"חופש הביטוי נשמר בזכותי"
הצנזורית הראשית סימה וואקנין-גיל היא זו שאחראית לערפל המוחלט שסבב את מבצע "עופרת יצוקה". בראיון ראשון מאז סיומו, היא הודפת את הביקורת על סתימת פיות, מתוודה על הכשלים של מלחמת לבנון השנייה, ומסבירה למה החליטה לסגור חשבון עם כתב איראני - אבל לא עם רוני דניאל
כשהמציאות בוערת בשידור חי, אף צנזור לא יוכל לעצור את זה. ובכל זאת, הצנזורית הראשית אלוף משנה סימה וואקנין-גיל החליטה להתקשר לערוץ 10. "חבר'ה, תמננו את המלל שלכם", היא אומרת להם, "אתם יוצרים פאניקה בציבור. זה נראה כאילו יש שם עשרות נפגעים".
אבל את לא אמונה על הפאניקה של הציבור.
"נכון. אבל לא אמרתי את זה כהנחיה, הערתי".
אל"מ וואקנין-גיל ויחידת הצנזורה שבראשה היא עומדת, מהווים את המשוכה האחרונה בפני פרסום המידע בישראל. אמנם המשימה הברורה שלה היא לדאוג לכך שמידע ביטחוני לא יזלוג באמצעות התקשורת החוצה, אך זו לא הפעם הראשונה שחרדות הציבור מעסיקות אותה באותה מידה.
במלחמת לבנון השנייה, אף על פי שהדיווחים על המקומות המדויקים שבהם נפלו הטילים לא היוו כל סכנה ביטחונית, זימנה אליה וואקנין-גיל את ראשי מערכות התקשורת וביקשה לערפל את הדיווחים כדי לא לזרוע בהלה.
"הלוואי שיכולתי להשהות שידורים חיים בישראל", היא מודה, "רק כך אפשר היה לספק 100 אחוז הגנה. תמיד מישהו יכול לעמוד ולהגיד שטות ואני אתלוש את השערות. פה המלחמה היא בעורף, כולם מכירים את כולם, הכתבים פרוסים על הגבול, אי אפשר להימנע משידור חי. היכולת לייצר השהיה, אפילו של דקה, היא כמעט בלתי אפשרית".
וואקנין-גיל יודעת בדיוק איזו תמונה מצטיירת לכם בראש כשאתם שומעים "צנזורה". לאחרונה, במסגרת ארגון מחדש שעשתה ביחידה, בשם "צנזורה 2020", אף שקלה לעשות מיתוג מחדש, לשנות את השם. "לא מצאתי משהו אחר מתאים, אז השארתי את זה כך", היא אומרת. גם העובדה שהיא לובשת מדים אינה פשוטה בעיניה. לא בכדי, הצנזורים שעובדים תחתיה, גם הקצינים, לובשים בגדים אזרחיים.
"לא ראוי שלובש מדים יפגע בחופש הביטוי במדינה דמוקרטית", היא אומרת בפה מלא, "לכן אנחנו מתנהלים מאוד בזהירות. יש מקומות שבהם אני מעדיפה להגיע על אזרחי, כי זה לא ראוי שאסתובב שם על מדים. למשל לביקורים בכלי התקשורת העדפתי להגיע על אזרחי. גם שקלתי במעבר למיקום החדש שלנו שנעשה לאחרונה, שכולנו נעבור לאזרחי".
במידה מסוימת את מסוכסכת עם עצמך. את משמשת בתפקיד שאת מודעת לבעייתיות שלו.
"זה האתגר. אני מאוד שלמה עם עצמי. חופש הביטוי במדינה הזו נשמר בזכות הצנזורה, ולא למרות קיומה. אני לא מסוכסכת עם עצמי, אבל אני מאוד דואגת שכולנו נהיה מאוד מאוזנים בהתנהלות. כי קל לברוח לאישורי יתר או לפסילת יתר. אבל חשוב לזכור שקודם כל אנחנו נמצאים במדינה דמוקרטית".
הכלי שמחזיקה וואקנין-גיל תחת ידיה כה דורסני, עד שהיא עצמה מרשה לעצמה להיות ההפך בדיוק. היא מדברת בנועם ובאסרטיביות רכה שמיטיבה עם האוזן, ומסריה מנוסחים בבהירות. על אף שמדובר באשת מודיעין, שרק לפני כארבע שנים החליפה בפעם הראשונה מילה עם עיתונאי, ניתן לחוש כי היא מיישמת באדיקות תובנות תקשורתיות.
במלחמת לבנון השנייה עמדו לרשות הצנזורה, שאמורה לפקח על כל כלי התקשורת המשדרים מישראל, רק ארבעה מקלטי טלוויזיה וארבעה מחשבים המחוברים לאינטרנט. מאז, גם בעקבות דוח וינוגרד וגם לאור לקחים
במקביל, עוד תקנים הוספו, והותקנו בה מערכות מתקדמות שמאפשרות לבחון בו זמנית עשרות תחנות טלוויזיה. גם אתרי אינטרנט, משמעותיים יותר ופחות, זוכים היום לפיקוח אינטנסיבי הרבה יותר, ולראשונה בתולדותיה, הצנזורה הקימה מערך לשימור מידע. נדמה שבניגוד לתחזיות, הפיקוח על התקשורת לא מגיע לקצו בפתח המאה ה-21, אלא הוא רק הולך ומשתכלל.
ולראיה: הצנזורה, עם כל המורכבות שבכך, יצאה אחת מגיבורי הלחימה האחרונה. בעוד שבמלחמת לבנון השנייה המידע מהחזית זרם בשצף, בעופרת יצוקה הציבור לא ידע כלום. וואקנין-גיל יודעת לספר כי הדבר התאפשר רק בשל עבודה משותפת בין הצנזורה, המחלקה לביטחון מידע ודובר צה"ל, "להבדיל המהמלחמה הקודמת".
היא אמנם לא שלטה במידע שהגיע לכתבים, אבל דאגה שהוא לא יגיע אלינו לבית. מדבריה עולה כי התקשורת הקלה עליה מאוד את עבודתה. "העבודה היתה במוד של ביטחון", מספרת הצנזורית בסיפוק, "שלא תחשוב לרגע שהמידע לא היה בחוץ. העיתונאים ידעו הרבה, אבל נהגו באחריות. היו לפחות ארבעה מקרים שאישרנו ידיעה לפרסום, וכלי התקשורת עצמו בחר לא להוציא את זה. פרשנים וכתבים ידעו הרבה והבינו את תמונת הקרב. אחד מהם, למשל, התקשר ואמר לי שהוא מזהה שהולך להיות כך וכך. אמרתי לו 'ברור שאני לא יכולה להגיד לך שזה נכון, ואתה לא יכול לדבר על זה'. אז הוא הבין שזה נכון. רוני דניאל הוא מג"ד. הוא יכול להבין את הדברים טוב מאחרים בצבא. כלי התקשורת גם הקפידו לומר כל הזמן 'הצנזורה אישרה', גם כשלא אישרנו, כדי שלא יכעסו עליהם".
עשרה ימים לפני היציאה למבצע שינתה אל"מ וואקנין-גיל את הכללים. בדרך כלל מה שמנחה את הצנזורה הוא "מבחן הוודאות הקרובה" - אפשר לפסול רק אם קיימת ודאות קרובה לפגיעה ממשית בביטחון המדינה. "במלחמה אם יש ספק - אין ספק. הפרשנות למבחן הופכת מוודאות קרובה לחשש סביר", היא אומרת, "כשידעתי שהדברים מתחממים קבענו שאנחנו פועלים במוד מחמיר הרבה יותר. כלי התקשורת שיתפו פעולה. זה הפך את הפסילות שלנו לגורפות יותר, אך הן סיפקו מעטפת הגנה טובה יותר. גם המערכת החדשה אפשרה לי להרים טלפונים און ליין ולהעיר לכלי התקשורת, והם חשו את זה על בשרם. ביום השלישי והרביעי, כשכלי התקשורת הבינו שאנחנו צופים, הם נזהרו בעצמם. אין אף יעד הסתרה שנחשף. אפילו יעד ההסתרה הקל ביותר לחשיפה - תמונת מצב כוחותינו. לא אישרנו יותר מרמת חטיבה, לא איפה ואיך עושים. מקסימום אישרתי מפות ברמה של כיתה א'. אני מעריכה שבצד השני, אצל האויב, יש תסכול רב".
גם בתקשורת יש תסכול גדול.
"לא מהצנזורה, אלא מהמדיניות שצה"ל קבע בנושא תקשורת. לי אין מדיניות תקשורת, אני מתאימה את עצמי לזו של צה"ל. לכן במלחמת לבנון השנייה פעלתי באופן אחד ופה יכולתי לפעול בצורה אחרת".
יש טענות שהחמרתם מדי בפסילת כתבות.
"אני יכולה להגיד שבהחלט יכולים להיות מקרים שתביא היום כתבה והיא תעבור בלי אף תיקון, ובעוד שבועיים היא לא תעבור. זה קורה בהתאם למצב".
חזרתם לשגרה אחרי הלחימה או שהמשכתם באותו קו?
"כשנגמרה הלחימה חזרנו לפרשנות הרגילה, שהיא מאוד מידתית. תסתכל בסוף כמה ועדות שלושה (גוף המשמש מעין בית דין בעבירות צנזורה - ל"א) היו נגד הצנזור בתקופה האחרונה, תסתכל לכמה אני לקחתי: אף אחת. אני בכלל ממעטת להשתמש בכלי הזה. אני לא מתביישת בזה, התקשורת לא פרסמה הרבה דברים כי הצנזורה מנעה את זה. ואני יכולה להגיד לך שבלחימה אני לא יכולה לשלם את מחירו של אף חייל אחד בשביל כתבה שביומיום אני נותנת לה מקום של כבוד. הרבה פעמים באים אליי גורמי ביטחון ואומרים לי'איך אישרת דבר כזה, זה פוגע במדינה'. המדד שלי מאוד פשוט. אני צריכה להוכיח לעצמי למה פסלתי את הכתבה. ביום שאפסול כי זה נראה לי לא טוב או כי הפעילו עליי לחץ, זו תהיה בעיה".
לא נמנעה ביקורת מהצבא בשל העבודה שלך?
"לא מנענו ביקורת כהוא זה".
אבל מנעתם מידע שיכול היה לגרור ביקורת.
"זה משהו אחר. אבל אם המידע הזה יכול היה לפגוע בכוחותינו, אז הביקורת היא במקום שני. הצנזורה לא נוגעת בביקורת, לא במורל, לא בפן האישי. אפשר לבקר גם אם אתה לא מכיר לפרטי פרטים איפה נמצא החייל האחרון של פלס"ר גולני".
היחסים עם התקשורת לא נפגעו בגלל הקו התקיף בלחימה?
"זה שיש מסה של אנשים שלא אוהבים את מה שאנחנו עושים זה ידוע, ואני לא יכולה להתווכח עם זה. המדד שלי הוא לא אם עיתונאי כזה או אחר אוהב אותנו או לא. לפעמים לא מבינים אותנו, כמו שאני לא מבינה לפעמים למה עיתונאים מתעקשים להוציא משהו שעשוי לפגוע בביטחון המדינה. היו לי שיחות כאלה עם עיתונאים: 'למה אתה מוציא את זה? אתה יודע שאני לא יכולה לפסול ואתה יודע שזה יפגע בביטחון המדינה?'. אז הם עונים לי 'ככה'. אם אני מסתכלת על המגמה הכללית, אני חושבת שיש פה הסכמה שאנחנו - ככל הנראה - הרע במיעוטו".
בזמן הלחימה, על פי ההערכה, קרוב ל-30 אחוז מהידיעות ומהכתבות שהועברו לבחינת הצנזורה עברו תיקון או נפסלו. מדובר בעלייה של כ-20 אחוז מימי שיגרה. "ההחלטה על פסילה גורפת היא תמיד שלי. לאשר - גם הזוטר אצלי יכול, אבל פגיעה בחופש הביטוי, רק לצנזור הראשי מותר", היא אומרת.
יומיים לפני תחילת הפעולה הקרקעית, ב-6 בינואר, אמר הפרשן הצבאי של חדשות 2 רוני דניאל בשידור כי "הכוחות קיבלו הוראה החל מיום שישי להיות מוכנים". הצנזורה בחנה את האמירה הזו והחליטה שלא לפעול, אם כי וואקנין-גיל מודה כי "הוא באמת לא הגיש את זה לצנזורה. אם הוא היה מגיש את זה הייתי חוסכת אותו מלהגיד את זה. הוא קיבל את זה ממקור שהוא חשב שהוא מוסמך".
יש דבר כזה?
"יש כאלה דברים. בשקלול הכולל לא עשיתי שום צעד כי לא היתה פגיעה בביטחון כוחותינו. אין שחור ולבן. מראש הגדירו לנו לעבוד בהסכם הבנות עם התקשורת. יש לי יסוד סביר להניח שהוא חשב שהעבירו לו את זה כדי שהוא יאמר את זה".
החריגה המפורסמת ביותר, עם זאת, היתה במקרה של חאדר שאהין, עיתונאי פלסטיני המשדר לתחנת הטלוויזיה האיראנית אל-עלם. שאהין נעצר לאחר שהפר הנחיית צנזורה, כשדיווח על תנועת טנקים ישראליים לעזה, שעתיים לפני שהידיעה הותרה לפרסום. "את תחום הכתבים הזרים אנחנו צריכים לשפר", מספרת וואקנין על הלקח העיקרי מהעימות בדרום, "זה תפס אותנו בתחילת הדרך".
עד כמה העובדה שהוא כותב עבור עיתון איראני השפיעה על ההחלטה שלכם?
"לא השפיעה. באותו יום ניהלתי שיחות עם הרבה כתבים זרים. הוא סיכן באופן חמור את כוחותינו כי אנחנו יודעים איך הצד השני עובד".
איך שולטים בכתבים זרים, שלא מחויבים לביטחון המדינה הזו כאזרחים?
"הכתבים הזרים עובדים איתנו תחת תקנות ההגנה שהן דרקוניות בטירוף. אנחנו עושים עבודה ארוכה ומתישה, אבל בשורה התחתונה, אולי בניגוד למה שנהוג לחשוב, פוטנציאל הנזק של הכתבים הזרים הוא נמוך. הם משדרים רק מה שהם רואים, כתב זר לא חבר בתא הכתבים הצבאיים, אין לו שיחות רקע, לא מקורות פנימיים, ומי מהם שיש לו - לא נחשב כתב זר. ברגיעה אני בעיקר משקיעה בלייצר מולם מגע של הבנות, בגלל יחס עלות-תועלת. אם אני אביא לשלילת תעודת כתב זר מעיתונאי שעבר על עבירת צנזורה, זה עשוי לפגוע בתדמיתה של מדינת ישראל. לכן ברגיעה אני בונה איתם את היחסים, כדי שבחירום זה יוכל לבוא לידי ביטוי. עכשיו אנחנו מתחילים במדיניות הזו שתיצור מערכת יחסים קבועה עם הכתבים הזרים".
בין המגנים ומתנות ההוקרה שקיבלה מיחידותיה הקודמות, יש לוח עץ שעליו חרות "ראויה לכובע הכבאית בתור כבאית השריפות של קודמיך". קודמתה בתפקיד זה היא חברת הכנסת לעתיד מירי רגב, שבמלחמה ב-2006 שימשה כדוברת צה"ל.
לוואקנין-גיל יש רק שבחים על מדיניות דובר צה"ל תת-אלוף אבי בניהו בלחימה האחרונה. על רגב היא לא מדברת ישירות. המדיניות, היא אומרת, היא על פי מה שמכתיב הרמטכ"ל. "במלחמת לבנון השנייה היתה מדיניות תקשורתית שהקשתה עליי מאוד וגרמה לי להגיד לרמטכ"ל שהמדיניות הזו פגעה בביטחון המדינה ומנעה ממני לעשות את עבודתי".
גם דבריה הקשים נאמרים במתינות, "אנחנו לא יכולים להגן על גוף מסוים יותר ממה שגוף מסוים מגן על עצמו. אני לא הולכת נגד צה"ל, אני צריכה להיות מתואמת איתם. לכן אחד מיעדי ההסתרה, היחיד שנחשף במלחמת לבנון השנייה, היה תמונת מצב כוחותינו, ואני יכולה לומר שזה רע. אנחנו הגשנו את זה על מגש של כסף לחיזבאללה. במבצע הזה זה לא היה".
בלבנון השנייה היו רגעים שחשבת לפרוש?
"לפרוש לא, אבל בהחלט הכנתי מסמך מאוד תקיף שמביע דעתי על מה שקרה, ובסוף החלטתי לא לשלוח אותו. במכתב הזה הוצאתי את התסכולים שלי בשבוע הראשון למלחמה, אבל אמרתי מה זה יעזור לי עכשיו? אני לא מאמינה שבזמן לחימה אפשר להלין. יש לך מציאות נתונה - תתפקד הכי טוב שאתה יכול".
במשרדים החדשים, המריחים עדיין מרהיטים שזה עתה נחלצו מהניילון, לצד חיילים שמחכים לשעה חמש וחצי, יושבים גם צנזורים שבי שיער שממרקרים בהחלטיות כתבות. אחד מהם קורא ספר של עיתונאי ביטחוני ידוע, ואפשר לראות שם קטעים שהושחרו בעט.
"לפעמים חמישה אנשים מנהלים פה דיון על איזו כתבה קקמייקה שאתה יכול להגיד 'מה זה משנה? בגלל איזה משפט אנחנו משקיעים כל כך הרבה?'", מספרת המפקדת, "אבל האנשים שעובדים פה מתייחסים בכבוד למילה הכתובה. אני חושבת שאני עוזרת לשמור על חופש הביטוי במדינת ישראל. אני מבטיחה לך שזה המצב".
כשתשלימי את השינויים את ממשיכה לתפקיד הבא?
"הבטחתי לשר הביטחון שמינה אותי לתפקיד שאהיה פה ארבע שנים, עכשיו אני משלימה אותן. סביר להניח שאעשה גם את החמישית כדי לגמור את השינויים".
לפני סיום, גם הכתבה הזו צריכה לעבור צנזורה?
"ברור".
נא להמתין לטעינת התגובות
