אבו אל-עייש בראיון למעריב: הרווח שלכם הוא זמני
שבועיים לפני ש-3 בנותיו נהרגו בהפצצת חיל האוויר סיפר אבו אל-עייש למעריב כי אנשים מתים כמו זבובים. "אין מקלט ואין מפלט", אמר
סראג' ואבו אל-עייש הם רופאים פלסטינים, בוגרי אוניברסיטת הארוורד, תושבי עזה, פעילי שלום וזכויות אדם. לשניהם רקורד של עצמאות פוליטית מהסוג שישראל אוהבת לדרוש מהפלסטינים, אך לא לטפח.
סראג' ישב בכלא הפלסטיני אחרי שתקף בחריפות את הפת"ח ואת ערפאת על סירובו לערוך רפורמות מקיפות ברשות המושחתת. אבו אל-עייש התמודד בבחירות האחרונות בעזה כעצמאי, על טיקט של רפורמת חינוך ובריאות.
הוא הפסיד לחמאס ("למזלי", הוא אומר חצי בצחוק) במסגרת סגירת החשבונות של הרחוב הפלסטיני עם הרשות המושחתת של ערפאת ויורשיו. אבו אל-עייש עבד, עד לא מזמן, בבית החולים סורוקה בבאר שבע, הרופא הפלסטיני הראשון שקיבל שם תפקיד מן המניין. דבריו על ישראל, מלפני שבע שנים, יעלו סומק אפילו בלחיי גבי אשכנזי.
את סראג' פגשתי לראשונה לפני כשש שנים, במסגרת כנס שאורגן על ידי משרד החוץ הבריטי ב-2002, אותו הכנס שהפגיש, לראשונה, את עמי אילון ואת סרי נוסייבה. נקודת המוצא של הכנס ההוא הייתה כי בשני הצדדים יש מנהיגויות פוליטיות שיש להם אינטרס מובהק, המנוגד לאינטרסים של העמים, ליצור מצבי מלחמה שמיתרגמים לפופולריות פוליטית. זה קרה מאז קום מדינת ישראל, וזה קורה מאז תחילת המאבק הפלסטיני, וזה קורה שוב היום. המנדטים, פה ושם, ספוגים בדם, דמעות ושברי עצמות.
בשבוע שלפני המתקפה הישראלית היה עסוק סראג', כהרגלו, במחקרים פסיכולוגיים ובכנסים בינלאומיים. באוקטובר האחרון ארגן כנס שנתי
עד לפני שלושה שבועות, התהלך אבו אל-עייש במסדרונות בית החולים שיבא, כחוקר במכון גרטנר. יחד עם ד"ר ליאת לרנר, שוקד ד"ר אבו אל-עייש, רופא נשים במקצועו, על מחקר בן חצי שנה הבוחן את תופעת הפלסטינים שבאים לבתי חולים ישראלים, כדי לקבל טיפול.
אבו אל-עייש, שרעייתו טופלה בבית החולים עד שמתה מלוקמיה לפני ארבעה חודשים, התרגש עד דמעות מהחוויה וראה בה "סוג של גשר" שיכול לקרב יהודים לערבים. ביום חמישי לפני שבועיים חזר לעזה, לראות את ילדיו. בשבת בבוקר התפוצץ הגשר הזה, וגשרים אחרים, למיליון רסיסים.
בשיחה מג'בליה מספר אבו אל-עייש על התקיפה הישראלית, שמחריבה את איזור מגוריו. "אני מצטער על הרעש. הדלת של הבית שלנו עפה במשך הלילה ומישהו מנסה לתקן את זה, בגלל זה כל הדפיקות.
"מקלט? אין בעזה מקלטים. אין מקלט ואין מפלט, אין לאן ללכת. ביום שבת הייתי בחוץ, חיפשתי לקנות משהו לילדים. יש לי שמונה ילדים. הגדולות באוניברסיטה, והקטן בן שש. פתאום התחילו ההפצצות. מכאן, משם. לא יודע מאיפה.
"אספתי את הילדים מהבית ספר, בדרך שמעתי שגם נהרגו ילדים שהיו בדרך לבית ספר או מבית הספר. נהרגו ילדים ונהרגו אנשים, ונהרגו שוטרים שבאו מרמאללה לעזה כי פת"ח לא נתן להם משכורת והם באו לפה כדי שתהיה להם פרנסה.
כשבאתי הביתה שמעתי ששכנה שלנו מתה, הלכתי לנחם אותם ולראות מה הולך, אולי אפשר לעזור. בעלה סיפר לי שהיא נהגה ללכת לשוק כל יום, בדרך מסוימת, אבל הפעם היא הלכה בדרך שונה, דרך המינהל האזרחי, כי הייתה צריכה לסדר שם. ובזמן שהיא עברה באה הפגזה והרסיסים חתכו את הראש שלה. היא הייתה בת 60 בערך, והבעל שלה בפנסיה. עם הילדים".
אבו אל-עייש סיפר גם על בית משפחת באלושה, שהתגוררו בצמוד למסגד במחנה הפליטים ג'בליה. שבע מבנות המשפחה ישנו באותו החדר, על אותו המזרן, עד שחיל האוויר הפציץ. בהפצצה נהרגו טהאיר בת ה-17, איקראם בת ה-15, סאמר בת ה-13, דינה בת ה-8 וג'הוואר בת ה-4. " אתמול שמעתי ששכן לשעבר שלנו בכפר, הבית שלו נהרס וחמש בנות שלו נהרגו. חמש בנות! אלוהים אדירים!".
"ביום ראשון הלכתי לבית החולים כדי לנחם משפחה אחרת שהבן שלה נהרג בהפצצה. בתור רופא אני אומר לך שבבית חולים הכל חסר. הכל. אם יקרה לי משהו חס וחלילה, אני מתפלל לאלוהים שלא אצטרך לקבל טיפול בעזה. לא יכולתי לראות את המראות שם. סגרתי את העיניים וסגרתי את הטלוויזיה, כי אני לא רוצה שגם הילדים שלי יראו את הדברים האלה. זה מזעזע. כל מי שיש לו רגשות, אני מבקש לצעוק באוזניים שלו: זאת לא הדרך! אנחנו צריכים לחפש דרך אחרת! את הדרך הזאת, של ההריגה משני הצדדים, כבר ניסינו! והיא הוכיחה את הכישלון שלה.
"שמעת את זה? שמעת את זה? זה החיים שלנו, עכשיו. אין חשמל, אין מים, אין גז. בבוקר, אם רוצים לעשות משהו לילדים, אי אפשר. אני שואל את החברים הישראלים שלי איפה הרגש שלהם. אם הייתם רואים מה קורה בעזה, הייתם מבינים. אפילו אבן שמסתכלת על מה שקורה לנו עכשיו, אז כואב לה.
"איפה בני האדם? איך בני האדם מסתכלים על מה שקורה לנו בחיוך? אני מבין שאתם חושבים שאתם מנצחים, כרגע. אבל הרווח שלכם הוא זמני. איך תתמודדו עם השנאה שתהיה פה נגדכם? איך תחיה עם זה שהשכן שלך שונא אותך?
"העמדות שלי ברורות: אני לא רוצה לראות אנשים סובלים. לא בשדרות, לא בנתיבות, לא בשום מקום אחר. אני מגנה כל מה שקורה, אצלנו, עם חמאס. אבל אני רוצה לשמוע ישראלי אחד, אחד! שיגנה את מה שקורה בעזה! בסדר, ישראל היא מדינה חזקה. אבל ההתנפלות שלה על עזה זה כמו אריה שמתנפל על תינוק. אריה על תינוק. אני לא מבין מה אתם חושבים. שתוכלו להכריח את הפלסטינים לרצות לעשות איתכם שלום? זה הרעיון?
"הישראלים אומרים לעצמם: 'אנחנו יצאנו מעזה, ועדיין יורים עלינו טילים'. אבל בבקשה, תבינו: זה לא כל הסיפור. זה רק צד אחד של המטבע. לא שמעתם את הצד השני. אתם אומרים: מילאתם את החלק שלכם. טוב. עכשיו: תבינו בבקשה שקודם הייתם בחדר השינה, ועכשיו יצאתם ונעמדתם בדלת, וסגרתם את החלונות ואת הדלתות ואנחנו בפנים. כך נראית היציאה שלכם, ומאז שעשיתם אותה אנחנו חיים בסבל ובסגר, בתוך הבית סוהר הכי גדול בעולם.
"הבחירות היו הופעה, הצגה, הבעה של מחאה, זה לא שכל העם הפלסטיני הוא חמאס. אתה יודע איך זה: לפעמים רוצים להתנקם במפלגה מסוימת, לתת לה שיעור. ויש אנשים עכשיו שמצטערים על זה ואומרים 'הרשות הייתה רעה, אבל יותר טוב לנו הרע מאשר משהו מסוכן או יותר רע'. זה נכון. אבל חמאס הוא חלק מהעם הפלסטיני.
"מה אתם מצפים שנרגיש עכשיו? מה תגידו על זה שאצלכם יש מתנחלים, וכל מה שהם עושים בחברון? הם חלק ממדינת ישראל, ואתה לא יכול לזרוק אותם. יש פתגם בערבית: 'אני ואח שלי נתאחד נגד בן דוד שלי, ואני ובן דוד שלי נתאחד נגד מישהו זר'. חוץ מזה, ההפצצות לא מבחינות בין פת"ח לחמאס.
"הילדים פוחדים. בלילה הם קמו כל אחד מהמיטה שלו ובאו לישון אחד עם השני, כל השמונה, כי הבית זז. הבית זז! אתה מבין!? בניין של חמש קומות! לפעמים אני לא יודע איפה לשים אותם, ליד איזה חלון, ליד איזה חדר. אני מנסה שכולנו נהיה כל הזמן במרכז של הבית. אם הבית הזה יקרוס, והוא יכול לקרוס, אז איך דבר כזה קורה!? יש 40 אנשים בבית!
"אין לנו טלפון. כל הקווים נחתכו. במזל יש לי טלפון נייד ואני הולך לאיזה חבר שיש לו באר מים עם גנרטור, בשביל להטעין אותו, בשביל שיהיה לי טלפון אם חס וחלילה משהו יקרה. שאני אוכל להתקשר לאמבולנס, לידידים שלי בישראל, למישהו שיוכל לעזור לנו. יש לנו עדיין מים בברז, אבל עוד מעט ייגמרו המכלים, וגם מים לא יהיה.
"אתה לא מבין את החוזק של הפיצוצים. זה כמו שאתה לוקח מישהו שאתה הורג אותו בסטירה, ומכניס בו כמה כדורים או יורה בו רימון! אין, אין, אין... ואנחנו גרים באיזור שהכי קרוב לארז, והכי קרוב למזרח. אם חס וחלילה מישהו יבוא וייכנס פנימה אל עזה, אנחנו הראשונים שהולכים" אמר אבו-עייש זמן קצר לפני שאכן נכנסו כוחות צה"ל לתוך הרצועה.
"מדברים איתנו על 300 הרוגים. אני אומר לך שהמספר עולה על 500. יש הרבה מאד פצועים קשה, שימותו בגלל שהם לא יכולים לקבל טיפול בבית חולים. מה יעשה מישהו עם סרטן, שצריך לקבל כימותרפיה? מה יעשה מי שצריך צנתור? מה עושה כל מי שצריך בית חולים? אין לו מה לעשות. הוא מת. בנוסף יש בבית החולים עכשיו מקרים של אנשים שיאבדו ידיים ויאבדו רגליים, רק כי אין דרך אחרת להציל אותם. זה יותר גרוע מגיהינום. כי גיהינום אנחנו יודעים איך נראה, כי כתבו על זה ותיארו את זה. פה הכל בלתי צפוי וכל רגע הוא הפתעה רעה.
"אתם לא מבינים שאפילו אם תורידו את חמאס אז העם הפלסטיני יישאר? הוא יישאר. כתוב על העץ שלנו שאנחנו צריכים לחיות ביחד, היהודים והערבים. ככה אלוהים ברא אותנו. חמאס, פת"ח, ליכוד, מערך, הכל הולך - אבל שני העמים נשארים, וחייבים לחיות!
"אני קורא, שוב, לכל מי שיש לו רגש... אנחנו מתחננים. תפסיקו את זה. זאת לא הדרך. היא לא תשנה כלום, לאף אחד. תחשבו, רק לדקה אחת, איך תשקמו את הדבר הזה שאתם עושים. תתחילו לחשוב על שלום, שלום אמיתי, מתוך רגש. איך תדברו על שלום עם מישהו שהרגתם את אח שלו. איך תשכנעו אותו. תלמד אותי. תלמד אותי, איך לשכנע את הישראלים. איך לשכנע? תגיד לי"!
מצבו של איאד אל-סראג' אינו טוב בהרבה. בשיחה מתוך הרצועה הוא מספר על המחסור ההולך וגובר במזון, על הפיצוצים ועל הפחד המשתלט על החיים.
"דיברתי עם אשתי בשבת בבוקר, על מה נאכל באותו היום. מה נבשל. כי המצרכים נגמרו בשוק. שאלתי אותה אם אפשר לאכול מרק עדשים, והיא אמרה שאין עדשים, ואני הצעתי שנאכל אורז והיא אמרה שאין אורז. פתאום שמענו פיצוץ ענק. זה היה מאד מפחיד. אחרי הפיצוץ הזה הגיעה סדרת פיצוצים ענקיים בכל מקום, שהפחידו אותנו עוד יותר, ממש. זה היה נורא, והבניין התנדנד מצד לצד, וכל החלונות התפוצצו.
"רצנו למרתף. אנחנו גרים בבניין משפחתי וכולם רצו לשם והתגודדו במרתף למשך כמה שעות. התחלנו לשמוע שהמטה של המשטרה נפגע. פתאום הגיע ילד קטן, בן 14 שאף אחד מאיתנו לא הכיר. הוא סיפר שהוא התחיל לחזור מבית הספר ופתאום נפלו הפצצות וכל הרחוב מלא גופות. הוא רצה מקלט וכמובן נתנו לו להיכנס ולהסתתר, עד שהייתה הפוגה בפצצות והוא החליט לנסות ללכת הביתה. לא ראיתי אותו מאז.
"הלילה שבין ראשון לשני היה נורא. הם הפציצו מהאוויר ומהים וכל הבניין שלנו רעד, בגלל כל הפיצוצים באיזור. בלילה שלמחרת ההפצצות נמשכו ברציפות עד ארבע בבוקר. המשרדים שלי, המשמשים למחקר רפואי ופסיכולוגי, נהרסו.
"אנחנו נמצאים בדירה במשך היום ובלילה אנחנו ישנים במסדרון קטן שאין לו חלונות, כי אנחנו חושבים שאולי זה קצת יותר בטוח. אנחנו שבעה אנשים בדירה הזאת, ומקווים לשרוד. אבל אין לכך ערובה. הישראלים ירו על המסגד והם ירו על קליניקה רפואית והם ירו בנמל על כל הסירות שעומדות שם, כולל הסירה שלי, סירה עם מנוע שמתאימה לחמישה אנשים. אין לאן לברוח ואין איפה להתחבא.
"מפקד המשטרה בעזה, תאופיק ג'אבר, הוא שכן שלי וחבר שלי, הוא נהרג במשרד שלו. והוא איש של פת"ח. ביקרתי אותו לפני איזה חודשיים. שאלתי אותו למה הוא ממשיך בתפקיד שלו תחת שלטון חמאס, והוא אמר: 'אני שוטר, ואני רוצה לעשות את התפקיד שלי ולאכוף את החוק, בלי קשר לאיזה ממשלה יש לנו'. עכשיו הוא מת.
"אני עדיין מחויב לרעיון של שלום ודו קיום. אני מעריך את ההיסטוריה של היהודים, את הרדיפה ואת הכאב ואת הייסורים. בשבילי, ההיסטוריה של היהודים הייתה השראה, שאולי עם שסבל כל כך הרבה במשך כל כך הרבה שנים יכול להפוך לדוגמה זוהרת לכל האנושות.
"אני עדיין רוצה לחיות זה לצד זה, עם היהודים. אבל אני חושב שהמצב הנוכחי לא מאפשר את זה. אלימות מלבה אלימות. זה חוק של כל הזמנים ולא צריך להיות גאון בשביל להבין את זה. הפתרון של שתי מדינות לשני עמים נגמר.
"ישראל אף פעם לא התכוונה להעניק לנו ריבונות וכל המהלך הזה נועד לבודד את עזה מהגדה ולהמשיך את בניית ההתנחלויות בגדה. מעכשיו צריך להתרכז בפתרון של מדינה אחת לשני עמים, שחיים בשוויון. זהו.
"אני פסיכולוג בהכשרתי ובעיסוקי. חקרתי את האפקט של המצור על עזה על הפסיכולוגיה של ילדים. אלה דברים נוראים. הילדים שלי, עצמי, מרטיבים במיטה מאז תחילת המתקפה. ילדי עזה איבדו אמון בכח של אב המשפחה לפרנס אותם ולדאוג להם. הם חיפשו דמות אב אחר, ורבים מהם נמשכו למיליטנטים, כדי שיספקו אצלם את הצורך הזה, בדמות אב חזקה. עכשיו אתם, הישראלים, מדגימים לילדים של עזה שלא רק שאבא שלהם לא יכול לפרנס אותם, הוא גם לא יכול להגן עליהם, לדאוג לביטחונם, לגונן עליהם. איך אתה חושב שזה ישפיע על הפסיכולוגיה של הדור שגדל כאן? תגיד לי אתה.
"ככל שהחיים של הילדים בעזה נשלטים על ידי הפחד והאלימות, כך הם הופכים נואשים יותר. וכשאתה נואש אתה הופך לפטאליסט וחסר תקווה ועושה גלוריפיקציה למוות. זה מה שקרה במשך השנים, וזה מה שקורה עכשיו בקצב הרבה יותר מואץ, ואם תרשה לי, אני חושב שבמידה מסוימת זה קורה גם אצלכם, הישראלים. התוצאה היא שאנחנו חיים במציאות שנשלטת על ידי הקיצונים, והמסע שלנו אחר דו קיום ושלום והבנה נכשל.
"זה מאד עצוב. בכל פעם שהייתה אפשרות לעשיית שלום, אתה מוצא את עצמך, בתור פלסטיני, מתאכזב, ומתבדה, ושבור לב. לא נשאר הרבה מהאמון של הפלסטינים בכוונות הטובות של הישראלים.
"אני הולך להגיד לך משהו קשה: בזמן האחרון אני חושב שישראל היא מדינה שמתקיימת מחוץ לחוק הבינלאומי. מדינה שאין לה כבוד לזכויות אדם. מדינה, ואני אומר לך את זה בגלוי, שמסכנת את האפשרות של יהודים לגור כאן באיזור, כי היא כל הזמן זורעת זרעים של שנאה נגדה.
"תשמע: השימוש החוזר והנשנה בכח ברוטאלי הוא לא ערובה לביטחון. לא. ההפך. אז נכון: בטווח הקצר מי שנוהג בכוחניות ירגיש חזק, ובעל עוצמה, ממש סופרמן. אבל זה לא יחזיק לאורך זמן. זה יתנדף. ההתנהגות הזו לא תביא לשלום, ולא תביא להרמוניה באיזור, ולא תגרום לאנשים לאהוב אתכם.
"אצל רוב הישראלים, ההיסטוריה הנוראה מיתרגמת לסוג של שחצנות והתנשאות, שלפיהן אפשר לפתור כל דבר, כל בעיה, באמצעות שימוש בכח ברוטאלי. זה כל כך עצוב. שהפחד שלהם והפרנויה שלהם, וההיסטוריה של העם היהודי מובילה למקום הזה.
"חמאס הוא ניסיון נואש להראות סוג של התנגדות. אבל האסטרטגיה והטקטיקה שלהם מוטעות. כולן! מה המטרה של הטילים האלה שהם יורים? אמרתי להם, לאנשי החמאס, שוב ושוב: אתם טועים. הדרך שלכם לא נכונה. הטילים שלכם לא ישחררו את פלסטין, הם משמידים את מחנה השלום בישראל, בדיוק כפי שפיגועי ההתאבדות של החמאס השמידו את מחנה השלום הישראלי, בעבר.
"אמרתי לחמאס, ואני אומר להם שוב: אתם הורסים את האמון של הישראלים שעובדים איתנו בצד השני כדי להבטיח עתיד טוב יותר לשני העמים. במקרה הטוב, הטילים האלה משמשים תירוץ עבור הישראלים כדי לצאת לעוד פעולה, לעוד מתקפה ברוטאלית, להרוג עוד, להוכיח לכל העם הישראלי 'שאין פרטנר פלסטיני לעשיית שלום'.
"זה בדיוק מה שהממסד הצבאי הישראלי רוצה! שלא יהיה שלום! כי השלום מאוד מסוכן עבורם, במיוחד עכשיו, כשחלק גדול מהממסד הביטחוני הישראלי מושפע על ידי האידיאולוגיה של הימין ושל המתנחלים. והם לא רוצים את זה.
"אני שומע את הישראלים. אני יודע שהם אומרים לעצמם: 'אנחנו נסוגנו מעזה, ועשינו את החלק שלנו, ועדיין מקבלים טילים על הראש'. הם צודקים רק במידה חלקית, ופשוט לא מבינים את המציאות של החיים שלנו, כאן בעזה. נכון, יצאתם מעזה. אבל היציאה לא נועדה לטפח דו קיום בין עזה לישראל. זאת האמת, והישראלים יודעים את זה, ואומרים את זה בגלוי, כמו דובי ויסגלס בראיון ההוא ל'הארץ' למשל.
אתם יצאתם מעזה מסיבה אחת: כדי לנתק אותה מישראל ומשאר העולם ומהגדה המערבית. זאת האמת של היציאה שלכם מעזה, ובגלל זה אתם ממשיכים לשלוט בכל המעברים, וממשיכים לשלוט באוויר ובים, ואי אפשר לצאת מעזה בלי לקבל אישור מהישראלים. לא מחמאס. מכם.
"עכשיו, באותה מידה בדיוק, חמאס לא היה צריך לחגוג ברחובות אחרי היציאה שלכם. זה היה שגוי. זה הוביל למצב שהממשל האמריקני הכריז שהוא לא מכיר בשלטון חמאס, וכל מה שקרה מאז.
"אבל אני מבקש מכם להיות כנים עם עצמכם. שימו את הטילים של חמאס רגע אחד בתוך ההקשר האמיתי: השליטה שלכם בעזה נמשכת, אנחנו ממשיכים לחיות במצב של כיבוש, אין תהליך שלום, אין פרטנר ישראלי לעשיית שלום. זה ההקשר של מה שקורה עכשיו בעזה.
"לבסוף, לגבי אבו-מאזן והתיאוריה של הישראלים, לפיה הפגיעה בחמאס תעזור לפת"ח (וכאן הוא צוחק, בפעם הראשונה מאז תחילת השיחה), תסביר לי, בבקשה ממך, מה הרעיון שאבו-מאזן יגיע לעזה, רכוב על טנק ישראלי? אתה חושב שהוא יתקבל כמשחרר, כגיבור?
"כל מה שאתם עושים עכשיו זה להכפיש את התדמית של אבו-מאזן בעיני האנשים פה, ואת התדמית של פת"ח, ואת התדמית של מצרים, כמעין משתפת פעולה של הישראלים. זה פשוט לא מקובל ובלתי נסבל. אני מקווה שהם יוכלו לתקן את התדמית הזו וגם את האסטרטגיה הזאת, לפני שיהיה מאוחר מדי, כי אני אומר לך שגם אני לא הייתי רוצה שאבו-מאזן יבוא לעזה רכוב על טנק ישראלי. באחריות.
"לפני המתקפה עזה הייתה מחולקת בין תומכי חמאס ובין מתנגדיו. הביקורת נגד חמאס מושמעת גם היום, כפי שאני משמיע אותה, אבל כמעט כולם מלוכדים ואומרים שהמטוסים הישראליים לא מפרידים בין תומכי חמאס ובין תומכי פת"ח. זה מה שעשיתם.
"למזלנו, לפני כמה ימים, כהכנה למה שאולי עומד להגיע, קניתי תנור ישן ומסורתי, מחימר. אתה יכול להשתמש בעץ, כדי לעשות לחם. וזה מה שאנחנו עושים עכשיו. כמו במאה ה־19 וחמור מכך. אנחנו מבשלים פיתות בתנור אבן עם אש ועצים, וכך אנחנו חיים.
"מחזירים אותנו אחורה, ואנחנו חיים יותר ויותר כמו פרימיטיבים שהחיים שלהם מרוכזים סביב הדברים הבסיסיים ביותר. אנחנו צריכים לאכול, אנחנו צריכים להגן על עצמנו, אנחנו צריכים לשרוד. זה הכל.
"דבר אחד מדאיג אותי. אני סובל ממחלת דם נדירה, שיש המסווגים אותה כסוג של סרטן. כדי להמשיך לחיות אני צריך לעבור טיפול דם כל שלושה חודשים, שיאזן לי את הספירה.
"לא מזמן עברתי טיפול כזה בבית חולים תל השומר בישראל, אחרי שהצלחתי לצאת מרצועת עזה, שזו הייתה חוויה נוראית ממש, משפילה ומבזה, בגלל המצור הישראלי. נדרשו לי שלושה חודשים כדי לקבל אישור, וגם זה רק בזכות התערבות של חבר ישראלי, ליציאה למשך יממה מעזה, ומיד לחזור. קניתי פרחים, רציתי להביא חזרה לעזה והחייל צעק עליי בברוטאליות, כאילו אני מחבל. ככה נראית הנסיגה שלכם. בכל מקרה, אם אזדקק לטיפול נוסף בזמן הקרוב אין לי לאן ללכת. פשוט אין לי.
"אני מקווה שנעבור את הלילה. אני מקווה שנשרוד. אני מקווה שאלוהים יהיה נדיב אלינו. ואני צועק: זו לא הדרך".
נא להמתין לטעינת התגובות
