השבויים מדברים: "חמאס לא ציפה לתגובה כזו"
בלעדי: שניים מתוך 250 הפלסטינים שנשבו ע"י צה"ל מאז החל המהלך הקרקעי ברצועה, שוחחו עם כתבת מעריב מיד לאחר שנתפסו. כשהם אזוקים בידיהם וברגליהם ובעיניים מכוסות, הם מדברים על הכל: ההפתעה מתגובת צה"ל, התוכניות לפיגועים ושלטון החמאס בעזה
מוחמד אבו באכר אל-היסי, בן 52, תושב בלוק "קיו" ברובע יפו, מחנה הפליטים ג'בליה. נשוי, אב לארבע בנות. גר בבית בן שתי קומות. 150 מטר. אין טיח, אין ריצוף. רק בטון. בלוקים. מטבח נירוסטה. אמבטיה ושירותים. תומך חמאס, מחבל שכבר היה שפוט בישראל. קטוע יד בעקבות "תאונת עבודה". נפצע כשהכין מטען לצורך פיגוע בישראל. בכלא הישראלי היה איש חמאס.
"שד, ג'אן. זה מה שנכנס בישראלים. החמאס הימר. חשבנו, מקסימום הישראלים ייכנסו יעשו משהו מהאוויר, חפיף. ייכנסו וייצאו. לא תיארנו לנו שנגיע למצב כזה, שהפחד יאכל את הלב והרגליים ירצו לברוח. כמו ב-48' אתם נלחמים. מה יש לכם פתאום? מה עקץ אתכם?"
"טורקיה ואיראן ואינדונזיה, כמה רעידות אדמה היו להם וכמה נהרגו? מאות אלפים. ואנחנו לא מתנו. הילדים שלנו נשארו חיים. כל בן אדם בסוף מת. כל בן אדם סופו למות. מה עושים? מחשיבים את אלה שמתו עכשיו כאילו מתו ברעידת אדמה. מתרגלים. כאילו לומדים בעל פה. אומרים עוד פעם ועוד פעם".
"זה היה בשנת 77'. לפני יותר מ-30 שנה. אני הייתי בחור צעיר. הצטרפתי לפת"ח. החמאס עוד לא היה. להרוג יהודים, זה מה שהיה לי במוח. להרוג, להרוג. שימותו מה שיותר יהודים. צבא. לא אזרחים. התחלתי להכין מטענים. כל מיני צינורות, חומר נפץ, דברים יעני של 'ילדים קטנים'. לא רציני. מי שגייס אותי רצה שאני אצטרף לחוליה, לעשות פיגוע. אמרתי לו 'אני מעדיף לעבוד לבד'. ככה עבדתי שנתיים. בשנת 79' הכנתי מטען לשים באשקלון. זה מצחיק, אשקלון, כמו עכשיו. הכל בחיים 'מעגל'. נסגר ונפתח. נסגר נפתח. כמו
"רציתי להרוג חיילים בטרמפיאדה. עבדתי בבית, בחדר שלי בג'בליה. אבל אז הייתה תאונה. המטען התפוצץ. נהרס החדר, הלכה לי היד. הלכו אצבעות ביד השנייה. לקחו אותי לבית חולים שיפא. אחר כך העבירו לישראל. היה אז ממשל צבאי. ידעו שאני 'חבלן'. קיבלתי מאסר, 14 שנים פחות שלושה חודשים. במשפט אמרתי 'אני נגד הרג אזרחים' לעו"ד לאה צמל. זה מה שעזר לי, אני חושב. וגם זה שלא הצלחתי. אף אחד לא מת. רק היד שלי נפגעה. בסוף הבן אדם הוא זה ש'משלם את המחיר'. מחיר ההשפלה ומחיר הנקמה".
השבוי השני, בן 21, גר בג'בליה, ב"עיזבט עבד-רבו", שכונת צריפונים, מתחם של המשפחה. המשפחה עזתית מדורי דורות. יש לו שמונה אחים וחמש אחיות. אביו עבד בישראל, היה רצף. בן 65 היום. פנסיונר. כבר עשר שנים שהוא לא עובד בארץ. אמו עזיזה. ארבע אחיות שלו נשואות, גרות מחוץ לבית, במחנה הפליטים. יתר האחים, ביניהם חמישה נשואים, גרים איתם בבית אחד. בסך הכל - 35 נפשות, כולל נשים וילדים. הוא עצמו, הפרנסה שלו "על אלוהים". לפעמים גוזם את העצים ברחוב, מטאטא או מנקה בבתי חולים. מרוויח בממוצע 600 שקל בחודש. יומיים לא אכל שום דבר. הוא רעב.
"הכל נמחק. אתה פותח חלון, מסתכל החוצה מהבית. מה אתה רואה? הכל השתנה. נגמר. איננו. אין כלום. הכל שבור. ברחובות, הכל חפור. כל הצינורות מתחת לאדמה, הכל יצא החוצה. הכל גמור, שבור ומרוסק. עמודי חשמל. הכל נפל, נשבר. כל העצים בגינות הבתים. הכל גרוף, גמור. באו די-ניינים, גרפו את הכל. גם אם הצבא ייצא, ייקח זמן לתקן. לא ציפו בחמאס לדבר כזה. חשבו 'היהודים יעשו משהו קל'".
"חיים בפחד עם חמאס. הם סידרו דברים: רישיונות למכוניות. פעם לא היו. אם יש תאונה, מיד מגיעה משטרה. אבל יש פחד. אם אתה לא שייך לארגון, זה מסוכן. אין חופש. לפני שלושה חודשים הלכתי לקנות גז. יודעים שאני לא חמאסניק. באו, הרביצו לי מכות. אמרתי 'למה עושים לי ככה?'. אמרו 'תעמוד בתור, יא כלב'. זרקו אותי החוצה. מישהו אחר שאני מכיר, פועל בניין, לא איש חמאס. באו חמאסניקים, ארבעה. ירו בו. צריך לשמור, להימנע מחיכוך איתם. אני יוצא מהבית, רואה קבוצת חמושים, מתרחק. לא שואל כלום. לא מסתכל".
"עכשיו כולם נעלמו. אין חמאסניקים ברחובות מאז שהמבצע התחיל. הם באו, קראו לאנשים שלהם 'תצאו מהר מהבית, שלא יפציצו אתכם'. יעני , היהודים. יצאו והלכו הלאה. השאירו אותנו לבד. אחר כך בא מטוס של ישראל, הפציץ מקום של חמאס. שמחנו. לפני יומיים בא הצבא. שם אותנו בחדר אחד. אמרו לנו 'אל תפחדו, הכל בסדר'. עצרו אותי ואת כל האחים, הביאו לחקירה. לא יודע למה".
"יום אחד יהיה שקט. לפני זה יהיה עוד הרבה בלגן. ואז, כשיגיע השקט, אני אקנה מונית. הבן אדם, אחרי שהוא גר בעזה, החלומות שלו מתכווצים. אני אהיה נהג מונית, בעזה. אני אסיע אנשים, ולא יהיה חמאס ולא יהיו פצצות. ולי תהיה פרנסה טובה מאד".
הסיפור המלא מתפרסם היום במוספשבת של מעריב
נא להמתין לטעינת התגובות
