על השחיטה: עדויות ממשפטי הקמר רוז' בקמבודיה
הם קיבצו חבורות של אנשים, זרקו אותם לבור וירו. כשאזלו הכדורים, עברו לפטיש. הקמר רוז' הרגו בין 1.7 ל-2.5 מיליון קמבודים בארבע שנים. 30 שנה אחרי, האחראים מובאים למשפט. 30 שנה אחרי, הקמבודים פותחים את הפה. אלה עדויותיהם
אך אם אחרי השמדי מתחת רקיע
הצדק יופיע -
ימגר נא כסאו לעד!"
(ח"נ ביאליק, "על השחיטה")
ספק רב אם יצא שמעו של ביאליק בשדות האורז של קמבודיה. ואם כן, נראה שלא היו אוהבים שם את מה שהיה לו לומר. ביאליק סבר כי צדק המאחר להגיע הוא צדק בלתי רצוי, חסר זכות קיום. אך בקמבודיה חושבים אחרת: 30 שנה לאחר נפילת הקמר רוז', מובאים לדין, לראשונה בימים אלו, האחראים לאותו משטר מפלצתי או לפחות הבודדים שנותרו בחיים מביניהם, על הזוועות שעוללו.
בשבוע שעבר הובא בפני בית משפט קמבודי מיוחד קאינג גואק איב, המכונה "דויק", לשימוע מקדים. דויק, בן 66, שפיקד על בית הכלא הנודע לשמצה 21-S, אחראי למסכת של התעללויות ועינויים. הוא אינו לבדו על ספסל הנאשמים. לצדו ארבעה חשודים נוספים, שהחזיקו תפקידי צמרת בקמר רוז', וכולם כמוהו, מואשמים ברצח עם.
יתר החשודים הם מעל גיל 75 ולהם בעיות בריאות, ולא ברור מי מהם ישרוד את המשפט, שלא לדבר על תקופת המאסר הארוכה הצפויה. אבל כל זה איננו משנה למיליוני הקמבודים שמחכים כבר עשרות שנים שהצדק ייראה. מקריאת עדויותיהם של כמה מניצולי הקמר רוז', המובאות כאן, ניתן להבין מדוע.
עקב מצוקותיה הגוברות של קמבודיה מרגע קבלת העצמאות מצרפת ב-1953 השתכנע פול פוט, מנהיג הקמר רוז', כי יש צורך בפתרון אחר, חדש, אבסולוטי - פתרון סופי - להצלת ארצו.
עם כיבוש הבירה פנום פן ב-1975 והשלמת המהפכה הקומוניסטית הוא לא בזבז זמן והחל בהוצאתו לפועל. פוט הכריז על "לידתה המחודשת של הציוויליזציה". ההיסטוריה , כך הסביר, מתחילה מחדש. אך מדובר היה בהיסטוריה אחרת, שלא כולם היו שותפים לה. החקלאים, ורק החקלאים, אותם כינה "האנשים הישנים", זכאים היו להקים את החזון האוטופי הקומוניסטי. כוונתו הייתה ליצור מעמד-על אחיד של חקלאים.
לחברי הבורגנות העירונית לא היה מקום בתוכנית. לא די בכך שהקמר רוז' רוקנו את הערים מתושביהן, הם לא חדלו לאחר מכן לרדוף אותם לרגע. מי שידעו קרוא וכתוב, דיברו שפה זרה, או אפילו הרכיבו משקפיים הוגדרו כאויבי המהפכה. במקרה הטוב הועברו ל"חינוך מחודש" במחנות כפייה. במקרה הרע נשלחו לבורות ההרג.
מאות אלפי מורים, רופאים, מהנדסים ובירוקרטים, מי שבכל חברה מתוקנת הם אבני היסוד של הקדמה, מצאו את מותם בשדות הקטל של הקמר רוז', שנמצאו באזורי כפר מבודדים. זה אף פעם לא הסתיים רק בהם. נאמן לסיסמה כי "לא ניתן לנכש עשבים בלי להגיע לשורשים ", רדף המשטר גם את משפחותיהם של אויבי המהפכה בכל מקום שבו
הקמר רוז' האמינו כי לא מספיק לחסל את מעמד הבורגנות, יש לחסל כל זכר לקיומו. הדת הוצאה אל מחוץ לחוק, הבנקים נסגרו והשימוש במטבע נאסר. מאות אלפים חוסלו באופן שיטתי. רבים מהם נקברו בקברי אחים שנאלצו לחפור בעצמם לפני מותם. לפי הערכות שונות, בין 1.7 ל-2.5 מיליון איש נהרגו כך.
כמו תמיד, גם במקרה זה, שיקולים פוליטיים ובירוקרטיים כאחד הם שעיכבו את יציאתו לאור של הצדק. עד לשיבתה של הדמוקרטיה למדינה בשנת 1993 לא ניתן היה להביא את אנשי הקמר רוז' לדין, בשל העובדה הפשוטה שמרביתם הסתתרו בג'ונגלים שלאורך הגבול עם תאילנד.
מאז הפיוס הלאומי טרפדו גורמים רבים בתוך הממשל הקמבודי את המהלכים בשל אינטרס אישי לא לפתוח מחדש את הסוגיה. בנוסף, נאלצו נציגי האו"ם במדינה, המפעילים את בית הדין המיוחד, ונציגי הממשלה הקמבודית לעבור מסכת קדחתנית של דיונים, שנמשכה קרוב לעשור, עד שהוסכם ביניהם על סמכויותיו הפרטניות של בית הדין המיוחד.
לקנאות אידיאולוגית מסוג זה כמעט אין תקדים בעת החדשה. ובכל זאת, למי שמבקש לנסות להבין את מה שאירע בקמבודיה בין השנים 1979-1975, קריאת העדויות הבאות, שנאספו ותורגמו בידי Center of Cambodia Documentation ("המרכז לתיעוד קמבודיה"), הפועל מפנום פן בירת קמבודיה, היא נקודה טובה להתחיל בה.
סריי ינג קום מן, בת 55
"בעלי ואני נפגשנו כשהוא היה בן 21 ואני בת 19. הוא ראה אותי עובדת בשדה וביקש את ידי. הוא הצטרף למהפכת הקמר רוז' כדי להגן על הכפר שלנו מפני הגנרל לון נול, מבצע ההפיכה הצבאית.
"תחילה היה שומר במשרד תת המחוז ובערבים עבד בחקלאות. ב-1976 הוא הועבר למשרד הגומי והחוות בבואנג קט. עבדתי כעשרה קילומטר משם בהפקת גומי. הוא לא סיפר לי על תפקידיו בקמר רוז', ואני גם לא שאלתי אותו.
"ב-1977 גיליתי שמנהל מטע הגומי, אדם ששמו סט, קרא לו לאימונים. חשתי חסרת אונים; ידעתי שהוציאו אותו להורג. כאשר הקמר רוז' קראו לאנשים לאימונים, הם בעצם קראו להם כדי להוציאם להורג. מאוחר יותר שמעתי שסט ושאר האנשים ביחידתו, בערך 20 איש, נקראו לאימונים באותו זמן. הם נשלחו לפנום פן, אך אינני יודעת לאן. נבהלתי כאשר שמעתי על כך. חששתי שיום אחד הקמר רוז' יהרגו גם אותי.
"היו לנו ארבע בנות. במהלך המהפכה שתיים מהן התגוררו עמי ושתיים נוספות עם נשים זקנות ביחידת הילדים. לא סמכתי על הנשים הזקנות כי הן לא דאגו לילדים כמו אמהות. הבנות שלי היו קטנות באותה תקופה; הבכורה הייתה בת ארבע או חמש והצעירה בת שישה חודשים; היא רק למדה לשבת כאשר עצרו את אביה.
"כאשר סיימתי את עבודתי בערב, אכלתי ארוחת ערב עם בנותיי והשכבתי אותן לישון. למחרת הייתי צריכה להחזיר אותן מוקדם בבוקר ליחידת הילדים. לפעמים, אם היה לי קצת אורז, שמרתי אותו לבנות; לא היה להן מספיק אוכל וריחמתי עליהן. הקמר רוז' לא איפשר לנו לקחת אוכל, אבל לפעמים גנבתי ירקות כדי להכין להן מרק.
"בתי פיה חלתה יום אחד בשנת 1977. נבהלתי כשראיתי אותה רועדת והוזה, אז עיסיתי אותה וחיבקתי אותה. שכנים מעטים בלבד באו לראות אותה, כי פחדו מהתותחים. איש לא קרא לרופא. פיה מתה באותו היום; היא הייתה רק בת ארבע או חמש.
"הם הוציאו להורג אנשים רבים בחוות אן דונג והשליכו אותם לבארות. אדם ושמו סים, שגר קרוב אליי, הוכה בצווארו על ידי הקמר רוז' והושלך לבאר. גופות רבות הושלכו עליו, ואז הקמר רוז' ירו לתוך הערמה. אולם הוא דחף את הגופות וטיפס למעלה. הוא הזעיק את הוריו שיבואו לקחת אותו. אולם כאשר אביו ואחיו באו לקחת אותו מהבאר, הקמר רוז' ירו בהם והרגו אותם. סים נמלט.
"שלושה מאחיו של בעלי היו חיילי קמר רוז'; מכיוון שאיבדתי קשר עמם אני מניחה שהם לא בחיים. איבדתי גם שניים מאחיי וכמה בני דודים. הם היו חיילים ואני חושבת שהם מתו בחזית.
"אני עדיין מתגעגעת לבעלי, ובנותיי מרבות לשאול אותי עליו. אמרתי להן שאביהם נעצר; הוא נעלם לפני שנים רבות ואין שום סיכוי שהוא עדיין בחיים".
בעלה נעצר ב-2 באפריל 1977 ונשלח לכלא טול סלנג.
מונג סאם קיון, בת 67
"הם לא עינו אותנו בכפר שבו התגוררנו, כי ידעו שאנחנו עובדים. שתלנו מגוון ירקות, אולם נאסר עלינו לאכול אותם; כאשר הבשילו, היה עלינו להביא אותם לקמר רוז'. אבל היה לנו אורז ארבעה חודשים בשנה.
"ראש הכפר שלנו היה טוב לב; הוא עדיין חי. מישהו דיווח לו שבעלי היה רב סרן בחיל האוויר ושאני הייתי פרופסור. האדם הזה קינא, כי הוא ראה אותי עונדת תכשיטים. בדרך כלל, לאחר דיווח כזה היו אמורים להרוג אותנו, אבל ראש הכפר שוחח איתנו לפני כן.
"אמרנו לו בשיא הכנות שאנו עובדים אמיתיים; הוא האמין לנו ולא הורה לחסל אותנו. אבל ראש המחוז לא האמין לנו. הוא ניסה להתחקות אחר מסלול חיינו, לראות אם יש לנו קשרים. אז דיברתי רק על עניינים טכניים כדי להראות לו שאני עובדת אמיתית.
"ראש המחוז הוצא להורג מאוחר יותר לאחר שהאשימו אותו שהוא אינטלקטואל. אחריו הרגו עוד שלושה או ארבעה ראשי מחוזות.
"התגוררנו בבית אחד עם עוד ארבע או חמש משפחות מפנום פן. הקמר רוז' חיסלו את כל בני המשפחות האלה, כי הם תמיד התרברבו. הם אמרו שהם עשירים, עם מכוניות ועוד דברים, אבל האמת היא שהיו עניים.
"לקמר רוז' היו סוכנים שגרו איתנו והם גם שלחו ילדים אל מתחת לבית כדי שיאזינו למה שאנו אומרים. יכולתי לראות את הילדים מבעד לחור ברצפה. אז דיברתי רק על הסבל שלנו.
"במהלך שלטון הקמר רוז' היה עליי לדאוג לשבע משפחות; כל הנשים בהן היו אלמנות. ביתי היה רחב ידיים, אז אמרתי להם שהן יכולות לגור אצלי כי ריחמתי עליהן. אף על פי שסייעתי להן רבות וחלקתי עמן את מזוני, הן היו קנאיות, כי הם ראו שלי ולבעלי היה הרבה אוכל. הן העליבו אותי ואמרו, "אילו לי היה בעל, הוא גם היה דואג לי" ודיווחו שאני מהמעמד הגבוה. כולן נהרגו.
"היה מקום שנקרא טה פום, שבו הרבה אנשים מקמפונג צ'אם הוצאו להורג יומם ולילה. יכולתי לראות זאת מהשדה; זה היה במרחק קילומטר וחצי ממני. כאשר אנשים שם צרחו, הרוח נשאה את קולותיהם. לאחר הקציר עבדנו כרועות; לעתים ניצלנו זאת כדי להתקרב לשדה ולהציץ בחשאי. ראינו אותם חופרים בורות בלילה לאנשים שהרגו.
"בשנת 1977 וב-1978 ההוצאות להורג התגברו. אם היו צריכים להוציא להורג מישהו, שליח רכוב על סוס היה מגיע בלילה לפגוש את ראש הכפר. כאשר תושבי הכפר שמעו קולות של סוסים, הם לא יכלו להירדם. למחרת היו נלקחים אנשים".
צ'אן ליאנג
"שבעה ילדים היו במשפחתי. כולם הצטרפו לקמר רוז' ב-1970, חוץ ממני ומאחותי ניאונג. גם היא רצתה להצטרף למהפכה, אך בעלה לא הסכים. הוריי לא הסכימו שאצטרף כי הייתי צעירה מדי. אבל הצטרפתי ב-1974. בתי הספר היו סגורים מאז 1970, ורציתי ללמוד רפואה כמו אחיי הגדולים.
"אחותי נישאה לנם ב-1967; הוא עבד בחברה שייבאה חלפים לרכב. בנם הראשון נולד ב-1968 והם הצטרפו לקמר רוז' יחדיו לאחר ההפיכה הצבאית. ב-1975 הם הועברו לפנום פן והצטרפתי אליהם. ניאונג עבדה בתפירה. גיסי היה בצוות המשרד למסחר ואני הייתי טבחית.
"ב-1976 הקמר רוז' שלחו את נם לסין לחודש. כשבוע לאחר שובו הוא נעצר. כאשר בא לבשר לי זאת, הוא נשא בזרועותיו את בנו השלישי. הוא אמר שעליו ללכת כי הקמר רוז' קוראים לו. כעבור חודשיים גם אחותי נעצרה. שניים מילדיה היו ביחידת ילדים, אבל הם עצרו את השניים שהתגוררו עמה. הצעיר ביניהם היה בן פחות משנה.
"הם ערכו פגישה מאוחר יותר ואמרו לנו שאחותי וגיסי הם סוכני אויב. הם אמרו שלאחותי היה קשר לקג"ב ושגיסי מקושר לסי-איי-אי. חששתי שיקנאו בי בגלל משרתה הבכירה של אחותי וינסו להתנכל לי. כדי לא לעורר חשד, הודיתי בכל טעויותיי טרם המהפכה.
"אחר כך הם העבירו אותי לעבודת כפייה אחרת, באזור אחר. מכיוון שהייתי טבחית, חשבתי שהם פוחדים שאשים רעל במזונם. ביחידה החדשה העבודה הייתה קשה יותר, לא היה די מזון, והייתי מותשת.
"האנשים ביחידה ידעו על אודות אחותי ולכן לא דיברו איתי. חשתי בודדה. ברחתי משם והלכתי כשבועיים עד שהגעתי הביתה. פחדתי, כי היו בסביבה הרבה חיילים וייטנאמים (זה כבר היה לאחר הפלישה הווייטנאמית). הקמר רוז' אמרו לנו שהווייטנאמים יירו ויהרגו כל מי שיסתובב בבגדים שחורים, אבל הם לא עשו זאת.
"בדרכי הביתה עצרתי בכפר של גיסי; אחיו ואחיותיו אמרו לי שהוריי הוצאו להורג ב-1977. האשימו את אמי ואבי בקשר עם השלטון הקודם. הם לקחו אותם לנהר והרגו אותם. לאחר ששמעתי זאת, לא הלכתי לבית הוריי; הייתי יותר מדי עצובה ומזועזעת.
"אחי תלן שמע על מעצרה של אחותי והבין שהקמר רוז' עוקבים אחריו, אז הוא ברח הביתה, אבל הם תפסו אותו והוציאו אותו להורג עם הוריי. שני האחים הנוספים שלי נהרגו בחזית בעת שלחמו בחיילי לון נול.
"אני זועמת על כך שהקמר רוז' רימו אותי. הקרבתי את כל מה שהיה לי, את אושרי, את הוריי כדי לשרת את המהפכה. ציפיתי שאשחרר את המדינה ואסייע לפריחתה, אך במקום זאת הם הרגו את הוריי ואת רוב אחיי ואחיותיי".
יורן וותה, בן 44
"אחי, יורן וותה, גויס כחייל בעת פגישה שבה נכח במקדש ב-1972. היו שם הרבה חיילי קמר רוז', והוא התנדב. הוריי הרשו לו להתגייס כי הוא רצה לתמוך במלך ולהציל את המדינה.
"הוא בא פעם אחת לבקר אותנו לכמה ימים ב-1972. לא ידוע לי יותר מדי על הביקור; הייתי קטן מאוד ולא התעניינתי בגדולים. אולם אבי פגש את יורן ב-1975 או ב-1976. הוא היה במשרד התעמולה והלך לבקר עובדים במחוז שכן.
"לאחר ששב הביתה, הקמר רוז' האשימו את אבא בבגידה. ניסיתי לבקר את אבא, אבל מישהו אמר לי שהוציאו אותו מהעבודה. הם הרגו אותו באמצע 1977. לא יודע איך בדיוק זה קרה.
"זמן קצר לאחר מכן הם שלחו את אמי לקואופרטיב והרגו אותה שם. הם האשימו אותה בקשר עם האמריקאים והווייטנאמים. יחד איתה הם הרגו שניים מהאחים הקטנים שלי ואת אחותי בת השבע. שלושת אחיי הגדולים יותר נהרגו בזמנים שונים.
"לקמר רוז' הייתה אז אמרה: 'כדי לנכש את העשבים צריך לעקור את השורשים', והכוונה הייתה שעליהם להרוג את כל המשפחה. יכולנו לחיות, אילו הקמר רוז' לא היה מצליח להתחקות אחר תולדות חיינו. אך אם הם גילו שהרגו את הורינו - הם היו הורגים גם אותנו. אני חושב שהם חששו שננקום את מות הורינו, אז הם עצרו את כל קרובי המשפחה ואפילו חברים מהעבודה".
ביט בואן
"הקמר רוז' לא אפשרו לנו לחזור הביתה. לאחר שחרור פנום פן, ראיתי את גג ביתי כאשר נכנסתי לעיר. אבל לא הותר לנו לבקר בבית. הם אמרו שהגנתי על ארצי, אולם כעת עליי לסייע לפיתוחה ולהשגת שלום.
"בעת שהייתי בפנום פן, ראיתי אותם מעמיסים אנשים רבים על משאיות ולוקחים אותם. לא יודע לאן; חששתי לשאול, פחדתי שייקחו גם אותי. אולם אנשים התלחששו שאלו שהועלו על משאיות נלקחו כדי להוציאם להורג בבואנג צ'אונג אק (שדות הקטל).
"מנהל משרד המסחר היה אדם מבוגר ששמו הונג. יום אחד הם הכניסו אותו למכונית ואמרו לו שלוקחים אותו לפגישה. אבל אני חושבת שהוא נעצר ונשלח להוצאה להורג בטול סלנג. הוא מעולם לא חזר. הונג היה טוב לב, כולם אהבו אותו. לאחר מעצרו מונה ואן רית למנהל. רבים חששו ממנו.
"בשלב מסוים הם הזריקו לי חומר לא ידוע ואילצו אותי לקפוץ כדי שאפיל את העובר. הייתי בטוחה שאמות, לא יכולתי להזיז את הידיים ואת הרגליים. כעבור כחודש חליתי והם נתנו לי תרופה אחרת. ואז הפלתי את העובר.
"הם הדיחו אותי מתפקידי ושלחו אותי למקום שנקרא קוק קסח, ליד שדה התעופה, כדי שיחנכו אותי. פחדתי, כי ידעתי שאם הם עוצרים את המנהיג, השאר הם הבאים בתור. אולם ב-1978 הם שלחו אותי חזרה לשדות האורז ונשארתי שם עד התמוטטות הקמר רוז' ב-1979. העבודה הייתה מאוד קשה ולא היה אוכל. פיקות הברכיים שלי נעשו גדולות יותר מראשי.
"סמוך ל-1979 הקמר רוז' שלחו אותי למחוז אחר. שמעתי ממישהו שעבד ביחידה שלי שם שהם רוצים להרוג אותי. תחילה אמרו לגברים שהם הולכים לפגישה, אולם בעצם לקחו אותם כדי להוציאם להורג. לא ראיתי זאת במו עיניי, אבל לעתים קרובות שמעתי את קולות הירי.
"בשלב הבא הם היו אמורים להרוג את הנשים, אבל הווייטנאמים הגיעו קודם. אז יכולתי לשוב הביתה".
באן סרון, בת 54, אחותו של סרין
"אחי סרין למד טכנולוגיה בקמפונג צ'אם. כאשר הקמר רוז' קראו לסטודנטים להפגין, הוא הצטרף אליהם לשביתה ומאוחר יותר הצטרף למהפכה כחייל.
"סרין ביקר אותנו פעם בקרטי ב-1976. הוא אמר: 'לכו לעבוד, אל תהיו עצלנים. תיזהרו, אחרת מישהו ייקח אתכם ויוציא אתכם להורג'. כאשר אחי נעצר, שאלתי את המושל היכן הוא. המושל ענה שסרין בגד במהפכה. תחילה הם תפסו את סרין ולאחר כמה ימים הם לקחו את אשתו. הם לא שלחו אותה לפריי סאר לחינוך מחדש, אלא הרגו אותה במקדש.
"כמה אנשים בקמר רוז' שאלו אותי על אודות משפחתי ואם יש לי קשר לסי-איי-אי או לקג"ב. הם גם שאלו אותי על אחי. ואז מישהו אמר שיש לי השכלה גבוהה. גזרתי ציפורניים ועבדתי, כדי שידיי ייראו מחוספסות.
"הייתי חייבת לשמור את עברי בסוד. תמיד חשבתי שמחר יהיה יומי האחרון. לא האמנתי שאשאר בחיים".
נא להמתין לטעינת התגובות
