועית. הוא אחראי לקריירה שלי במובן זה שהעריך אותי מקצועית. החברים שלי אינם בהכרח מתחום המשפט".
כשופטת , דורנר תמיד נחשבה ליברלית. עורכי דין שביקשו להגיש ערעור על הארכת המעצר של לקוחותיהם הקפידו לוודא שהיא יושבת בתורנות המעצרים, שכן יצא לה שם של שופטת שמשחררת נאשמים ממעצר.
היו לה לא מעט החלטות מתוקשרות: דורנר היתה בצוות המחוזי שהרשיע את דמיאניוק; היא קיבלה את בקשתו של עמוס ברנס למשפט חוזר, שבו זוכה מרצח רחל הלר, אחרי שישב שנים ארוכות בכלא; היא קיבלה את תביעתו של הדייל ההומוסקסואל יונתן דנילביץ' שדרש מאל על זכויות שוות לבן זוגו; הקלה בעונשה של כרמלה בוחבוט שהרגה את בעלה לאחר שנים של התעללות; קיבלה את עתירתה של אליס מילר לצאת לקורס טיס בחיל האוויר; ביטלה את הצנזורה שהוטלה על הסרט "ג'נין ג'נין"; וסברה בדעת מיעוט שיש לזכות את סולימאן אל-עביד מרצח חנית קיקוס. היא נחשבת כמי ששמרה על זכויותיהם של עברייני צווארון כחול, והחמירה בעונשם של עברייני צווארון לבן.
במרץ 2004 פרשה לגמלאות, וכיום היא מכהנת כנשיאת מועצת העיתונות. בנוסף, עמדה בראש ועדת חקירה ממלכתית לבחינת מצבם של ניצולי השואה, ובראש ועדה ציבורית לבחינת חינוך ילדים חריגים. "אחותנו דליה", נפרד ממנה נשיא בית המשפט העליון לשעבר, אהרן ברק, "עם פרישתך נעשינו עניים יותר".
השבוע נדרשה דורנר לפנייתו של ח"כ גלעד ארדן ליו"ר מועצת הכבלים והלוויין, שבה דרש לחסום את שידורי רשתות הטלוויזיה הערביות, בהן אל-ג'זירה, בטענה שהדיווחים שלהן שקריים, מסיתים וגורמים לדמורליזציה בציבור הישראלי.
דורנר, סניגורית נאמנה של חופש הביטוי, מתנגדת. "אם רשת אל-ג'זירה מדווחת דיווחים שלטענת גורם כלשהו מנוכרים ואינם אובייקטיביים, אולי צה"ל צריך לשקול להכניס עיתונאים לרצועת עזה. אבל לא ניתן לסגור ערוץ תקשורת רק משום שהדיווחים שלו אינם אוהדים את ישראל או גורמים לדמורליזציה. אי אפשר שלא לאפשר לציבור לשמוע את הדברים, כי צריך לדעת מה האויב אומר. מי שלא נעים לו, שלא יסתכל. אני רוצה לדעת מה האויב שלי אומר".
את שותפה לטענה שהתקשורת הישראלית מדווחת פחות על האבידות שנגרמות לפלסטינים ומתרכזת בדיווחים אוהדים על פעולת צה"ל בעזה?
"לא. העיתונות מדווחת על כך שהרגנו משפחות שלמות בעזה, על פגיעות מאד קשות שלנו. יש בה חלק יותר ביקורתי, יש איזונים".
בוויכוח על תפקידו של בית המשפט העליון, דורנר מזוהה בנחרצות עם האסכולה האנטי פרידמנית, של אהרן ברק ודורית ביניש. היא מתנגדת נחושה ליוזמות החקיקה של שר המשפטים, שנועדו לצמצם את סמכויות בית המשפט העליון, ולמתקפה העקבית שלו על שופטי העליון, ובמיוחד הנשיאה, ביניש. לא מזמן, היא מספרת, בביקור הזדהות שערכה עם בעלה וחברים בשדרות, היא התוודעה לנזק הרב שגורם לדעתה דניאל פרידמן למערכת המשפט.
"זה היה כשתושבי שדרות סבלו מהפגזות נוראיות. הסתובבנו במרכז המסחרי, בעלי עסקים זיהו אותי, התגודדו סביבי, היו להם הרבה מאד טענות. הם הגישו עתירה לבג"ץ וביקשו שהממשלה תשלם להם אותם פיצויים ששילמו לסוחרים עקב נזקי מלחמת לבנון השנייה. ואז אחד מהם אמר: 'חבל על הזמן שלנו. השופטים לא יפסקו נגד הממשלה. הם מפחדים מפרידמן'. הרגשתי איום ונורא. אני יודעת שהשופטים לא פוחדים. אבל זה בכלל לא חשוב, כי הבעיה היא לא אם שופטי העליון מפחדים או לא, אלא איך הסוחר בשדרות תופש אותם. זו פגיעה קשה באמון של הציבור במערכת המשפט, וייקח זמן רב להחזיר את המצב לקדמותו".
אחת הטענות המרכזיות של תומכי השר פרידמן נגד בג"ץ היא שהמדיניות האקטיביסטית חרגה מפרופורציות, שהכל שפיט גם כשהתותחים רועמים. כשמוגשות עתירות נגד החלטות הממשלה, כמו למשל עתירה לביטול חוק ההתנתקות, עתירה נגד עסקת חילופי שבויים, סגירת מעברי הגבול, הגבלת החשמל והדלק לעזה - שופטי בג"ץ דנים בהן, במקום לדחותן על הסף. לפי הטענה הזאת, גם אם הוחלט שאין להתערב בהחלטת הממשלה, הדיון עצמו מהווה ביטוי של אקטיביזם שיפוטי חריג, שכן המסר שעולה ממנו הוא שבית המשפט אמור לתת הכשר לכל החלטת ממשלה, גם אם הנושא אינו תחת סמכותו.
דורנר לא מסכימה. "מדינת ישראל היא מדינת חוק הכפופה לאמנות בינלאומיות. אין זה נכון שכאשר התותחים יורים, המוזות שותקות. המלחמה אינה מתנהלת מחוץ למסגרות חוקיות, והחוק קובע מהו שיקול הדעת. יש כללים שקובעים איך אפשר לנהל מלחמה, והכללים האלה לא בשמים, הם מעשיים. מטבע הדברים בית המשפט מאזן, ונותן משקל כבד מאד לזכויות הביטחון שלנו וליכולתנו להגן על עצמנו, בכפיפות לכללים שמגבילים כל מדינה על פי החוק הבינלאומי.
"אני מניחה שאם תהיה פנייה למערכת המשפטית וישאלו איך לנהל מלחמה, ידחו אותה על הסף. בית המשפט לא קובע איך לנהל מלחמה, כפי שלא קבע אם הסכם אוסלו נכון או לא, או אם ההתנתקות בסדר, וכך לגבי ההתנחלויות בשטחים. בית המשפט לא מתערב בזה כי ההיבט המשפטי זניח, וההיבט הפוליטי הוא הקובע. כאשר יש עסקת חילופי שבויים, יש משפחות שרואות עצמן נפגעות, אבל בית המשפט אינו מתר ערב בהחלטה".
בכל זאת, יש תחושה בקרב חלקים גדולים בציבור שבג"ץ שמאלני.
"זו איוולת. אין לי מושג מה דעותיהם של שופטים שכיהנתי לצדם. הימין כועס על בג"ץ שלא ביטל את חוק ההתנתקות. השמאל כועס שתחת מטרייתו נבנו ההתנחלויות. מתי בג"ץ קובע את גבולות המדינה? בית המשפט הנוכחי הוא מאד ימני. לשופטים אליקים רובינשטיין ואדמונד לוי יש השפעות משפטיות ימניות. אדמונד לוי רצה לבטל את חוק ההתנתקות, ומבחינה זו הוא קיצוני. את יודעת איזה אקטיביזם זה לבטל את חוק ההתנתקות? זה דבר מטורף. ומה רוצים השמאלנים? זה לא תפקידו של בית המשפט לקבוע אם יוקמו התנחלויות".
גם בעבר הועלו הצעות לפצל את סמכויות היועץ המשפטי לממשלה, לשנות את הרכב חברי הוועדה למינוי שופטים, לבטל את המינוי בפועל של שופטי העליון, ועוד. למה כשהשר פרידמן מעלה על סדר היום את ההצעות הללו, זה נחשב כאיום על שלטון החוק?
"ההצעות של פרידמן נועדו לקצץ בסמכויות מערכת המשפט. אין לראות את היוזמות שלו - כל אחת בפני עצמה, אלא כמכלול. לפרופ' פרידמן יש השקפת עולם שלפיה יש סמכויות רחבות מדי למערכת המשפט, עצם מהותן מפריעה לרשויות לפעול, ולכן הוא רוצה לשנות את המשטר החוקתי.
פרידמן ביקש בין היתר לפעול לכך שארגונים לזכויות אדם לא יוכלו לעתור לבג"ץ, אלא רק הצד הנפגע אישית, ובכך ביקש להחזיר את המשפט שלנו לראשית ימי המדינה. אם יתקבלו היוזמות של פרידמן, הדמוקרטיה שהכרנו לא תהיה עוד. ההצעות שלו פוגעות בעצמאות בית המשפט, מאפשרות פוליטיזציה של מערכת המשפט".
האם לדעתך הפרידמניזם ייעלם כשפרידמן יסיים את כהונתו?
"לא. אני מודאגת. אני יודעת שאנחנו זקוקים לתקופת הבראה ושיקום של המערכת המשפטית. אני מאד מקווה ששר המשפטים הבא, יהא אשר יהא, אכן יעשה זאת".
איך ניתן לשקם את הנזק שנגרם לדעתך למערכת המשפט?
"כאשר תהיינה התקפות לא ראויות על מערכת המשפט, השר יגן עליה, במקום להציע כל חמישי ושישי לקצץ בסמכויותיה. דרושים כבוד הדדי ושיתוף פעולה בין השר לנשיאת בית המשפט העליון, לשם תיקון ושיפור דברים במערכת".
מה דרוש תיקון במערכת המשפט?
"מערכת המשפט היא מערכת איטית. נכון, יש בעיה אובייקטיבית: יש מעל מיליון תיקים ורק 500 שופטים, וכנראה שאנחנו לא מנצלים את כח האדם בצורה נכונה. המשפטים נמשכים שנים, עינוי דין נגרם לאזרח, ואם יתגברו על זה - דיינו".
בעוד חודש אמורות להתקיים הבחירות. לאיזה שר משפטים את מייחלת?
"שר משפטים שימלא את תפקידו להגן על המערכת המשפטית. למערכת הזו תמיד יהיו מבקרים. לפחות 50% מהפונים אליה, לא מקבלים את אשר הם צופים. התפקיד הבסיסי של שר המשפטים הוא להגן על המערכת. הוא יכול לבקר אותה, אבל מבפנים. זו מערכת שזקוקה להגנה. לשר יש סמכויות ביצועיות מרחיקות לכת.
"בכל שנות קיומה של המדינה, שרי משפטים ממפלגות ימין ושמאל ראו את התפקיד המרכזי בהגנה על המערכת. עד שבא פרידמן וזכינו לתופעה הפוכה. פרידמן לא אמר את זה בצורה ברורה, אבל היוזמות שלו הובילו למעשה לביטול הבג"ץ. רוב הדברים לא עברו, אבל האיש הזה גרם נזק לאמון הציבור במערכת המשפט. מבחינה ציבורית, התמונה שהצטיירה היא שניתן לאיים על בית המשפט בביטול סמכויותיו".
באיזו מפלגה תתמכי?
"אפילו למשפחה שלי אני לא אומרת במי אני בוחרת. זה סוד כמוס. אבל אני מצביעה בכל פעם למפלגה אחרת. יש לנו מבחר גדול, אני עושה קואליציה עם עצמי".
מה הקריטריונים שלך למפלגה ראויה?
"אני תומכת במפלגה שמציעה תרבות פוליטית ראויה, הדוחה פוליטיקאים מושחתים. ביום שהבוחרים לא יתמכו במפלגה שברשימה שלה יש פוליטיקאי מושחת, נתגבר על תופעות השחיתות".
בהתחשב בכך שרמון הורשע בעבירת מין, אפשר לשים איקס על קדימה מבחינתך?
"פרשת רמון היא דוגמה בעייתית מאד. הכרעת הדין בעניינו היתה מאד חמורה אישית. השופטים קבעו שהוא מסר עדות לא נכונה, הביא עדי שקר, הכפיש את המתלוננת והחרטה שהביע היתה מהשפה לחוץ. הם אמנם קבעו שאין בעבירה קלון, אבל הטילו עליו עונש מאסר שאותו הוא ריצה בעבודות שירות.
"לפי הבנתי, אם פסק הדין הזה לדעת הנאשם שגוי, לא צודק, הדרך הנכונה היא להגיש ערעור. אם לא מגישים ערעור, פסק הדין הופך חלוט. גם אם לא נקבע קלון, מבחינה ציבורית הרעיון שהוא מיד חוזר לממשלה ועוד עולה בדרגה, מלמדת בעיניי על תרבות פוליטית לא ראויה. היה נכון שלא נראה את רמון למשך זמן מה בפוליטיקה. בג"ץ אמנם פסק ברוב דעות שמותר לו לחזור לממשלה, אבל לא כל מה שמותר הוא נכון לעשות. אני לא חושבת שכל העולם חי על פי משפט. יש אתיקה, יש תרבות פוליטית מחוץ למשפט".
במילים אחרות: האם ראוי שרמון יהיה ברשימת קדימה?
"מבחינת האתיקה יפה היה עושה רמון לו היה לוקח פסק זמן. איש כזה לא ראוי לאייש מפלגה".
דורנר עדיין מתרגשת בכל פעם שהיא שומעת את "התקווה", מאמינה שישראל צריכה להיות מדינה יהודית, "וככזו צריך להיות פה רוב יהודי ברור וחד משמעי". היא תומכת בשוויון מוחלט לערביי ישראל, אבל מתנגדת לזכות השיבה. "אחרת לא תהיה פה מדינה יהודית. אני חולמת על מדינה של צדק המגשימה זכויות אדם, זכויות חברתיות, מדינה של העם היהודי אך גם של אזרחיה שאינם יהודים, מדינה שבה השוויון מתקיים הלכה למעשה".
התכונה הכי מובהקת שלה היא האופטימיות. "במרץ ימלאו לי 75. בגיל הזה מוכרחים להיות אופטימיים, ואני מאד מקווה שאספיק לראות את חלומותיי מתגשמים במלואם, או משהו בכיוון הזה, כי אני גם ריאליסטית. הילדה דולי לא עברה מהעולם. אני עדיין דולי".
נא להמתין לטעינת התגובות
