טייס חיה"א מספר: אני ממוקד, אך יש חמלה
נולד בפריז, גדל בקיבוץ, לומד פסיכולוגיה וחובב בודהיזם. ובלילה סרן אלעד שם קסדה, נכנס לקוקפיט. מביט בנופי עזה ומשחרר טיל
דילמה.
"אלה דילמות שרצות לך בראש. כל ביצוע שאתה עושה, אתה מגדיר לעצמך נקודה שאליה אתה מסיט את הצלב. מתרגלים את זה באימונים. זה נקרא נקודת 'הסט צלב'".
מסע הצלב של סרן אלעד, טייס אפאצ'י, התחיל כיממה לפני שנפגשנו. עם אחד הצעירים בטייסת עמד להחליף זוג אחר שפיטרל מעל עזה. ברגע האחרון שינו להם את המשימה. "עלו צפונה", נאמר להם.
כמה שעות אחרי, ברביעי בבוקר, התברר שהייתה סיבה לדאגה. ועכשיו הוא בבסיס בלי לדעת מה יזמן לו הלילה. ביום ה-19 ל"עופרת יצוקה", המתין אלעד ברחבת הטייסת. דיברנו כשעתיים. כסטודנט לפסיכולוגיה ותקשורת הוא החזיר תשובות כנות.
רק התשובה על ה"רעד בכנף" נאסרה עליו בפקודת דובר צה"ל. הוא בן 28. איש צעיר שדיבורו רך, אך מילותיו נחושות. רציונליסט שמנסה לעדן לעצמו את הדחף, את המסע הסיזיפי אל הפרפקציוניזם. אף שהוא מרחף באפאצ'י שלו, רגליו באדמה. יוצא כל יום בביטחון לעזה, אך לא שוכח שקיימת סכנת החלקה.
"אני מודה על זה שלא פגעתי אף פעם באישה, זקן או ילד", אמר לי, "ומקווה שכך זה יישאר". האם גם המצב הפוליטי יישאר בעינו לאחר ימים אלה? סרן אלעד מקווה שגם בחמאס יתעשתו ויבינו שיכול להיות הרבה יותר טוב "אם נתחיל לדבר". ויש על מה. ויש פוטנציאל. "אני אומר לך מלמעלה שרצועת חוף עזה פשוט מדהימה".
הוא נולד בפריז בבית החולים שבו מת יאסר ערפאת. כשהיה בן שנתיים עלתה משפחתו לארץ והתמקמה ברמות השבים. "ילדות טובה של מושבניק עם חיבור מאד
תחילת האינתיפאדה הראשונה, הבורות שהיה חופר עם חבריו "כדי לשים מלכודות לפת"ח", היו חוויות מכוננות. "מאד חיינו את העניין הביטחוני", הוא אומר. אחר כך נכנס לעולם הטאקוונדו, "שנתן לי את הלוחמנות שלי". בימי הפיגועים באוטובוסים היה עולה פעמיים בשבוע באוטובוס לירושלים להשתתף באימוני נבחרת ישראל בטאקוונדו.
לא פחדת?
"כילד בן 13 המחשבה שלך לא עמוקה. אתה רק רוצה להיות אלוף העולם בטאקוונדו, אבל תמיד האמנתי שהחיים צריכים להימשך". ספרי ילדותו נעים בעיקר במעגל המתח. אבל אפשר למצוא לצדם גם אסימוב, "הסיפור שלא נגמר" ו"התפסן בשדה השיפון".
חוץ מזה הייתה המוזיקה. מטליקה, פרדי מרקיורי. גם היום הצלילים מרפדים את חייו. מוזיקה אלקטרונית ואתנית, הרכבים כמו שפונגל, מטבוחה ופרוג'קט קולוני. עוד לפני הצבא עלה על אופנוע והיום, חוץ מהאפאצ'י, הוא מדהיר גם קוואסאקי en 500.
איך זה עבד עליך?
"יום אחד הסתכלתי במראה ושאלתי את עצמי: 'אתה הולך להיות אלוף עולם בטאקוונדו או לעשות משהו משמעותי בצבא?' הבנתי שבמדינה שחיה בעימות תמידי לא ייתכן שאבזבז את הזמן על טאקוונדו".
באוויר פגש תחושה שכמותה לא ידע. פתאום הכתה בו ההבנה שהוא בכיפת ברזל שמתחתיה רק ריק. "זאת חוויה אורגזמית", הוא אומר, "בכל פעם שאני עולה לאוויר אני נהנה מהאדם שאיתי במסוק, מהפעילות המבצעית, מהנוף. אתה טס בלילה ורואה בעין אחת הכל בגוון ירקרק ובעין אחת אתה לא רואה כלום. חושך מוחלט".
חוץ מאהבת יופי, איזה עוד תכונות יש בך?
"היכולת לתת ולקבל אהבה. עשיתי תרגיל שכל יום נתתי אהבה למישהו אחר בצורה אחרת. כלומר לקחתי תכונה טובה והעצמתי אותה כדי להתגונן מדברים פחות טובים שקורים לך בחיים".
אתה מאוד אמביציוזי, לא?
"זה נכון ואני מטפל בזה. מרסן את עצמי. פרפקציוניזם זה לשים לך ולאחרים רף גבוה מדי וזה גורם תסכול. צריך להיות ריאליסט ואופטימיסט. להיכנס לפרופורציות".
אבל המלחמה הזאת הייתה הפתעה מעבר לכל פרופורציה. בשבת שבה פרצה, חזר עם חן מירח דבש באיטליה. רק פתח את הסלולארי, והנה קריאה מהטייסת: "welcome back, צריכים שתבוא לטוס. יש עניינים".
בהתחלה תקף הרבה מתשתיות החמאס "שדי התמוטטו". באחת הפעמים זה היה מחסן אמל"ח, ארבעה בניינים מבית החולים שיפא. כבר בשלב הלימוד קבעו שאם יראו אמבולנסים ישהו את הביצוע ואולי יירו טיל בצד, "כי לפלסטינים יש נטייה לרוץ אל המקומות שיורים אליהם ואם נירה בצד, החבר'ה ירוצו לשם והמטרה תהיה נקייה". כשהגיעו לשטח ירו טיל וחיכו. "ראינו שאנשים יוצאים. זזנו לאחור. אחרי רבע שעה ראינו שהעסק מתנקה, ירינו את הטיל השני בלי לפגוע באזרחים".
יש משימות שנחתמות בתסכול. פעם שמרו יומיים על איזור שבו נקודת שיגור. המחבלים הגיעו בטרנזיט, חנו צמוד לכניסה לבית ספר. "לפני שאתה מספיק להבין הם נכנסים לבניין, הולכים לקצה שפונה אל שדרות, דרך החלון מורידים דורגלים וחוזרים פנימה. יוצאים שוב, שמים את הטיל, תוך שלוש דקות מחברים timer, אתה לא מספיק להגיע למצב של ירי והם יכולים לחכות יום בבית הספר, לצאת בחושך, חזרה לטרנזיט, נסיעה והם שוב בתוך אוכלוסייה צפופה".
ולמרות כל הקושי העצום הזה, האם חיל האוויר לא מנהל "מלחמת לוקסוס" ? לפעמים זה נראה כמו "מלחמת פלייסטיישן".
"ל'פלייסטיישן' אני מתייחס בביטול ובמלחמה אין לוקסוס. נכון שאין מולנו גורם אווירי. אבל הקושי האדיר פה הוא הלחימה בתוך אזרחים ומול ארגון טרור שיודע לנצל את הא-סימטרייה הזאת".
מרגע שאתה מקבל את המשימה, איזו הכנה נפשית אתה עושה? מה אתה מדבר עם עצמך?
"מקווה שלא תוציא אותי סכיזופרן, אבל אני מדבר המון עם עצמי. לפני ואחרי. אבל תוך כדי אני טייס מקצועי וקר רוח. לא רוצה להרוג אנשים שלא צריכים למות. זה מעיק עליי, זה מעיק על ההסברה, זה מעיק על התוכניות האסטרטגיות של מדינת ישראל".
הוא מגיע למשימה בטוח מאוד. שואל את עצמו כל הזמן איך הוא עושה את העבודה בלי לפגוע בחפים. "במשפט המקורי שלו אמר דקארט: 'אני מטיל ספק משמע אני קיים' ומגיל 17 אני חי את המשפט הזה. אני בודק איך אני יכול להיות יצירתי יותר, איך אני ממקד את הפגיעה במי שצריכים להיפגע".
"המנגנון הדקארטיסטי אף פעם לא מפסיק לפעול, אבל הוא מצטמצם כדי שהפן המקצועי ייקח את השליטה. יש הרבה מפסקים, יש מערכת נשק שצריך להתעסק איתה".
לשמחתך לא פגעת באזרחים. מה קורה למי שפגע?
"הוא מתחקר את עצמו ומתחקרים אותו לחומרה. הוא צריך לתת הסברים".
במסגרת מה שאתה עושה במלחמה, עד כמה נוכח השיקול "אני פועל כדי שאוכל לחיות בשלום עם עצמי כשהכל ייגמר"?
"אני מבצע את המשימה תחת מערכת שיקולים שיביאו אותי למצב שלא ארגיש רגשות אשם. אם אגיע למצב שאנשים שלא היו צריכים למות מתו בגללי, יהיה לי מאוד קשה לחיות עם זה".
כסטודנט לפסיכולוגיה, אתה לא חושב שהנעשה היום בעזה טוען את הילדים במטען שנאה שבונה אותם שאהידים?
"הכל שאלה של לאן מנתבים את השנאה. לא הירי שלנו יוצר שנאה, זה חמאס שמחנך אותם לשנוא".
החינוך לא נכנס לקוד הגנטי?
"אמא שלי גנטיקאית ואני יודע שזה לא מתיישב בקוד הגנטי. אין ברירה".
כשאתה מרחף, מקצועי וקר, רואה נשים וילדים בורחים מהבתים שלהם, לא מתעורר משהו נוסף?
"למרות שאני ממוקד במשימה, מתעוררת חמלה. לפעמים אתה רואה אנשים יוצאים בתגובה ראשונה מהבית וחוזרים לקחת דברי ערך. אז יש חמלה, יש רגש. אני לומד עכשיו בודהיזם שבו אתה נדרש לחמלה כדי שתוכל להמשיך ולחיות עם עצמך".
המתחים חוזרים אליך בלילות?
"לא חלמתי, אבל אני עושה הרבה מדיטציה ביומיום. יש מדיטציית חמלה והיא נעשית בהדרגה. אתה מתחיל בחיבוק של אדם אהוב ואחריו אדם שפחות אהוב, עד לאדם שאתה שונא. כך אתה מתרגל חמלה. מבין שגם האויב שלך הוא אדם".
איזה אלעד נכנס למלחמה ואיזה אלעד ייצא ממנה?
"אותו אלעד. החיים זה אוסף של חוויות. המלחמה גם כן".
כסטודנט לפסיכולוגיה לא תלך לייעוץ לבדוק מה המלחמה עשתה לך?
"אני מרגיש בינתיים נקי כפיים. נותן כמה שאני יכול למדינה שאני אוהב".
נא להמתין לטעינת התגובות
