כך נראית עזה מבעד עיניו של לוחם צה"ל
הקפצה, טלפון אחד להורים ותפילה. צובעים פנים, נכנסים בשקט. פצמ"רים מעל, בתים ממולכדים, מה זה עזה? קן צרעות - מונולוג של לוחם
"בשבת הקפיצו אותנו מהבסיס. שטחי כינוס. היה מתח כזה. מה יהיה, ואיך ואיפה. ציפינו למשהו יותר גרוע. אני התקשרתי הביתה. צהריים, משהו כזה. אמרתי להורים: 'תדעו שאני אוהב אתכם'. 'מרגע זה אני בלי פלאפון'. אחר כך צלצלתי לחברה: 'ממי, תשמעי, אני לא יודע מה הולך להיות, יכול להיות שלא נדבר כמה ימים'. זהו. אחרי זה לקחו לנו את הפלאפונים. התארגנו: תיקים. אולי 40-30 קילו כל תיק.
"מה שמים? תלוי איזה אמצעי מיוחד אתה לוקח. מים, בשקיות. אוכל. לחמניות עם קבנוס. ככל שהמבצע מתגלגל, יש תוכנית לוגיסטית, איך 'מתספקים' את הכוחות. בגדי חורף, כי קר. פליז, גופיות חמות, גרביים. בהליכה ארוכה אתה רוצה ללכת עם מה שפחות, כי אתה מזיע המון. אבל אם שמרת לך סט בגדים יבש, אז אחר כך אפשר להחליף גרביים או לשים עוד זוג גרביים, או לשים מתחת חולצה. מה שאפשר. לוקחים סיגריות. מי שצריך. ב'בנדולרה', שקית כזאת, לדברים הקטנים. סוכריות גומי לערנות, פירות יבשים. דברים שייתנו לך אנרגיה. יורדים לפרטים הקטנים: נתקלת, אתה בציר התנועה, יש לך תיק 30 קילו, זרוק ת'תיק תתחיל להילחם.
"צובעים ת'פנים, אחד לשני. ה' משקיענים', עושים צורות. הבעיה של הצבע שזה יורד רק עם סבון 'דנה', המגעיל הזה, של הצבא. תכל'ס, סבון כלים. אתה שוטף עם זה, מרגיש שנופל לך האף. בינתיים כבר יצאה שבת. הרב עשה לנו הבדלה. קידש ובירך אותנו. עמדנו קרובים. יד על הראש אחד של השני. ביחד. תפילה לפני היציאה לקרב. 'השם צבאות ישראל. . . אל ירך לבבכם. . .'. כולנו אמרנו: 'אמן', אחרי הרב. הנחנו תפילין. דתיים ולא דתיים.
"הרבה לבשו ציצית, בכניסה פנימה. התפללו באדיקות. לא היה הרבה זמן לעסוק ברגשות, אבל שרנו. 'אין לנו על מי להישען אלא אלא על אבינו, אבינו שבשמים'. לעודד את עצמנו. להתחזק. לא חושבים באותם רגעים. יודעים שאולי לא כולם יחזרו, מבינים מצוין, אבל שמים את הרגשנות בצד. לא מתעסקים בזה. אי אפשר. אחרת הבטן שלך מתהפכת. אתה נחלש.
"עולים על ציוד, כמה מילים של ציונות מהמפקד, להזכיר לאנשים למה הם שם, בשביל מי. למה אנחנו עושים את זה. מעבירים ספירה של האנשים, בקול רם, ויוצאים לדרך. אני מסתכל קדימה ואחורה, על החי"רניקים שהולכים לפניי ואחריי. שני טורים ענקיים של חיילים. עוצמה לא רגילה. טנקים. בשמים חיל האוויר. בראש אני חושב 'הנה כל הצבא שלי. אני חלק מהדבר האדיר הזה שצועד פנימה'. אומר: 'וואללה', מרגיש שליחות. אתה יודע שאתה הולך לקראת משהו גדול, שכל המדינה מסתכלת עליך. חיכו לו הרבה זמן. אתה רוצה לעשות את זה בצורה טובה. לייצג בכבוד את הצבא, את הגדוד, את חטיבת גולני.
"הולכים לכיוון הגדר. שש בערב. קצב סביר. לא רץ ולא זוחל. הליכה מאובטחת. צריך לחתוך ת'גדר. יש אנשים שזה התפקיד שלהם. משהו כמו שבע. עברה שעה. תכף נכנסים.
"מהר מאוד נפלו פצמ"רים. בדיוק עברנו את הנקודה הראשונה והיינו בדרך לנקודה השנייה. קודם נפל הפצמ"ר הראשון. אחר כך השני. עוצרים. פורסים את הכח באבטחה לכל הכיוונים. פורסים את האנשים. יש הלם ראשוני, אבל מתפקדים. הכל נעשה בקור רוח. עניינית. אין דרמות. חייל צורח, המפקד אומר לו: 'תמשיך לצרוח, זה אומר שאתה בחיים, בסדר גמור'. הטיפול בפצועים יעיל. הפינוי זריז. אחד אומר, לפני שמוציאים אותו מהשטח: 'עוד נזיין את החמאס'. צוחקים. ככה, בקטנה. יש רגעים של פחד. לא פחד. חשש. חשש זה האח התאום של הפחד, רק יותר נמוך.
"התוכניות משתנות. מבחינת זמן, איפה היינו, איפה רצינו להיות. יש לנו פחות אנשים, פחות מפקדים. חור בנוף. צריך ארגון מחדש של הכח. מעדכנים מספרים. מבצעים ספירה שקטה. מעבירים בנגיעה מאחד לשני, עד שזה מגיע לראשון. ברור לנו כבר שיש התנגדות. כוחות החיפוי, שריון וחיל אוויר, נכנסים ונותנים גיבוי. ממשיכים ללכת. מתקדמים בצורה מדורגת. לאט.
"קר. לפעמים נדמה לי שזה הלילה הכי קר בשנה. אנחנו מזיעים בהליכה והזיעה לא מספיקה להיספג. הקור חודר הכל. שום דבר לא עוזר. הבוץ נדבק ומכביד על הנעליים. מקשה על ההליכה. לא מצליחים להתחמם. אני כל הזמן חושב מתי שמש, מתי אור? בא לי קיץ.
"מה זה עזה? לא יודע. צפוף, קן צרעות, כל מה שאומרים. לא הייתי רוצה לגור שם. 'צבא של חמאס בתוך אוכלוסייה אזרחית', אמר לי מישהו. באיזשהו מקום אני חושב שציפינו ליותר גרוע ממה שמצאנו בפנים. כי הייתה ההתלבטות של הגבוהים, אם להיכנס. וגם שמענו בתקשורת. אומרים לך כל הזמן: 'הם מוכנים', 'הם מחכים לנו', 'יש להם אמצעים', 'הם מנצלים את הזמן'. צובעים לך ת' תמונה בשחור. מכניסים ללחץ. בסוף אתה רואה שהשד לא כזה נורא. אחרי הכל אנחנו צה"ל. חיילים מאומנים. הרבה יותר טובים מהם.
"'אנחנו הלקח של מלחמת לבנון השנייה', אמרתי כל הזמן לאבא שלי, עוד לפני הכניסה. את כל המסקנות יישמו עלינו. קרעו לנו את הצורה לא סתם. אתה יודע שלא משנה, אם יפגע בך כדור של חיזבאלון או חמאסניק. כדור פוגע. גם הורג. אז אתה לא מזלזל בצד השני. אבל יש לך ביטחון. אתה יודע מה אתה שווה. ושאתה מוכן.
"הולכים בשטח פתוח. מסתכל מסביב. מחפש סימנים של דברים. נכנס לעומק השטח. זה לא טבעי ללכת לתוך סכנה. האינסטינקט של הבן אדם הוא אחר, אבל בנו אותך לקראת זה. יש לך משימה והיא 'שם'. לגדר תחזור כבר אחר כך. בדרך הביתה. אם בא לך להשתין, אתה מתאפק. אתה לא רוצה להיות זה שעוצר את הטור. מקסימום, תשתין חצי דקה. תוך כדי. בסוף אנחנו גברים. מזל. ברגע שעוצרים, חצי מהחבר'ה שומרים, וחצי מנמנמים. עם הציוד על הגב.
"נרדמים יותר מהר מבבית. המ"פ לא ישן. העיניים שלו אדומות. אנחנו צמודים לנשק. הנשק זה 'החיים שלך'. החברה הכי טובה שלך ברגעים האלה. כשאתה יוצא למועדון אתה לא עוזב לחברה שלך את היד, שלא ייגעו לך בה? אז זה אותו דבר. אתה לא תעזוב את הנשק. אתה תחזיק את הנשק, כדי שלא יבגוד בך ברגעים שצריך.
"פאתי סג'עייה. כל אחד יודע בדיוק לאיזה נקודה הוא צריך להגיע. מה המשימה שלו. איפה יישב הכח, מאיפה הוא ייכנס. מזהים, כבר מרחוק, את הבתים. אנחנו מוכנים. יודעים על כל בית: כמה קומות בבית, איפה הדלת, אם זה בית שולט או נשלט, אם אנחנו צריכים לתפוס את הבית וממנו רק להתקדם, או שבבית הזה נעבור אחר כך גם להגנה. כל ההתקדמות מתוכננת. פרטי פרטים. איזה בית תופסים ראשון, מי תופס, מי מחפה לכח שיתפוס את הבית הבא. יש שמות לבתים. שמות של חיילים לא נותנים. עיקרון. אפשר שמות של חיות: ארנב, ברווז, דובי, דג. מדינות: אנגליה, בלגיה, גרמניה. רינה, דנה, שלומית. שמות של בחורות.
"אתה לא רואה אזרחים. הודיעו להם מראש שנגיע. עדיף. אתה לא רוצה לפגוע בנשים וילדים. אם נתקלים באנשי חמאס, יש אישור להוריד אותם. יש 'שלושה שלבים': אחד, לא להשאיר אף אחד מאחור. חד משמעית. לא לאפשר להם, לחמאסניקים, לקחת שום דבר. הם מנסים לחטוף. כל הזמן. חטיפה זה הכי מפחיד. הכי גרוע. הדבר השני, זה לדאוג לעצמנו. ובמקום השלישי, לדאוג לאזרחי המקום. אחרי שמוודאים שהם לא חמושים.
"גם הבתים ריקים. אין אזרחים, אבל אין בית לא ממולכד. החמאס מלכד הכל. אתה עובר מבית לבית. בכל בית מלכוד אחר. מתחת לשטיחים, בפינות, חוטים יוצאים מבלוני גז, ממכשירי חשמל. יש מנהרות. דרך המנהרות הם בורחים, אבל גם מנסים 'למשוך' אותנו. שורה של בתים. הכל ממולכד. בבית השלישי מתחילה לחימה. בגלל שנכנסנו. יש שם מחבל, מסתתר, עם חגורת נפץ. לוחם 'יהלום' נהרג. זה רגע קשה. מאד. אבל אסור לך לעצור. אתה 'מוכוון משימה'. הראש של המחבל מתגלגל שם. הרגשה מוזרה. סיפוק. לא שהוא מת. שעשית את מה שצריך. מדברים על'ניצחון'. 'תגדיר ניצחון', אומרים לי. באמת לא יודע מה זה. אבל אם זה מה שייתן שקט, אז אני בעד 'ניצחון'".
נא להמתין לטעינת התגובות
