וושינגטון רוצה פחות כוח ויותר דיבורים
מדיניות החוץ של הממשל החדש בארה"ב מלמדת כי יהיה דגש רב על דיפלומטיה. המשמעות: פחות מרחב תמרון לישראל. פרשנות
כך גם עם ייעודו של דניס רוס לשיחות עם איראן, כבוגר המשא ומתן בין ערפאת לממשלת רבין, שחולק עם מיטשל את תפיסת עולמו לגבי ישראל (ויהדותו לא זיכתה אותו בנקודות בירושלים או בקרב הפלסטינים). ריצ'רד הולברוק כשליח לאסיה וריצ'רד האס שבים לממשל אחרי שנים של גלות במכוני המחקר הליברליים-שמאלניים.
חשיבות מיוחדת לישראל יש למינויים בתחום בקרת הנשק. שובו של רוברט איינהורן כפקיד הבכיר לנושא זה בוושינגטון (תת שרת החוץ לבקרת נשק) מסמן שיבה של ארצות הברית למדיניות ההסכמים והאמנות במקום הסתמכות בעיקר על סיכול תפוצה של נשק בלתי קונבנציונלי, שאפיינה את ממשל בוש.
ייתכן שבמסגרת זאת, יחודשו המסרים העדינים לישראל להצטרף למדיניות חדשה בוושינגטון, המקבלת על עצמה מחויבויות בינלאומיות על ידי אשרור אמנות בקרת נשק על גרסאותיהן השונות (הסכמים, הבנות ועוד). בעיקר מדובר באמנות הנוגעות לנשק כימי וביולוגי, תחת הטיעון שאישורם הסופי על ידי ישראל יאפשר להפעיל לחץ על "מדינות סוררות" דוגמת סוריה ואיראן להתפרק מיכולותיהן הבלתי קונבנציונליות בתחום אלו.
בנוגע לאזור הרגיש, הגרעיני, סביר להניח שגם בממשל אובמה לא יבקשו מישראל לחתום על אמנת היסוד למניעת תפוצת גרעין (ה-NPT) מסיבות מובנות ומתוך הבנה אסטרטגית של המשמעות של צעד זה לשני הצדדים.
חדשות טובות הרבה פחות נוגעות לסגנו החדש של איינהורן, ואן ואן-דיפן (Vann H. Van Diepen), אשר ידוע לשלילה בקהילת המודיעין הישראלית כאיש שאחראי לדוח המודיעין הידוע לשמצה (NIE) על איראן בדצמבר 2007. כזכור, דוח זה קבע שטהרן עצרה את תוכנית הנשק הגרעיני שלה ב-2003, טענה שהופרכה מאז. יש הטוענים כי ואן-דיפן הוא האחראי למתודולוגיה הבעייתית מאוד מבחינה מודיעינית שאפיינה את הדוח, הנחשבת לצנינים בעיני גורמים ישראלים.
נדמה, כי ואן-דיפן לקח צעד אחד רחוק מדי מלקחי "בישול המודיעין" בנוגע לעיראק בממשל בוש. אם נצלול רגע לעולם הצללים המורכב של המתודולוגיה המודיעינית (וסליחה עם הקוראים אם המשפטים
שרת החוץ קלינטון לא עוצרת בכך. לפי הדיווחים מבירת ארצות הברית, היא פועלת יחד עם שר ההגנה רוברט גייטס להחדרת אנשי משרד החוץ לשורות משרד ההגנה והעברת סמכויות בתחום ההסברה וסוגיות נוספות לחסות משרדה. מאמץ דומה משקיעה השרה גם מול משרד האוצר, בניסיון לשלוט טוב יותר בכספי הסיוע מארצות הברית ובקרנות המטבע הבינלאומיות.
בירושלים יודעים היטב שממשל אובמה שונה לחלוטין בגישתו לישראל משל קודמו, בוש. לא פחות נהירה להם העובדה שמשרד חוץ חזק בוושינגטון עשוי להצר את חופש הפעולה שישראל נהנתה ממנו בפעולות צבאיות או מהלכי כוח אחרים. איתותיה של שרת החוץ לבני כי היא רואה עין בעין עם הכוורת החדשה בוושינגטון הם אינדיקציה ראשונה לתחושה בממשלת ישראל שצריך לשנות משהו.
יש מבקרים ישראלים המצרים על "ההתנהגות הפרועה" של ירושלים, שהתעלמה מהחלטת מועצת הביטחון ולומר בכנות וביושר - זרעה הרס והרג בעזה. אבל עם כל הכאב על הצד השני (שיש בו הרבה מן הצביעות האופיינית לדיפלומטיה בינלאומית), דווקא אולמרט הוכיח נחישות ועיקשות בניסיון למצות את המהלך הצבאי.
אבל גם אם המבצע הסתיים בהישג צבאי מעורר השתאות, הרי שאין לו הישג מדיני, פרט אולי לתמיכת מדינות העולם. בשטח, תעשיית הברחות הנשק וייצור הרקטות מתחדשת במהירות. גרוע מכך, ההרס הגדול שהותיר צה"ל מסייע דווקא את איראן, ומשרתו ארגון החמאס. טהרן לא תפספס הזדמנות להזרמת כספים מסיבית לשיקום הרצועה, גם לארגוני הטרור שם, ולהצטייר כמגינת האוכלוסייה והיחידה שפועלת למען הפלסטינים. כך תחזק את אחיזתה במעוז הקדמי-הדרומי שלה מול ישראל, במקביל לכוח הצפוני שלה בלבנון, חיזבאללה.
מי שייבחר בישראל בעוד מספר ימים, ימצא עצמו מול מציאות מורכבת וחופש תמרון ישראלי מוגבל יותר. קו האשראי של ישראל בוושינגטון צפוי להיות קטן בהרבה, המהלך הצבאי האחרון נראה כמו "השתוללות", וממשל אובמה אינו צפוי לתמוך בהתנהגות דומה בעתיד. במקום זאת, ירושלים עלולה למצוא עצמה נדרשת לעשות יותר מחוות וצעדים בוני אמון מול הפלסטינים וגם בתחום הרגיש של בקרת הנשק.
הבחירות הן לכאורה גורם המעכב כל פיתוח של מדיניות ישראלית בסוגיה הפלסטינית. אבל ראוי שהסוגיה הזו תעלה, לכל הפחות, במערכת הבחירות. חשוב בהרבה לא לבזבז זמן, ושהדרגים המקצועיים והלא פוליטיים במשרדי החוץ, הביטחון וגם האוצר יתחילו כבר עכשיו לשבת על המדוכה ולהיערך לעתיד לבוא. אתמול היה טוב, לא בטוח שיהיה גם מחר.
רן פורת הוא עיתונאי ודוקטורנט להיסטוריה באוניברסיטת מונאש במלבורן, הכותב על פזורת הישראלים באוסטרליה. פורת הוא קצין מודיעין (מיל'). שעסק רבות בתחומי יחסים בינלאומיים וביטחון.
נא להמתין לטעינת התגובות
