תקומת נתנאל
עוד לפני שבנו יהונתן נפל בעזה, פעל עמוס נתנאל לקירוב לבבות. "יוני היה מקדש של אהבה", הוא אומר, "כשיתברר שאנחנו לא פנאטים בתורה ובמצוות, אלא פנאטים באהבת ישראל, אז כל המחיצות ייפלו"
ואז נשמעו דפיקות בדלת, עדינות ונוראות כאחד, שלאחריהן יקבל את הבשורה: הבן, קצין הצנחנים יוני נתנאל, נפל בלחימה בעזה. "הלב עוד לא נפל", הוא מספר, "חצי דקה ראשונה אתה מדחיק. גם כשפתחתי חשבתי 'לא יכול להיות יוני. הוא דמות עם כזו נוכחות של חיים'. עמדו שם, נדמה לי, שלושה-ארבעה לובשי מדים ורב סרן אחד. הוא היה מאוד עדין, הביט בי. שאלתי: זה יוני? הוא הנהן. שאלתי: נהרג? הוא לא ענה. רק התחיל לבכות. הבן אדם הזה צדיק, הוא לא בא לסמן וי".
במשך כל השבעה, מספר עמוס, "פגשתי את עם ישראל במיטבו. בא ראש אכ"א, הבן אדם אלוף, הניח את הראש שלו עליי ובכה איתי; באו אנשים שאנחנו לא מכירים, בא אחד מעין יהב, מימי, הביא שני ארגזים מלאי ירקות, אמר 'אני אתכם' וישב פה שעות. הגיעו חסידי אומות העולם מדליית אל-כרמל, הגיעו לחזק הורים שכולים שמעולם לא הכרתי. הורה שכול שמגיע לפה זה בשבילו לפתוח פצע, איזו גבורה זו. אמרתי: 'וואו, אם אלה הכוחות של עם ישראל, אף אחד לא יוכל לנצח אותנו. במלחמה הזאת נחשפה האמת הפנימית של עם ישראל. אני מהאהבה הזאת, מהחיבוק הזה, ינקתי הרבה כוח".
על השולחן בבית משפחת נתנאל שוכבים קלסרים עמוסי מכתבים, החושפים תופעה ישראלית שלא כל כך הכרנו. מתברר שאזרחים רבים שולחים מכתבי נחמה אישיים ונוגעים ללב למשפחות שכולות, ששואבות מהמחווה הקטנה הזו חיזוק אדיר.
לא מדובר רק בפוליטיקאים, שגם בהם יש שמפליאים לכתוב ברגישות - למשל, מנהיג מרצ חיים אורון (ג'ומס) שכתב: "אתכם באבלכם הכבד. . . אנחנו חיים במעגלים שונים של קרבה ועל אף שאינני מכיר אתכם באופן אישי היה חשוב לי לכתוב לכם על מנת שתדעו שרגשותיי ומחשבותיי נתונים לכם" - אלא גם ילדים מילדי השכונה או אולי מתלמוד התורה שבו מלמד עמוס שלחו מכתבים וציורים. "לרב אמוס, אני הצוב בצערחה", כתב אחד הזאטוטים. אחר הוסיף: "באנו לעזור וגילינו שאנחנו צריכים עזרה. לא עזרה איך מבקיעים גול, אלא לדעת מה זה תקומת ישראל".
הורי החללים והפצועים נתנו שיעור גדול ב"תקומת ישראל" במלחמה האחרונה. ביניהם בלט הרב עמוס נתנאל. דבריו במסע הלוויה של בנו,
רבים עמדו המומים גם אל מול דבריו: "אמש כשהלכתי לישון הייתה לי תחושת גבורה, מצד אחד תחושת שמחה על העוז והגבורה המתגלים בעם ישראל, מצד שני אנחנו יודעים שעל מנת לזכות בכך צריך להיות מוכנים להקריב קורבנות, והלכתי לישון מתוך תחושה שאני מוכן לכך".
אחר כך נזעק לגונן על הטנקיסטים של צה"ל שירו בבנו בשוגג והרגו אותו, ושיגר להם מכתב: "ידוע לנו שבננו יוני נפל כחלק מהמערכה הגדולה מאש של כוחותינו והרגשנו צורך פנימי עמוק לומר לכם עם מלוא כוחות חיינו שאנחנו אוהבים ומחבקים אתכם חזק. פגיעה מאש כוחותינו היא חלק בלתי נפרד מכל מלחמות ישראל. . . טוב לנו שידכם הטהורה פגעה בו ולא יד אויב טמאה. . . מתפללים עליכם חזק, עמוס, מלכי, ציונה ומעיין (והאחים) יצחק, שרי ודוד".
למרות האבל הכבד, אווירה נעימה שוררת בבית משפחת נתנאל בירושלים. אולי ברוח הציטוט ממשנתו של הרב קוק, שהפך לשיר נשמה מרעיד, התלוי במקום בולט בסלון: "כשהנשמה מאירה, גם שמים עוטי ערפל מפיקים אור נעים".
האח הצעיר דוד, תלמיד כיתה י"א בישיבה לצעירים שעל יד מרכז הרב, מתכוון להתגייס לשירות קרבי ביחידת עוקץ. "אבא יסכים, למרות שאנחנו משפחה שכולה", הוא משוכנע, "אמא אולי תעשה קצת בעיות". בבית גם אשתו של יוני, ציונה, שהמקלדת פשוט לא מסוגלת להצמיד אליה את המונח אלמנה. פשוט לא מתלבש. על זרועותיה התינוקת בת הארבעה חודשים מעיין, שנולדה כפגה בחודש השביעי והרוויחה חודשיים עם אבא. אמא ציונה כבר מייעדת אותה בחיוך ציני, אך לחלוטין לא מריר - אי אפשר למצוא מרירות בבית הזה - לתפקיד קצינת נפגעים. היא כבר הכינה לה משפט פתיחה: "שלום, אני מעיין נתנאל, גם אני עברתי את זה".
מלכי, אמו של יוני, מעלעלת בספר המתאר את המתרחש עם הנשמה לאחר המוות, מנסה להבין מה עובר על בנה. ציונה שימשה כרכזת חברתית במוסד לנערות אתיופיות ולאחרונה נכנסה לתחום הרפואה הטבעית.
לשם "הרב עמוס" מוצמד בהערצה התואר "מלמד תינוקות", יועץ חינוכי בעל שם ומי שמקפיד בעצמו ללמד תלמידים בכיתות הנמוכות - ב', ג', ד' - "מבחירה ומתוך אידיאולוגיה". או כלשונו, "זה כמו להבין מישהו שכשנכנסים אליו לחממה החקלאית. הוא אומר,'ששששש. . . השתילים רכים, לא לעשות להם רעש'. תינוקות של בית רבן זה שתילים רכים, שם אתה מצליח להשפיע בצורה הכי משמעותית".
הקו האידיאולוגי העקבי של מחויבות חברתית עמוקה לכלל ישראל - או כלשונו של עמוס, "הקו המחבר הוא לגעת באנשים, היכולת שלנו לפעול מתוך אמון גדול בטוב של האנשים ובדברים הטובים שיש באנושות" - בא לידי ביטוי גם בבן יוני, ששירת ביחידה המובחרת מגלן, אך בסיום קורס קצינים התעקש ללכת לגדודים. לצנחנים. "הוא אמר שהוא רוצה לשרת איפה שעם ישראל נמצא", הסביר עמוס ביום רביעי לשר הביטחון אהוד ברק, שהגיע לנחם.
ואיך זה שבניגוד למצופה המשפחה לא מתגוררת בהתנחלות מבודדת, אלא דווקא בלבה של השכונה הירושלמית, החילונית ברובה, גבעת משואה? אז למלכי חשוב להדגיש: "לא באנו כשליחים דתיים לעשות נפשות לתורה. באנו לגור עם כל האנשים כחלק מהם וכל אחד מביא ברכה במה שהוא טוב בו".
צריך להתאמץ כדי למצוא אצלם סימני כעס, אבק של כעס, אולי צריך לומר. כך, למשל, כשמנסים לשמוע מהם מילה רעה על החילונים, בכל זאת נדמה שהרב קוק ציפה מהם ליותר. "המושג 'חילונים' מפריע לי", אומר עמוס, "אנשים מוסרים את הנפש ונלחמים ואנחנו נקרא להם חילונים? חילוני שהולך להילחם למען המדינה הוא פחות דתי ממי שהולך עם שטריימל? יוני אמר לי 'אבא, בצבא פגשתי חילונים ערכיים ומוסריים'. אנחנו מאמינים שהמשיח לא יתייצב בישיבת מרכז הרב ויגיד 'הגעתי'. הוא יתחיל בתל אביב, יגיע לכל החלקים של עם ישראל, לדיסקוטקים ולברים, ובסופו של דבר גם אלינו.
"הגאולה שייכת לכל האומה, ואם יחסר יהודי אחד שאנחנו לא מחוברים אליו אז זה חסר בגאולה. האחדות בעם ישראל היא חלק הכרחי בכל תהליך הגאולה. אם אני רואה חולשה אצל חילוני, נגיד בקשר עם ארץ ישראל, אני יודע שזה מתחיל אצלנו. יש השפעה הדדית אצלנו. כשאני מדבר על חזרה בתשובה אני מדבר על עצמי".
כך גם הם דוחים את הדיבורים על הנורמות המוסריות של צה"ל במלחמה האחרונה, ועל והניסיון להצדיק את הרהורי הכפירה שאולי הגזמנו. הם עושים את זה דווקא בעזרת ציטוט מהניתוח ההיסטורי המפעים של הרב קוק, לפיו העם היהודי פרש מהחיים הפוליטיים ויצא לגלות כי אי אפשר היה לקיים מדינה בלי להתנהג ברשעות: "עזבנו את הפוליטיקה העולמית מאונס שיש בו רצון פנימי, עד אשר תבוא עת מאושרה שיהיה אפשר לנהל ממלכה בלא רשעה וברבריות. . . בחלה נפשנו בחטאים האיומים של הנהגת ממלכה בעת רעה, אין הדבר כדאי ליעקב לעסוק בממלכה בעת שהיא צריכה להיות דמים מלאה, בעת שהיא תובעת כישרון של רשעה...".
עמוס הוא מאלה הסבורים שהחברה הישראלית נהגה במוסריות במבצע בעזה כשאפשרה לחייליה, בפעם הראשונה אחרי לא מעט שנים, להגן על חייהם ובדרך גם לנצח, לשם שינוי. ויש לו גם סיפור על יוני: "סיפר לי המ"פ של יוני, שאול, שהיה פעם בעזה קרב בין החמאס לפתח ובאיזה שהוא שלב התחילו לרוץ אנשי הפתח אל הגדר כדי לברוח מהדו-קרב הזה, והחמאס ירו על אנשי הפת"ח על הגדר עצמה. אז יוני הוא זה שרץ אל הגדר, לבד, לפתוח להם את השער. והכדורים שרקו סביבו והתפוצצו פצמ"רים שהחמאס ירה על אנשי הפתח ויוני סיכן את החיים שלו עד שהוא פתח את השער וחילץ אותם פנימה. אז אתה שואל אם זה צבא מוסרי?".
בני משפחת נתנאל נמנים עם הזרם החרד"לי-ממלכתי. מלכי אפילו הזהירה: "רק שהכתבה לא תצא נגד המדינה. אנחנו ממלכתיים".
מה זה, פעם אחת ולתמיד, ממלכתיים? מה זה אומר בעצם?
"הבנה שמדינת ישראל זו הופעת שם ה' במציאות ודרכה מופיעה הגאולה של כל האומה", מסביר עמוס. עם דוידי אפשר להגיע לדיוק גדול יותר: "ממלכתיים זה אלה שגם אחרי הגירוש בהתנתקות סירבו לקבל סדק בקשר עם המדינה ועם הצבא".
כשאומרים חרד"לים - חרדים לאומיים - הכוונה אליכם?
"כן, כן".
מה זה אומר?
"זה דתי לאומי שמשתדל לקיים תורה ומצוות באופן מלא", מבהיר עמוס, "זו תורה כוללת - העם והתורה והארץ והצבא - זה הכל בפנים". וכן , הוא שומע גם את הקולות המזהירים מפני השתלטותם על הצבא. "כן, כן. יש פחד כי מזהים איזו עמדה שכאילו מאיימת על מישהו", הוא אומר, אך מסרב להפסיק לחבק: "והאמת היא שאני חושב שלאט לאט ילך ויתבהר שהאהבה והחיבור של החרד"לים עם כל ישראל, גם לאנשים שכל כך מתנגדים להם ומפחדים מהם, היא כל כך פנימית ואמיתית שזה ימוסס את הכל. יוני בצורה החיצונית שלו לא נראה 'דוס'. הוא היה מקדש אמיתי של אהבה. כשיתברר שהחרד"לים זה לא פנאטים בתורה ובמצוות, אלא קודם כל פנאטים באהבת ישראל, אז כל המחיצות ייפלו".
שאלה אחרונה, כשיצאתי מכאן בשבעה ניגש אליי בחוץ מכר שלכם ואמר לי "אל תאמין לרב עמוס. הוא מדבר ככה כי זה מה שצריך בשביל לחזק את עם ישראל במלחמה, אבל צריך להבין מה יוני היה בשבילם. תהיה בטוח שבפנים הוא מרוסק ואין לו נחמה". הוא צודק?
"יש כאב, ישבתי ובכיתי, ובלילה כשאני עולה למיטה ולוקח את היד של אשתי יש דמעות. אבל להגיד שאני מרוסק? ממש לא. אני חזק כמו צור. לא הייתי אומר את מה שאמרתי אילו לא הייתי במקום הזה, כי זה היה זיוף. יש נחמה. במלחמה הזו התגלתה בעם ישראל עוצמה פנימית של אהבה ואחווה שנותנת לנו כוח. זו כן נחמה, זו נחמה אמיתית. הייתי שמח אם זה היה נמשך גם הלאה".
avishay@maariv.co.il
נא להמתין לטעינת התגובות
