מה שבטח יבוא מחר

עסקת שליט מתעכבת סתם, בעבודה מפחדים להירקב באופוזיציה, לצד קדימה וליברמן חותם את ניצחון הפרידמניזם. וגם: מה מילא את הבלון הנפוח של פרשת רשות המסים

בן כספית | 20/2/2009 16:21

פרופיל אביגדור ליברמן, חיים רמון, בנימין נתניהו

בסוף, נשלם את המחיר הנקוב. אולי נחליף כמה שמות, אולי נשנה משהו בשוליים. ביג דיל. מה זה כבר ישנה. את המחיר נשלם. ואז, תישאל השאלה. היא תהיה נוקבת, נטולת תשובה.

אם ישראל שילמה, בסופו של דבר, את המחיר הנדרש תמורת גלעד שליט, מדוע עשתה זאת אחרי שנתיים וחצי? או שלוש? או חמש? מדוע לא עשתה זאת מיד, בהתחלה, וחסכה מעצמה וממשפחת שליט התייסרות איומה כזו? יכול להיות שזה מה שאולמרט הבין פתאום? שאם ישלם את המחיר עכשיו, ישאלו אותו למה חיכה כל כך הרבה? אולי.

מה שבטוח זה הוויכוח. קשה, קורע, עקרוני. בצד אחד, אולמרט, ראש השב"כ יובל דיסקין, ראש המוסד מאיר דגן, וגם ציפי לבני וחיים רמון. מן העבר השני קבוצה לא פחות מרשימה: שר הביטחון, הרמטכ"ל, עמוס גלעד ורובם המכריע של בכירי צה"ל. ויכוח מר, רווי יצרים.

קצה הקרחון שלו נחשף ביום רביעי ב"מעריב", בהתפרצות הנדירה, החד-פעמית, וגם האמיצה של עמוס גלעד. מי שמכיר את גלעד יודע שאצל האיש הזה כל מילה נחשבת, כל פסיק נרשם, כל הברה נמדדת. והנה, פתאום, שיטפון כזה.

ביום רביעי, אחרי הקבינט, גלעד נראה גמור. לבן עוד יותר מהרגיל, כבוי. הוא חטף שטיפה מאולמרט, אבל לא התכחש לדבריו. התכוון לכל מילה. אז מי צודק בסיפור הזה? כולם. ומי טועה? גם כן, כולם. אין תשובה קלה לשאלה הזו. אולי אין תשובה בכלל.

עמוס גלעד, כבר לא היה יכול לשתוק יותר צילום: פלאש 90

אדוני ראש הממשלה

בנימין נתניהו ייכנס מתישהו, בשבועות הקרובים, ללשכת ראש הממשלה. הנה תמליל שיחת העבודה הראשונה שלו עם הרמטכ"ל גבי אשכנזי. בחדר יהיה גם המזכיר הצבאי, והמזכירה שתרשום פרוטוקול. הדברים יוקלטו. כמקובל.

"אדוני ראש הממשלה", יגיד לו אשכנזי, "אנחנו עומדים על קרקע רועדת. הלבה זורמת מכל עבר, מתחת לאדמה רוחשים דברים. הצנטריפוגות בטהרן מסתובבות. השעון מתקתק. העולם הערבי כמרקחה. העימות הזה, בין קיצונים למתונים, על סף הכרעה. לא לטובת המתונים. תראה את קטאר, כבר עברה לצד האיראני. תראה את סעודיה, משחקת משחק כפול.

בנימין נתניהו צילום: פלאש 90

כל מה שנשאר כאן, וגם זה בקושי, זה מצרים. אולי גם ירדן, שגם היא עלה נידף. טורקיה כבר הלכה לנו מזמן. אם אתה חושב שאפשר להפציץ את פרויקט הגרעין האיראני, אתה טועה. עוד מעט, כשתעבור על החומר, תבין שזה בזבוז זמן. אנחנו יכולים להגיע, אנחנו יכולים לפגוע, אבל זה לא ישנה הרבה.

"הדרך היחידה לשנות את המשוואה הזו, להפוך את המגמה הזו, עוברת בדמשק. בשאר אסד רוצה לעשות איתנו שלום. חד-משמעית. שאל את מאיר (דגן), שאל את עמוס (ידלין), שאל את עמוס (גלעד). הוא מבין שהוא לא שייך למחנה הקיצוני. כל מסגד שיעי שנבנה בסוריה, ונבנים שם לא מעט כאלה, מפחיד אותו.

בעוד שנה-שנתיים ייגמר לו הנפט. הוא רוצה שלום, הוא מוכן לשלם את המחיר. את זה אנחנו כבר יודעים. זו הדרך היחידה לבודד את איראן. זו הדרך היחידה להציל, אולי, את לבנון. זו נקודת ההיפוך של המצב. כל מה שצריך זה לגייס את אובמה.

אל תבזבז זמן, אדוני ראש הממשלה. כי אין לך זמן.

סע לאובמה, רתום אותו למשימה הזו. בוש שנא את אסד שנאה אישית, יוקדת. אצל אובמה אין דעות קדומות. הוא פתוח ומוכן לעשות עסקים. האמריקאים עומדים לעזוב את עיראק, חשובה להם מאוד העמדה הסורית. חשוב להם גב סורי. רק הם יוכלו לספק את החבילה, את המטרייה, את האווירה לשלום בינינו. סע לאובמה, ביבי. עכשיו".

עד אז, נותרו לאהוד אולמרט כמה שבועות. הוא יכול, אולי, לסגור עניין בפרשת שליט. עד לא מזמן, היה נדמה שהוא הולך על זה. פתאום מהפך. אין רגיעה, אין מעברים, בלי שליט. נקודה. עמוס גלעד חשב שהוא מתפלץ. שבועות הוא בא וחוזר מקהיר לירושלים ולתל אביב, פתאום שומטים את השטיח מתחת לרגליו. הבעיה היא, שגם לצד השני יש קייס. מוצק אפילו.

שהרי כולם ראו את התהדייה הראשונה שגלעד הביא. מה ייצא לנו מזה? קדחת. לא רגיעה, ולא שליט. אולמרט התעורר, התנער והחליט שהוא לא נגרר לסיפור הזה פעם נוספת. בדרך נפלטה גופתו של עמוס גלעד אל החוף.

הכל קפוא

לישיבת הקבינט הביא אולמרט תחקיר של שב"כ, שהוכיח שתנאי התהדייה הנוכחית אינם שונים במאום מתנאי התהדייה הראשונה. העניין הוא שבדעתו של גלעד מחזיקים עוד אנשים. שר הביטחון, למשל. הרמטכ"ל. כל צמרת צה"ל. הם יודעים שעם כל הכבוד, המאזן האסטרטגי עם מצרים חשוב יותר מכל דבר אחר. בלי המצרים חבל על הזמן של כולנו. גם להם יש אחים מוסלמים, הם נתונים לביקורת קשה, הם בעצמם רועדים מהשיטפון הגועש במזרח ומפעפע כבר במקומותינו. בביירות, בעזה, בסיני.

עמוס גלעד יצר איתם יחסי אמון נדירים. כולל שיחות טלפון בארבע לפנות בוקר. הוא מקבל הרבה כבוד בקהיר. אבל מתברר שאינו מקבל יותר מדי כבוד בירושלים. גלעד שבור. השבוע שחזר איך התקשר אליו אולמרט ב-4 לפנות בוקר, בלילה שבו יצא צה"ל מעזה אחרי "עופרת יצוקה", ושיבח את הנוסחה שהביא באותו יום מקהיר, שאפשרה לגמור את העניין. עכשיו מתברר שהעניין הזה רחוק מלהיות גמור.

אביבה ונועם שליט, הוריו של החייל החטוף גלעד. צילום: מקס ילינסון

מול כל זה, מונח גורלו של חייל אחד. חי, עדיין. עם משפחה, חברים, תמונות, אבא ואמא. כאן צריך לפתוח סוגריים. נמצא בהם אחד, עפר דקל. המילים והתיאורים שנשפכים בקריה על דקל לא יפים לכתיבה.

מטייל, עושה עסקים, מחובר ל"קבוצה הניגרית" (דן חלוץ, לוני הרציקוביץ, יובל רבין ואחרים המנסים לקושש עסקאות נשק באפריקה), כותב ספר על הפרשה, בעוד החייל ממשיך להירקב בשבי. על פי הגורמים הביטחוניים, דקל כפה את עסקת רגב-גולדווסר על הממשלה, ואחר כך נטש.

על פי הגורמים הביטחוניים אין מגעים כלל. אין רשימה, אין כלום. המצרים מושפלים. הכל קפוא. מה
שנשאר זה ספינים. בצד השני משיבים מלחמה. דקל עובד כל הזמן.

בפוליטיקה אין על אולמרט

"זה טירוף, מובארק לא עובד אצלנו",אמר עמוס גלעד ל"מעריב" שלשום, וכל מילה ממילותיו חצובה בסלעי הקריה בתל אביב. בלשכת ראש הממשלה נוחרים בבוז. עמוס גלעד ניסה לשאוב מעפר דקל גם את סיפור שליט, אבל זה לא צלח בידו. ברגע שהם הבינו שהם לא בלופ הזה, התחילו להשתולל. יש עוד אפשרות, ספקולטיבית קצת אך מעניינת. אולמרט יודע כבר שבוע שליברמן ימליץ על נתניהו.

ויודע שלבני הולכת לאופוזיציה. סימן שהולכים לממשלת ימין צרה, בשלב הראשון. אולמרט מעריך שזה ילחיץ את החמאס, שצמא להישגים, לרגיעה, לאסירים. לכן הוא העלה את הרף והלך על כל הקופה. שליט עכשיו, הוא אומר לחמאס, כי אין אחר כך. אחר כך זה ביבי וליברמן. בפוליטיקה, אין על אולמרט. נשאר רק לקוות שזה יצליח.

ראש הממשלה אהוד אולמרט במסיבת עיתונאים. צילום: רענן כהן

מדברים גם על קפלינסקי

ביום שבת, 14 בפברואר, הפך גבי אשכנזי תקליט. עברו כבר שנתיים. נותרו עוד שנתיים. אשכנזי סופר ימים. כמה רצה להיות רמטכ"ל, וכמה הוא סובל עכשיו. הפוליטיקה מחלחלת סביבו והוא מנסה לעמוד בפרץ. זה לא קל. בקרוב, יצטרכו להתחיל לחשוב על יורשו. למועמדים נוספו, לאחרונה, עוד כמה שמות.

הרמטכ''ל, רא''ל גבי אשכנזי, מבקר לוחמים בצפון רצועת עזה. צילום: דובר צה''ל

המפתיע שבהם הוא אחד, משה קפלינסקי. כן, מדברים גם על האופציה הזו. מנוסה, בשל, חיכה סיבוב אחד בחוץ ומוכן להיכנס בחזרה פנימה. יחסיו עם אשכנזי מצוינים. אגב, אשכנזי פגש בשבוע שעבר גם את דן חלוץ לשיחה אישית ממושכת. חוץ מזה, חזר למירוץ גם בני גנץ. אם מופז יהיה שר הביטחון (מה שלא בטוח בכלל), לגנץ תהיה עדיפות. וישנם אייזנקוט, ואולי גם גלנט. אלה השמות.

אשמת הקמפיין

לא רחוק מהקריה התקיימה ביום חמישי ישיבת מה שנותר מסיעת העבודה בכנסת. אהוד ברק הכריז, בפתיחתה, על הליכה לאופוזיציה.

למרות זאת, לא כולם רגועים. אם תשאלו את סילבן שלום, למשל, העבודה היא אופציה ראויה, וגם אפשרית, לממשלה. אם קדימה אכן הולכת לאופוזיציה, מה תחפש העבודה בחוץ? ברק לא יוכל להיות אפילו ראש האופוזיציה, העבודה תירקב בשוליים, תהפוך למרצ של קדימה ותתאדה. שלום מדבר על חמישה תיקים, כולל הביטחון, העיקר שיבואו.

יורם מרציאנו פלאש 90

בינתיים, הם לא כל כך באים. "בשבועיים האחרונים של הקמפיין", אמרה יולי תמיר בישיבה, "הפסדנו ארבעה-חמישה מנדטים. אם היה לנו קמפיין נכון וטוב, זה לא היה קורה". אהוד ברק הסביר: "יש לנו בעיות כלכליות, אנחנו מפלגה ענייה, אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו את ראובן אדלר".

ואז פצח יורם מרציאנו, את פיו ואמר ש"דווקא היה לנו אחד כמו אדלר - אלדד יניב, שהוא גאון פוליטי, ואם הוא היה איתנו, זה לא היה קורה". ברק הקשיב ושתק. פתאום נשמע קול קרקוש והכיסא שעליו ישב שלום קיטל התנודד ונשבר. קיטל, שיש בסיעה הרואים בו אחראי לתוצאות הדלות (תמיד מאשימים את השליח), לא נפל. מה שאי אפשר להגיד על המפלגה.

הפרדימנים ניצחו

אז מי ניצח בבחירות לכנסת? אביגדור ליברמן סיים את הוויכוח באבחה חדה. נתניהו ניצח. נתניהו יקים ממשלה. אבל עוד מישהו ניצח. דניאל פרידמן. ה"פרידמניזם", כפי שנוהגים החברים משלטון החוק להתיז בבוז. כל מי שנלחם בפרידמן, מאהוד ברק דרך זהבה גלאון, חטף מכה. ליברמן המריא. גוש הימין ניצח. ופרידמן בכלל לא ידע שהוא כזה. למה? כי הוא לא כזה. מי שניסה לעשות אותו עוכר שלטון החוק ונציג כוחות השחור עלי אדמות, עשה את זה באחריותו. הציבור, מתברר, לא קנה.

יש פרשנים שדוחקים באביגדור ליברמן זה זמן מה לוותר מרצונו, להודות בכל ולאשפז את עצמו בכלא כבר עכשיו. מראש. אם נבדוק, נגלה שהפרשנים האלה התנהגו אחרת לגמרי בפרשה דומה, לא מזמן. הפרטים כמעט זהים: הנה מיליוני שקלים שעוברים, ללא צידוק סביר, מחשבונו של חשוד בפלילים, לחשבון בן/בת של פוליטיקאי בכיר. אז זה היה גלעד שרון. מיליונים עברו מדודי אפל אליו. מה אמר אז אמנון אברמוביץ'? שאסור לנו לגעת בשרון. צריך לאתרג אותו, כי הוא מתכוון לפנות יישובים. זה יותר חשוב אפיל משלטון החוק.

והנה נקפו להן שנה-שנתיים. אותו סיפור בדיוק. אבל בדיוק. ומה אומר אותו אברמוביץ'? אותו דבר, רק להפך. ליברמן עבריין, פושע, נוכל, מאפיונר, מבלה רוב הזמן בחו"ל, עוסק בעניינים אפלים. שחור משחור. איווט, תודיע מיד שאתה דוגל בפינוי התנחלויות, אולי זה יעזור לך.

הנה עוד דוגמה. קטנה, אבל גדולה. 2 בינואר 2007, עשרות חוקרים פושטים ועוצרים 22 מבכירי רשות המסים בישראל, כולל היו"ר ג'קי מצא. העיתונים מדווחים על "פרשיית השחיתות הגדולה ביותר מאז קום המדינה". וואלה.

שנתיים ויותר כבר חלפו. חייהם של הרבה בני אדם נהרסו. עד היסוד. הקריירות נגוזו. החסכונות גם. עורכי הדין בפרשות האלה שווים את משקלם ביהלומים. איפה כתבי האישום? אז זהו, שעוד לא הוגשו. מחכים, אולי, לכתב האישום נגד משה קצב. היו שימועים. עכשיו מתלבטים.

אגב, באף אחד מהתיקים בפרשה הזו, לא נמצאו ראיות לכך שמישהו טיפל בשומות מס או עשה הנחות. היו קצת דיבורים, וקצת התרברבויות, בעיקר הפה הגדול של אחד, קובי בן גור, וגם ג'קי מצא שדיבר לא מעט שטויות. וזהו.

על זה הולכים עכשיו להגיש כתבי אישום מגוחכים. לבדוק את הרף של עברת השוחד, לנסות ניסויים בבני אדם. העיקר שאפשר יהיה להתקדם במעלה הדרגות. מספיק לראות איך הציגה את זה הפרקליטה האחראית, אביה אלף, בכתבה שקיבלה לא מזמן ב"גלובס". עצוב . אבל גם מדאיג מאוד.

מי שעובר על החומרים בפרשה הזו, מזדעזע. צירופי המקרים והתאריכים מעוררים סימני שאלה כבירים. ב-31 באוקטובר 2006 הודיעה הפרקליטות, סוף סוף, לשר חיים רמון שאכן הייתה האזנת סתר בפרשה שלו. האזנה לשולה זקן, רל"ש ראש הממשלה, בעמדת האזנה שהייתה קיימת מ"פרשה אחרת".

יומיים אחרי שהודו בהאזנה (אחרי ששיקרו פעם אחת והכחישו אותה) ניגשו החברים מהפרקליטות לשופט אורי גורן ואמרו לו שהם חוקרים פרשת שחיתות ענקית כבר תשעה חודשים ומבקשים לאשר, בדיעבד, את ההאזנה לשולה זקן. בדוח החקירה שלו קבע השופט ורדי זיילר, שמונה לבדוק את הפרשה התמוהה הזו, כי לאורי גורן לא אמרו את האמת. לאורי גורן הסבירו שמדובר בהאזנה חדשה. לא בעמדה קיימת. מילא. לדעתי, לזיילר לא אמרו את האמת. לגורן, בלי ידיעתו, דווקא כן.

הלאה. שישה ימים אחר כך, ב-8 בנובמבר 2006, הקימו את צוות החקירה המיוחד לפרשת רשות המסים. 22 חוקרים, אליהם נוספו אחר כך עוד 17. בכל זאת, פרשת השחיתות הכי גדולה, וכו'.

אלא שעד ספטמבר 2006, בכלל לא הייתה פרשה כזו. את מה שחקרו אפשר לכנות כ"פרשת רשות הדואר", וגם זה בצורה לא ממוקדת ולא ברורה. פשוט הניחו רשתות דייגים וקיוו לתפוס משהו. על הקו של שולה זקן ישבו בסך הכל שלושה שבועות, השיחה הראשונה שנקלטה שם הייתה מתאריך 14.7.06, יומיים אחרי הנשיקה של חיים רמון. העיקר שכאילו הייתה "פרשה".

מה כל זה אומר? כל זה אומר שמי שחושב שכל "פרשת רשות המסים" קמה בדיעבד, כדי להכשיר ולהלבין את האזנת הסתר הלא ראויה ולא חוקית לשולה זקן, כדי להרחיק את חיים רמון ממשרד המשפטים, עושה את זה באחריותו.

שימו לב, קצת הלאה: ב-6 ביולי 2008 קיימה הממשלה את הדיון המפורסם והשנוי במחלוקת בשאלה אם להקים ועדת בדיקה לפרשת רמון. יום עבודה אחד קודם ( ! ) פרסמה הפרקליטות הודעה בומבסטית על כתבי האישום הצפויים בפרשת רשות המסים. ההודעה כוללת דברי הלל ושבח ל"האזנות הסתר" החיוניות כל כך לעבודת שלטון החוק. אם זה שלטון החוק, עדיפה אנרכיה.