פשוט פחדתי: רופא הסלבריטאים ד"ר ג'קי סרוב בראיון ראשון
ד"ר ג'קי סרוב, רופא הסלבריטאים מאיכילוב, שהורשע השבוע בקבלת שוחד מאסי אבוטבול תמורת טיפול אישי וקיצור תורים, משקשק - מהאבוטבולים ומגזר הדין. סרוב מקלל את הרגע שבו הכיר את ראשי משפחת הפשע, ומשוכנע שכל רופא היה נוהג כמוהו. ו-800 השקלים שקיבל במזומן? בשביל זה להרוס קריירה?
"אני פוחד ממנו פחד מוות" (סרוב מעיד בבית המשפט נגד הפציינט אסי אבוטבול, יולי 2008)
מנהלה לשעבר של מחלקת המיון בבית החולים איכילוב, והרופא הפרטי לשעבר של הפועל תל אביב, יושב בקליניקה הנטושה שלו ופוכר ידיים. עיניו נודדות שוב ושוב לטלוויזיה המגורענת הניצבת על שולחנו. זו המשדרת תמונות בשחור-לבן על הנעשה בחדר המדרגות, כמו גם בעמדת מזכירתו לימור.
ההדוקטור שולח אצבע, לוחץ על הטלוויזיה, מקפץ בין חדר המדרגות לבין עמדת המזכירה, בין עמדת המזכירה לחדר המדרגות. איש לא בא, ואיש לא דופק בדלת, ואיש לא מתיישב בלובי כדי לעלעל במגזינים העוסקים בלייף סטייל. הקליניקה של ג'קי סרוב, לשעבר המרפאה הנוצצת בעיר, סרט נע של טיפולי אנטי אייג'ינג, נטושה. קולותינו מקפצים בין הקירות כמו כדורי גומי.
ההחלטה להתראיין היתה קשה על סרוב. נפגשנו לראשונה לפני חודשים רבים, לשיחה ארוכה, נוקבת ועצובה מאוד, שהסתיימה בבקשתו להמתין עם הפרסום עד קבלת פסק הדין בעניינו. מאז, בתדירות של פעם בשבועיים לערך, דיברנו בטלפון. מצב רוחו הלך ודעך, דעך והלך, בהתאם ישיר למשך היעדרותו מחדר המיון שניהל פעם.
ביום ראשון דיברנו שוב, כמה שעות אחרי שבית המשפט המחוזי בתל אביב הרשיע אותו בקבלת שוחד ואי דיווח למשטרה. סרוב נשמע מרוסק, חנוק, נטול יכולת דיבור. גזר הדין, הצפוי עוד מספר שבועות, מעורר אצלו אימה מזוקקת.
למכונית המרוץ שהלמה בחייו של ד"ר ג'קי סרוב קוראים אסי אבוטבול. זה קרה בבוקר 7 בנובמבר 2006, במחלקת המיון של בית החולים, שעה וחצי אחרי שאחד מסגניו של אבוטבול, אלברט סיטבון, התקשר לסלולרי של סרוב כדי להודיע לו שלאבוטבול - שתואר באוזני על ידי פושע בכיר שהפך לעד מדינה, כ"מאפיונר האכזרי ביותר ארץ, שעקר למישהו פעם את העיניים כי הוא הסתכל עליו לא יפה" -יש עצירות.
סרוב הכיר את אבוטבול, כמו גם את אחיו פרנסואה, כעשור לפני כן. האבוטבולים באו אז לסרוב יחד עם מטופל שלישי בשם יורם אל-על, עבריין אלים בפני עצמו, שנמלט מאז למקסיקו והוזכר כעד מדינה אפשרי נגד איציק אברג'ל. החוליה המקשרת בין השלישייה הזו ובין סרוב היתה פציינט בשם אשר שטיינמן, מרשת התכשיטים "פדאני".
הפרקליטות טענה כי שטיינמן וסרוב חברים, ומכאן שגם בין סרוב ובין אבוטבול שררו יחסים קורקטיים, אם לא יחסי תן וקח של רופא בכיר ופושע כבד. סרוב טוען שהוא נקלע לסיטואציה בלתי אפשרית: האבוטבולים החליטו, על דעת עצמם, כי רופא הבית שלהם הוא ד"ר סרוב. בין השאר כי סרוב נודע כ"רופא המפורסמים" המוכן לזרז את הליכי הקבלה והשחרור בבית החולים כשמדובר בקליינט אפוף תהילה.
סרוב, אחרי הכל, התפרסם בתור "הרופא של ריטה". למה שלא יהיה "הרופא של אסי"?. להתרשמותי, זהו גרעינה האמיתי של "פרשת ג'קי סרוב": הטשטוש המוחלט בין העולם הנורמטיבי ובין העולם התחתון, שהגיע עד לחדרי המיון, לרוע מזלו של ג'קי סרוב. הרשעתו היא דרכה של החברה הישראלית להיטהר מהעובדה המצערת הזו.
בספטמבר ואוקטובר 2005 הגיע אבוטבול לבית החולים איכילוב, אחרי תיאום מוקדם, וטופל על ידי סרוב. הוא סבל מ"כאבי גרון וצרבת" וקיבל מרשם לאוגמנטין. סרוב, על פי עדותו, קיבל תשלום מאשר שטיינמן וזירז את הליכי הקבלה והשחרור של אדון אבוטבול. הוא אומר כי פחד וביקש לסלק את אבוטבול כמה שיותר מהר, ולראיה, קצין הביטחון של בית החולים שהה לצדו כאשר הגיע אבוטבול לאיכילוב.
אבוטבול הלך לדרכו. סרוב חזר להיות חביב העיתונות, ליהוק שהתרגל אליו במשך הזמן. מתוך "לאשה", מאי 2006: " סרוב אוהב מאוד את התקשורת, וזו מחזירה לו אהבה: הוא כבר השתתף בפרק של הסדרה 'שמש' ובשני פרקים של 'השיר שלנו'. . .".
בנובמבר 2006 נתקף אבוטבול משבר רפואי נוסף. סגנו של אבוטבול, סיטבון, ניסה להשיג את סרוב ושוב ושוב. לבסוף הצליח ואמר לסרוב שיתקשר לאבוטבול. סרוב אמר "אני כבר מתקשר", ולא התקשר. בשעת בוקר מאוחרת, ללא תיאום מוקדם, להבדיל מהפעמים הקודמות, התייצב אבוטבול במיון יחד עם חייליו ושומריו.
סרוב דאג לקליטתו, מסר אותו
שעה וחצי לאחר מכן הגיח אסי אבוטבול במשרדו של סרוב. סיטבון עמד בדלת וחסם את הכניסה והיציאה. אבוטבול מסר לסרוב פתק ועליו מספר טלפון של חוקרת משטרה ואמר לו "תתקשר אליה ותגיד שאסי אבוטבול היה פה". סרוב שאל למה. אבוטבול אמר "כי ככה ביקשתי". אבוטבול התכופף לעברו ותחב לכיס החלוק שלו 800 שקל, במזומן. אחרי זה יצא, והותיר את סרוב קפוא בכיסאו, מבולבל ומפוחד.
בכיסו להטו 800 שקלים. "למרות שאני עושה כשתיים-שלוש החייאות ליום", אמר סרוב, "ואני לא מאבד את קור הרוח והשליטה העצמית, במקרה האישי הזה הייתי כמו דג שהוצא מהמים". לדברי הפרקליטות, להבדיל, סרוב לא ייחס לביקורו של אבוטבול כל חשיבות מיוחדת והתייחס לכל העניין כמו לביקור פתע של רמי קליינשטיין.
ראוי לציין כי בדצמבר 2005 נורה טיל לאו על ביתו של אסי אבוטבול. לפני ארבעה חודשים נעצר אדם אבוטבול, בנו של צ'רלי אבוטבול, בחשד שניסה לדקור את ציון רובין, אחיה של רעות רובין, עדת הראייה בתיק הרצח של רענן לוי, שאירע בנובמבר 2004.
ברצח הזה נאשמים שניים: אחיו של אסי פרנסואה, ובן דודו אבי אבוטבול. יומיים קודם למעצרו של אדם אבוטבול ריססו אופנוענים את מסעדת "אופסייד" באזור התעשייה של נתניה, כי צ'רלי אבוטבול ישב שם. זו המשפחה שזינקה לתוך כיס חלוקו הלבן של ד"ר סרוב, מנהל המיון של איכילוב.
אחרי ביקורו של אבוטבול במיון, בנובמבר 2006, עשה סרוב את אשר התבקש: התקשר לחוקרת היאחב"ל שלי נמרוד-הרוש ודיווח על הביקור. הרוש שאלה אם המקרה של אבוטבול היה דחוף, כלומר שהצדיק את הגעתו לבית החולים למרות מעצר הבית. סרוב אמר שלא. על הכסף שקיבל מאבוטבול לא דיווח סרוב לאיש מלבד אשתו. בדיעבד, זה מה שסיבך אותו. את הסיבות לאי הדיווח הוא מסביר כאן, לראשונה. הוא אומר בפשטות: "פחדתי", ושואל , במובלע: "מה הייתם עושים במקומי?".
כשבוע לאחר ביקורו של אבוטבול במיון, ב-13 בנובמבר 2006, נודע לאבוטבול כי סרוב אמר למשטרה כי המקרה הרפואי שהבהיל אותו לבית החולים "לא היה דחוף", ועל כן ספק אם מצדיק את הפרת מעצר הבית. מעיו התלקחו בשנית. "הוא נתן עדות שלא הייתי צריך דחוף לבית חולים, הבן זונה הזה! ", אמר אבוטבול לסגנו סיטבון, בשיחה מוקלטת. "תיקח ממנו את הכסף שהוא קיבל. . . בן אלף שרמוטה. . . בן זונה. . . גם לוקח פרטי כסף וגם בן זונה. . .". שלוש דקות לאחר מכן אבוטבול התקשר שוב לסיטבון, שוב חם על סרוב. "לך תראה אותו", אמר אבוטבול לסיטבון. "תגיד לו, אתה מזדיין בתחת, עשית זה וזה וזה, כל הכסף שלקחת כל הזמן, תחזיר אותו. . .".
חמישה חודשים אחר כך הוגש כתב אישום נגד ד"ר ג'קי סרוב על לקיחת שוחד. ביום ראשון הורשע. כמה שעות אחר כך הדביק מישהו נייר לבן על תחריט הברונזה המוביל למרפאת סרוב, שעליו מתנוסס עדיין שם הדוקטור. "המרפאה עברה", נכתב בכתב יד, "לפרטים נא להתקשר לד"ר ג'קי סרוב". מתחת , בכתב יד אחר, הוסיף מישהו את המילים הבאות: "מה הסוד של הכוח?".
"אין בתל אביב הומלס או שיכור שלא קיבל ממני טיפול", אומר סרוב בקול ספוג דחיפות נואשת. "אבל עליהם איש לא כותב. אם ריטה מקבלת טיפול במיון, כולם כותבים על זה. אין לי ספק, מהבחינה הזו, שאני עובר כעת סוג של משפט ראווה. אני משלם על כך שהפושעים הפכו לסוג של ידוענים מוכרים, שנכנסים לתוך החיים שלנו ועושים כותרות".
אין לך חלק בתהליך הזה? עם יד על הלב, לא החמיא לך, באיזושהי צורה משונה, שאסי אבוטבול ביקש להיות מטופל דווקא אצלך?
"תשמע, מבחינתי, אסי אבוטבול הוא פרסונה נון גרטה, אוקיי? זה לא מישהו שאני אתנדב לטפל בו. אם מתקשר אליי אמן, אז מבחינתי הוא פוטנציאל לתרומות לבית החולים. הוא לא פוטנציאל לשום דבר אחר. הוא יקבל ממני את היחס שמגיע לו, כמו כולם. אולי אני אעשה את המקסימום בשביל שהוא יהיה מרוצה, עם טיפול אישי וכו'".
"אבל המטרה היא שהוא יחזיר טובות לבית החולים, ולא לי. אני גייסתי מיליוני דולרים לבית החולים איכילוב. מיליונים. בין השאר התרומות האלה סייעו להקמת מחלקת אשפוז יום אונקולוגי. אם יהודה פוליקר מתקשר אליי באמצע הלילה, אז אני אטפל בו בחינם, כי אני יודע שהוא יבוא להופיע בערב התרמה שאני עושה. אותו דבר ריטה ובני משפחתה".
"הסלבריטאים לא שייכים לי. הם שייכים לבית החולים. למרות שהם חברים שלי, כן. אני בא לשמחות שלהם, הם באים לשמחות שלי. אבל להכליל את אסי אבוטבול בקטגוריה הזאת זה לעשות חטא לאמת. אבל מה? לזיווג הזה, של משפחת אבוטבול ורופא, יש רייטינג גבוה. אני מרגיש את זה לאורך כל הדרך. היו ימים שמהדורות החדשות נפתחו עם אולמרט, ואחר כך-אני. מי אני? מה אני? למה אני? מה הפרופורציות? מה עשיתי?".
לקחת כסף מאסי אבוטבול בזמן שחולים תמימים, שלרוע מזלם לא עומדים בראש משפחת פשע, מחכים בסבלנות בתור.
"לפי כתב האישום, קיבלתי 800 שקל בשלוש הזדמנויות שונות. זהו. האם שללתי את הטיפול מאיזה חולה אונקולוגי? אם כן, הייתי אומר לך 'תשפוט אותי, תתלה אותי'. זה לא המצב. זה אני מול משפחת פשע. בסכומים שלא רלוונטי אפילו לכתוב אותם. ואני אומר לך שאף אחד לא היה מתנהג במקומי אחרת".
זו אמירה מדכדכת. אתה אומר לי, למעשה, כי גם רופא בכיר באיכילוב, בהיתקלו בעולם הפשע, יתנהג כאחרון עדי הראייה ברחוב הישראלי.
"בסיטואציה כזאת אתה הופך לאזרח ממוצע. זאת האמת. אני מודה בכך. לא רופא ולא שום דבר. קח עשרה אנשים ברחוב. שים אותם בסיטואציה הזאת. רובם יגידו לך שהם רוצים לראות את הגל הזה חולף. רק לעבור את זה בשלום. אתה חושב שאם אסי אבוטבול ייכנס לאיזה חברה וייקח סחורה מישהו ירוץ אחריו ויגיד לו 'אתה לא יוצא מפה בלי לשלם?', אני לא חושב. אני לא חושב. אם תלך לחדר כושר ותמצא שם עבריין עם שומרים, לא תחזור לשם יותר".
"אם תיכנס למסעדה ותראה שולחן עם עבריין ומאבטחים, אני מבטיח לך שכל השולחנות ליד יהיו ריקים. למרות שהם לא איימו באופן ישיר על אף אחד. אבל הם איום סביבתי. ובאותו הרגע, כשאתה עומד מולם, אתה לבד. אתה חושב שבאותו הרגע, כשהוא נכנס אליי לחדר, חשבתי על המשטרה? על השופט? כל מה שרציתי זה שהוא ילך משם וייתן לי לחזור לחיים האומללים שהיו לי, באותם ימים".
חייך לא היו אומללים. היית רופא מצליח, רופא פרטי לאליטות, חביב העיתונאים שחלקם משפדים אותך היום.
"שלושה חודשים לפני הביקור של אבוטבול בנובמבר, אשתי עברה ניתוח להסרת גידול סרטני מהראש. היא היתה באמצע טיפולים כימותרפיים והקרנות, ושכבה במחלקה הנוירוכירורגית בבית החולים. ואני יושב באותו בית חולים עם משפחת פשע".
"אני רוצה שתבין: פחד זה לא דבר רציונלי או ריאלי. זה לא משהו שאתה יכול לשלוט בו. נורא קל לנתח ברטרוספקט דברים שאולי הייתי צריך לעשות. ההיגיון אומר שהייתי צריך ללכת לקב"ט של בית החולים, לתת לו את כל האינפורמציה, ואז לשבת בבית, לחכות ולראות מי יפוצץ אותי קודם. אוקיי. אבל באותו הרגע כל מה שאתה רוצה זה להיעלם. אז נעלמתי. לפחות, ניסיתי להיעלם".
כל זאת, במקום ללכת למשטרה ולהגיד לכם: זה מה שקרה, הנה הכסף, תגנו עליי מפני אבוטבול. "תשמע, אני חושב שלמשטרה יש עבודה קשה מאוד. ואני חושב, כפי שאתה יודע היטב, וכתבת על זה, שאין היום אפשרות להגן כמו שצריך על עדים. אין תוכנית להגנת עדים. אין. אני מודה בגלוי: באותו הרגע שהוא נכנס אליי משרד, הדבר האחרון שעמד מול עיניי זה להיכנס לעימות עם משפחת אבוטבול".
"תסתכל מה קורה במשפט. הוא בא לבית המשפט ואומר 'השופטת החמודה'. מה זה? הוא שם קצוץ. ואתה תראה שאף אחד לא ידבר נגדו. אף אחד. שום עד. בכל המשפטים שלו אני היחידי שדיבר. אז אני אידיוט, ואני טיפש, תקרא לזה איך שאתה רוצה. על זה אני צריך לשלם בקריירה שלי?".
מי זה אשר שטיינמן?
"הוא אחד שבזמנו הכיר לי את המשפחה הזאת".
חבר שלך?
"לא חבר שלי. הוא עבד בחנות התכשיטים פדאני. הוא פציינט שלי כבר יותר מעשר שנים. הוא לא חבר שלי".
אם ההיכרות עם משפחת אבוטבול נמשכה יותר מעשור, כלומר מאז 96', מה הבהיל אותך כל כך ב-2006?
"מה זה היכרות? הם באו אליי פעם אחת, אסי ופרנסואה, לקליניקה הישנה. מאז לא ראיתי אותם יותר".
עד שיום אחד, ב-2005, שטיינמן מתקשר ואומר "דוקטור, אסי לא מרגיש טוב"?
"אני לא זוכר אם שטיינמן התקשר או שאסי אבוטבול בעצמו התקשר. הוא אמר שהוא לא מרגיש טוב".
ואז לא פחדת ממנו?
"הוא היה מפחיד, כן. אבל לא היתה סביבו את אותה התקשורת שהיתה אחר כך. לא רציתי אותו אצלי. לא הזמנתי אותו אליי. עשיתי הכל כדי לא לראות אותו".
"את כל הייעוצים הוא קיבל ממני בטלפון. ניסיתי לתת לו את כל הייעוצים כדי שהוא יגמור את זה במסגרת החיים שלו בנתניה, מכל אינסטנציה רפואית שיכולה להיות, בלי להיפגש איתי. עד שלא היתה ברירה והוא בא לראות אותי ".
למה לא להגיד לאדון שטיינמן, "אדוני, אני עסוק עד אוגוסט"?
"דבר ראשון, אתה לא רוצה להרגיז אותם. גם כשהם לא יורים ברחובות. דבר שני, מה אני אגיד לך. . . לפני כמה שנים הגיעו לחדר מיון שני תינוקות. אחד מהם נשרף על ידי אבא שלו, בויצ"ו, ומת במקום. התינוק השני הגיע אלינו בתור גחל. טיפלנו בו והעברנו אותו למחלקת הכוויות בבילינסון, שם הוא נפטר".
"רבע שעה אחר כך הגיע האבא, השורף. ואני הייתי צריך לבדוק אותו. ולטפל בו. להגיד לך שלא הקאתי? הקאתי. קיללתי את עצמי, קיללתי את המקצוע שבחרתי, אבל רצתי להקיא בצד. שלא לדבר על המחבלים שאתה מטפל בהם, בידיעה שהם פוצצו את עצמם. יש דבר שנקרא שבועת היפוקרטס. ואני לא יכול להגיד 'לא' למישהו שנכנס אליי כדי לקבל טיפול".
בוא נדבר על הביקור השלישי וה"גורלי", כפי שמכונה בחומר המשפטי, בנובמבר 2006.
"הם ניסו לתאם איתי ולא תפסו אותי. אם היו תופסים אותי, הייתי מחכה להם בכניסה למחלקה עם הקב"ט, כמו בפעמים הקודמות. זה היה תשע או עשר בבוקר. הם ביקשו שאצור איתו קשר. לא יצרתי איתו קשר. באיזשהו שלב הם פשוט הגיעו למיון. באו. משלחת. אסי, ואותו סיטבון, ועוד שומרים. זהו. הוא אמר שיש לו כאבי בטן. הוא נרשם. לקחתי אותו למיון הכירורגי. לקחתי אותו למיטה. בדקתי. נתתי הוראות לאחיות, והלכתי".
בשביל כאבי בטן באים למיון?
"לפעמים כן. זה יכול להיות חסימת מעיים. או דבר אחר. יכול להיות מיליון אופציות. יש אנשים שבאים עם פריחה, ויש אנשים שבאים עם גוף זר בעין, ויש אנשים שבאים עם כאבי בטן וזה נגמר בחסימת מעיים, או טיפול כירורגי או זונדות או מה שלא יהיה. רק אחרי זה, בחקירת המשטרה, הבנתי שהוא היה במעצר בית באותו הזמן. לא ידעתי מה הסטטוס שלו. וזהו. בזה נגמר התפקיד שלי. מה קידמתי? מה תיאמתי, מה לא תיאמתי, מה שוחדתי. . .".
ואחרי זה?
"אני הולך לחדר שלי. ברגע שהוא גומר את העניינים שלו במיון הכירורגי, הוא מגיע אליי לחדר. זה היה שעה או שעתיים אחרי. הוא נכנס פנימה, ואותו סיטבון עמד בדלת".
נחמד? מאיים?
"הוא לא צריך להיות נחמד או מאיים. הוא פשוט ישנו. היו תקופות שהוא היה יותר מפחיד, פחות מפחיד. פה הוא הכי מפחיד. היה טיל לאו שפספס אותו. אני מקלל את הרגע הזה".
מניסיוני במגעים עם פושעים, אני מתרשם שהם בדרך כלל משתדלים להיות אדיבים מאוד במגעים עם העולם הנורמטיבי. אין איומים, להפך, יש "נשמה" ויש "עיניים שלי" ויש "כפרה".
"כולם יודעים שזו הצגה. לא היו שם חיוכים. לא היתה שם אמפתיה או סימפטיה. היו שם, מה שנקרא, הוראות הפעלה".
"בכלל לא היה שם מקום לדו שיח או לאיזושהי התנהלות של חברותא. מבחינתי, הלוואי שמישהו היה יכול לצלם אותי בחדר באותו הרגע, כמה שהייתי חיוור, או לבדוק לי דופק. אני חושב שהאנשים האלה מסמלים משהו. הם מסמלים פחד. פחד. הם משדרים 'תתרחקו ממני'".
"ואני לא רוצה להיות כדור תועה, ואני לא רוצה להיות האיש הלא נכון במקום הלא נכון. כי כשאתה צופר באוטו ויוצא מהאוטו מלפנים מישהו בגובה שני מטר, אני מבטיח לך שלא תצפור יותר. זה שלא אומרים לך 'נהרוג את הילדים שלך', זה תוספת מיותרת. מבחינתי, אני רואה מולי שמשפחה עושה את הדברים הכי גרועים שיש ולא לוקחת שבויים".
"תשמע, אמרתי את זה גם לשופטת. פחד זה לא משהו מתמטי. פחד יכול להיות בדרגות. אתה לא שולט בפחד. לא צריכים לאיים עליך פיזית, כדי שתרגיש מפוחד. הרי בארגון פשע אתה לא מכיר את מי שלוחץ על ההדק. אתה מכיר את מי שנותן את ההוראות. והוא לא צריך לאיים עליך פיזית. לא משנה מה הוא היה אומר לי לעשות באותו הרגע, הייתי עושה את זה".
"אחרי זה, כשאני נשאר לבד בחדר, עם 800 שקל בכיס והרגשה מחורבנת, אני רק רוצה למחוק את הרגע הזה. אני רק רוצה שתיעלם לי האדמה ותיקח אותי פנימה. לחשוב באותו הרגע למי לרוץ? זה לא קורה. באותו הרגע אתה רוצה להיות משותק".
האם אמרת למשטרה שהמקרה של אבוטבול היה דחוף, כדי להצדיק את הפרת מעצר הבית?
"לא. ואתה יודע למה? כי הוא לא אמר לי. אם הוא היה אומר לי להגיד שזה היה מקרה דחוף, הייתי אומר שזה דחוף. גם דחוף וגם בהול. הרי זה מה שהוא רצה שאגיד. ובסוף יצאתי הכי חרא מכל הכיוונים. יצאתי הכי גרוע. כי עכשיו שני הצדדים כועסים עליי. גם המשטרה וגם משפחת אבוטבול. המשטרה כועסת עליי, כי התקשרתי אליהם. אבוטבול כועס עליי, כי לא אמרתי שזה דחוף".
מתי הבנת שאתה בבעיה?
"כשזימנו אותי לחקירה. בהתחלה חשבתי: 'מה לי ולאסי אבוטבול?'. רק אחרי שעה של חקירה הבנתי שהתיק פה הוא נגדי ולא נגד אסי אבוטבול. דיברתי שטויות. פחדתי ממנו, מאסי אבוטבול. העדות שלי במשטרה היא מטופשת לחלוטין. אתה יודע למה? כי לא ידעתי על מי אני צריך לשמור. אמרתי לעצמי'עדיף להתעמת עם השוטרים מאשר להתעמת איתו'. אין ספק שפגעתי בעצמי. אין ספק. אבל מפה ועד להפוך אותי לפושע סדרתי? דחילקום".
פגשתי לפני כשבוע פציינט שלך. הוא הציע את התובנה הבאה: אתה משלם כעת על החיבה המוגזמת שרחשת לידוענים. החזרת לסלבריטאים אהבה, לעתים באופן קצת נואש, כי הם אפשרו לך להצטרף לאליטה של החברה הישראלית, כמי שהחל דרכו כסניטר ולא נהנה מחיבוק של הממסד הרפואי. זה עבד עד היום שבו דרך אותה פרצה שסללת, השתחל אסי אבוטבול. ידוען בפני עצמו.
"זה נכון שאף אחד לא עזר לי לטפס במעלה הממסד הרפואי. למדתי רפואה באיטליה כי לא קיבלו אותי בארץ, כי הייתי חרא של תלמיד. וכשחזרתי התייחסו לזה בזלזול, כמו שמתייחסים היום למי שלמד במזרח אירופה. נלחמתי בשיניים להיות רופא. זה שנים על גבי שנים. ולכן אני גם מבואס. כי בהינף קולמוס מישהו בא ולוקח לך".
"להיות רופא זה לא עוד מקצוע. להיות עורך דין זה שלוש שנים. להיות רופא זה שש שנים של לימודים, ועוד התמחות, ועוד התמחות, זה 20 שנה של לימוד. בייחוד בחדר מיון. אתה הולך לשם כי אתה אוהב את זה. אם אתה רוצה להיות מתוגמל, לך להיות רופא עור או פלסטיקאי. אני רופא ציבורי. וזה לקום בבוקר ולתרום מעצמך. לראות 200 איש ביום. 300 איש ביום. אנשים שאתה לא מכיר בכלל. והתקשורת באה, ומתלבשת על הבן אדם המפורסם האחד. . .".
לא אחד, ולא שניים, ולא שלושה. רבים, שקיבלו ממך יחס מועדף.
"אבל הם לא מקבלים. הם לא מקבלים! תשמע: כשחדר המיון מלא, אתה לא יכול לבדוק את כולם. אתה עובר ממיטה למיטה, ואתה יודע על כל חולה ששוכב במחלקה, גם אם לא שמתי עליו את הסטטוסקופ".
"אבל אותו אדם מפורסם אני בטוח אבדוק. אוקיי? אבל אני לא אפנה בשבילו מיטה, ואני לא אשים אותו בשום פינה. אבל תאר לך שבא מישהו מפורסם. ופתאום מתלבשים עליו. זה מה שקורה בדרך כלל. באותו רגע משפחות החולים שמסביב רוצות שהוא ישיר או ייתן בדיחה, בקיצור שיהיה שלהם. אבל הוא לא רוצה. הוא רוצה להיות איש פרטי. אבל אני מעולם לא פיניתי מיטה עבור מישהו. אף אחד לא ירד מהמיטה בגלל ריטה או בגלל אף אחד אחר. אז איזה קידום יש פה?".
"הרי כל הסיפור הזה התחיל כי טיפלתי בבעלים של הליקון, שהם חברים טובים שלי. ובהליקון יש מלא זמרים ששייכים אליהם. וכשהם היו צריכים רופא, רוני בראון או איציק אלשייח, שהם פציינטים שלי, אמרו להם 'לכו לרופא שלי', וככה זה התחיל. זה לא שהתקשרתי לריטה ואמרתי לה 'תהיי פציינטית שלי'".
"חוץ מזה, אני מכיר אותה כבר 22 שנה! היא חברה שלי! הם לא סלבריטאים בשבילי! אז אתה שואל אם זה מחמיא לי? זה לא מחמיא לי! זה חלק מהמרפאה שלי! זה לא עושה לי חם או קר, וזה גם לא מקדם אותי בכלום!".
"אני בודק בחינם את כל המשפחות של האמנים האלה. אני בודק את המשפחה של ריטה לדורותיה. את כל מי שנמצא מסביב כל הסלבריטאים. בחינם! כי אני רוצה את התרומה שלהם לאיכילוב".
יש עוד רופאים שעשו, עושים, יעשו את מה שאתה עשית?
"כל מי שיגיד לך שלא, הוא מתחסד".
החלפת אוטו? דירה?
"לא".
אתה מסתכל מעבר לכתף?
"כן. לפעמים. סיגלתי התנהלות קצת שונה".
שמת מצלמות בבית?
"לא. זה לא יעזור. אף אחד לא ייכנס אליי הביתה וידקור אותי בבית. אם מישהו ירצה לפגוע בי, הוא ימצא את הדרך. אבל אני לא חושב שבמשפחת אבוטבול סופרים אותי. אני לא מהווה פסיק בחיים שלהם. יש להם את ההתמודדויות שלהם. אני לא יכול להזיק להם. אני גם לא הפללתי אותם או עשיתי משהו שעלול לקומם אותם".
"אני בסך הכל מנסה להציל את מה שנשאר מהשם שלי, כדי שימשיכו לתת לי לעבוד בצורה מכובדת, ולהמשיך את 26 השנה שלי ללא רבב. שישימו דברים בפרופורציות, ויפסיקו לעשות ממני רוצח סדרתי. אני אגיד לך עוד דבר: סעיף השוחד פה, מבין כל שאר הסעיפים נגדי, זה כמו שמורידים למישהו פרופיל על זה שאין לו רגל, ואחרי זה בודקים אם יש לו ציפורן. אני הציפורן".
מחר אתה חוזר למחלקת המיון. מחרתיים מתקשר שלום דומרני. הוא אומר לך: "שמעתי שאתה רופא מצוין, אני בא אליך לבית החולים". מה תעשה?
(סרוב חושב וחושב, ולבסוף משיב): " אתה יודע מה? אני לא יודע מה להגיד לך. מצד אחד יש לי שבועת היפוקרטס, שאני חייב לבדוק את החולים. מצד שני, יש טעויות שאני לא אחזור עליהן. אם איש כזה יבוא לבית החולים, יכול להיות שאשכיב אותו על המיטה ואלך. תשמע, אני לא יכול להעיף אנשים. מה לא אעשה? קודם כל, לא אדבר שטויות. לא אתן לאנשים זכות להפליל אותי, על תמימות".
זו המסקנה? לשתוק במשטרה?
"לא. אני אמצא את הדרך להגיע להנהלת בית החולים, בלי להשתמש בשמות, או בדברים שעלולים לגרום לי או למשפחתי נזק. אבל שהאלמנט של ההסתרה, או הניסיון לחבל בצדק, או שינוי הנתונים. . . אני לא יודע. אני לא יודע. בעיקר, אני מקווה מאוד שלא אמצא בסיטואציה כזו שוב. אתה מכיר את הקללה הזו 'שיהיו לך חיים מעניינים?', אני לא רוצה חיים מעניינים. אני רוצה להשתעמם.
נא להמתין לטעינת התגובות
