רמיסת הדמוקרטיה בשם הביטחון
ההחלטה על פסילת המפלגות הערביות להתמודד בבחירות היא רק אזכור נוסף ליחס של המדינה לזכויות המיעוט
לא, זה לא התחיל בינואר 2009, בימי מלחמת עזה, אלא הרבה שנים קודם, בעצם ימי מלחמת השחרור. אז לא דובר על הבחירות לכנסת אלא לעיריית חיפה, עיר שחלק מתושביה הערבים לא נס מפני צה"ל. הקומוניסטים הערבים בעיר ביקשו לרוץ למועצת העיר וגם להוציא עיתון לצרכי מערכת הבחירות, והממשלה ביקשה לטרפד את העניין הזה. "מטעמי ביטחון", אלא מה.
למרבה הפלא, לא כל השרים עברו לדום. כבר אז, במדינה בת חמישה חודשים, היה מי שנתן לשרי הממשלה שיעור קצר בסוגיית היחס למיעוט לאומי. "כל מה שעושה מיעוט לאומי בכל מדינה, תמיד אפשר להוכיח שיש בזה משום סכנה, מיעוט לאומי משמש תמיד נושא לחשדות", אמר שר הפנים הראשון יצחק גרינבוים. "אם לקבל הנחה זו, הרי אפשר לאסור על המיעוט הערבי להביע דעותיו, להוציא עיתון, להופיע בפומבי וכו'". וההמשך ידוע: שנות המימשל הצבאי על ערביי ישראל, מפלגות הלווין של מפא"י ונציגים מטעם שנאלצו לכופף את ראשם בפני הסמכות.
ציון נכשל באזרחות
השיעור באזרחות של גרינבוים ראוי שיילמד גם עכשיו. כשהוקמה המדינה היא אימצה בחום את המשטר הדמוקרטי, אבל רק חלקית. היא בררה לה בקפדנות את המרכיבים הנוחים לה. במשך שנים דמוקרטיה בישראל היתה רק בחירות רב מפלגתיות ושלטון הרוב. זכויות המיעוט היו סרח עודף של השיטה. עקרונות כבדי משקל כמו חופש העיתונות נדחקו הצידה, עד שהתערב בג"ץ בשנת 1953.
באווירה כזו, של דמוקרטיה חלקית, זכויות המיעוט הערבי היו תמיד על תנאי. לא מעשים הכתיבו את ההכרעות, אלא דיבורים. אם מפלגה שואפת ל"מדינת כל אזרחיה" הרי היא פסולה בעיני חלק מהציבור. ומה באשר למעשים? אם חטא עזמי בשארה -
זה צריך להיות הכלל, בימי מלחמה כמו בשלום: מי שמבצע עבירה-מסייע לאויב בהעברת מידע, מיידה בקבוק תבערה או נוהג באלימות בעת הפגנה-צריך להיענש, לא חשוב מאיזו עדה. אבל מי שמבקשים לממש את זכותם להפגין בצורה מסודרת, כמו רבבות ערבים בשבועות האחרונים, או לרוץ לכנסת - זכאים לעשות זאת, גם חברי בל"ד ורע"ם תע"ל. פוליטיקאים שמנסים לחסום אזרחים, במיוחד בני מיעוטים, בדרכם לכנסת - רומסים בגסות את הדמוקרטיה, ומעניקים לעצמם ציון נכשל באזרחות.