הצפון הישן: מנחם הורוביץ מתגעגע לימים של לפני התאונה
מנחם הורוביץ מדבר על השנה הקשה בחייו. לא, באמת הקשה בחייו: הגוף שלא מחלים מהתאונה, הוריו שנפטרו, וגם הניסיונות להיות קצת יותר מ"כתבנו בצפון" שמתפוצצים לו בפרצוף. אבל יש גם שיאים. נגיד, פינת צרכנות אצל קרן מרציאנו
"עד התאונה יכולתי לעבוד 12 שעות ברצף. היום אני מתעייף וסובל מסחרחורות שמנטרלות אותי. ב-15 השנים שאני עובד בחברת החדשות, אני יכול לספור על כף יד כמה פעמים הודעתי על חופשת מחלה. עבדתי גם כשהיה לי חום וגם כשהרגשתי רע, ופתאום אני לא יכול. בפעם האחרונה זה היה בבחירות. יום לפני חזרתי מיום צילומים קשה. הגעתי הביתה אחר הצהריים, נכנסתי למיטה ולא הצלחתי לקום כמעט יממה בגלל הסחרחורת".
בזמן שאתם קוראים את השורות האלה שוכב הורוביץ באורטופדית בתל השומר, מתאושש מעוד ניתוח ברגל, שעבר ביום שני האחרון. סופה של שנה מבאסת, שהדבר הכי טוב שקרה בה הוא פינת הצרכנות הרכה שלו במגזין הכלכלי של קרן מרציאנו. רותח.
שבת בבוקר מחוץ לבית של מנחם ותחיה הורוביץ, אי שם באחת השכונות המערביות היוקרתיות של קריית שמונה. כן, יש שכונות יוקרתיות בקריית שמונה, אבל לא זה הסיפור. מבחוץ נשמע רחש תפילה, באוויר ריח שאי אפשר לטעות בו, קוגל, ומדי פעם שלל קריאות אמן. בפנים, במקום שבו בשאר ימי השבוע עומד הסלון בסגנון עתיק של משפחת הורוביץ - כולל חלון עתיק שמשקיף על נופי הגליל, מקרר יינות מפואר (לא עתיק) ומיני-סלון מפנק (ודי חדש) - עומד עכשיו בית כנסת.
לא במקרה פתח הורוביץ בית תפילה מאולתר, שפועל כל שבת בבוקר, באמצע הסלון שלו. התאונה חיזקה את רמת האמונה שלו, ובנוסף לכך הוא איבד את שני הוריו. אמו נפטרה לפני שנתיים, בגיל 95 המכובד, ואביו נפטר לפני שמונה חודשים, בגיל 98, המכובד אף הוא. "השנתיים האלה היו קשות מאוד בשבילי", הוא אומר. "למרות שהם נפטרו בשיבה טובה, בכל זאת אלה ההורים שלי. וכמי שמנסה להקפיד על אמירת קדיש במניין, החלטנו שבשבת בבוקר נהפוך את הסלון שלנו לבית כנסת. מגיעים לפה עשרות מתפללים מקריית שמונה, יש פה ספר תורה וארון קודש, ועושים גם קידוש. ברור שזה מלמד על קרבה לבורא עולם.
"בכלל, זה שאני עכשיו יושב ומדבר איתך שנה אחרי התאונה - זה נס אלוקי. להיות במשך שלושת-רבעי שעה בתוך מכונית הרוסה, עם רגל שהתרסקה לגמרי - לא היה נים אחד שנשאר שלם - ועוד פגיעות בגוף שמתגלות רק עכשיו, זה לא פשוט. אני מאמין שמדובר בנס. העובדה שיצאתי חי גרמה לי לעצור, לחשוב ולהרהר במה אולי חטאתי מול בורא עולם, ולראות מה אפשר לעשות כדי לתקן".
ובמה חטאת?
"אני לא יודע".
זה הזמן לעצור להתרעננות, לדיאט ספרייט ולגילוי נאות זעיר. אני ומנחם מכירים שנים. עד לפני ארבע וחצי שנים ערכתי את המקומון האזורי "מידע 8", שבו כתב טור שבועי, ואני יכול להעיד שהוא באמת איש נחמד. וזה למרות שהוא מודע היטב למעמדו באזור - קריית שמונה היא מקום שבו לא רואים את נינט במכולת, כך שהורוביץ הוא מגה-סלב. אבל לא קשה לזהות שמשהו נסדק בו. זה לא הורוביץ הקודם, שהיו בו נגיעות של זחיחות. יש בו איזו שבריריות חדשה.
בשנים האחרונות ניסה הורוביץ להיחלץ מהמיתוג החד-ממדי של כתב החדשות הצפוני, והצליח לעשות את זה, קצת, בזכות הפינה עם שרון וכסלר בתוכנית הרדיו של רפי רשף בגל"צ, ובהמשך גם בזכות "כתבנו בצפון יוצא לפגישה" עתירת הרייטינג יחסית, ששודרה בערוץ 2 (קשת) בימים שלפני המכרז הגדול. ובשנה האחרונה הוא מגיש את פינת הצרכנות במגזין הכלכלי. ועדיין, לא בדיוק מולטי-טאלנט.
"מאז שנת 2000 הצפון שקט כמעט לגמרי, חוץ ממלחמת לבנון השנייה. אין ספק שהירידה במתח העיתונאי גרמה לי להיות משועמם", מודה הורוביץ, "אז אני ממשיך לטפל גם בשלג, בכנרת, באבטלה ובאזור. אני כבר 32 שנה כתבנו בצפון, ומעולם לא אמרתי למערכת שלי 'אני, עם
"ואז קרתה התאונה. אחרי כמה חודשי התאוששות חזרתי לצפון, ובאחת מישיבות המערכת הציעו מנכ"ל חברת החדשות אבי וייס והמשנה חיליק שריר לנסות להוציא אותי קצת מהקיפאון של הצפון. אז התחלתי לעשות פינה יומית בת ארבע-חמש דקות בתוכנית החיסכון של קרן מרציאנו. שם אני משווה מחירים, בודק כמה עולים דברים כמו רישיון טיס, מברר איך אפשר לחסוך יותר במים, מהן ההוצאות במהלך ההיריון, איך מייצרים קרמבו בישראל, וכן הלאה".
הפינה של הורוביץ הפכה לבונבון שלפני המהדורה המרכזית, גם מבחינת רייטינג (המספרים הגיעו עד ל-20 אחוז). הורוביץ נאלץ לעבוד יותר ויותר בתל אביב והתחיל אפילו ליהנות מזה. "אחרי 32 שנים שבהן קניון נחמיה בקריית שמונה היה הקניון הכי גדול שראיתי בחיים שלי, מצאתי את עצמי ישן בבתי מלון בתל אביב ומתמודד עם העיר הגדולה. אני לא יכול לומר שאני מאוד סובל שם, אבל החיים שם קצת גדולים עליי. אני עדיין מבוהל מהעוצמה, אבל פחות מהתחרות. תמיד איימו עליי שכשאהיה בתל אביב העיתונאים הוותיקים יאכלו אותי. לשמחתי אני לא מתחרה באף אחד, אז לא אוכלים אותי".
ומה עם "כתבנו בצפון יוצא לפגישה", יש מצב שהיא תחזור?
"אני מנהל משא ומתן כל הזמן עם קשת בקשר לעונה שנייה. היתה לי שיחה עם ראשי החברה לפני כמה חודשים, והם אמרו שלקראת החזרה לארבעה ימים בשבוע מאוד יכול להיות שהתוכנית תחזור. אני מקווה. רציתי להשתלב גם בתוכנית הבוקר של קשת, לצערי בלי הצלחה".
איפה זה נפל?
"אין לי מושג. מאוד רציתי, היו לי שיחות רבות עם ראשי חברת ההפקה וגם עם קשת, אבל בסופו של דבר יש היום מגישים אחרים. זה התאים לי מאוד, כי ממילא אני נמצא שלושה ימים בשבוע בתל אביב וממילא אני מאלה שאוהבים לקום מוקדם".
אתה מרגיש איזו תקרת זכוכית צפונית, שלאנשים קשה לקבל אותך מחוץ למשבצת הקבועה של כתבנו בצפון?
"קודם כל, התחרות גדולה מאוד והמצב הכלכלי לא מזהיר. עיתונאים לא יודעים אם יחדשו להם את החוזה בעוד חודש ובכמה. יש גם אלפי סטודנטים מצטיינים שמסיימים בתי ספר לתקשורת ונפלטים לעולם מרתק אבל תחרותי ובלי כסף. הרצון שלי להשתלב בדברים נוספים נתקל לא במחסומים אלא בהתמודדויות טבעיות שלפעמים אני מצליח בהן, ולפעמים, כמו עכשיו, אני נכשל. אני לא חושב שלא חזרתי ל'כתבנו בצפון' כי התוכנית היתה רעה. אני משוכנע שאלה שבונים את לוח התוכניות חושבים שהתוכנית טובה, אבל שיש תוכניות טובות יותר, אולי עם טאלנטים שיביאו אחוזי צפייה גבוהים יותר. אבל כן, יכול להיות שהתדמית הזאת, של כתב אזורי בסוף העולם ימינה, לא עוזרת יותר מדי".
אם לא הולך בקשת, לפחות נכבוש את "טיף וטף". יוזמה נוספת של הורוביץ היתה הפקת די.וי.די לילדים - בכיכובו. מה יותר טבעי ממנחם הורוביץ - איש לא קטנטן - בתפקיד דפנה ודודידו? גם הרעיון הזה לא הגיע למימוש, למרות שכבר נערכו פגישות עם אנשי הד ארצי. דווקא חבל. כי הקהל צמא.
כשאנחנו נפגשים בבית קפה בקניון נחמיה המקומי, ניגשים אליו אמא ובנה. היא מספרת שהילד נרדם רק אחרי מנת צרכנות יומית: הפינה של הורוביץ אצל מרציאנו. "שתבין, אני מקבל בתקופה האחרונה לא מעט תגובות כאלה. בהתחלה די נדהמתי, אבל אחר כך התרגלתי. לא יודע, משהו כנראה מצחיק ומרתק את הילדים הקטנים, שגם נדלקים על מקל ההליכה. אגב, הרבה אנשים חושבים שזה חלק מהדמות, ומופתעים כשהם רואים אותי איתו במציאות".
אז רגע, מה נסגר בסוף עם הד ארצי?
"לצערי הרב המשא ומתן לא עלה יפה. עוד משהו שלא עלה יפה", הוא מחייך.
אתה יודע, כדי לעשות כסף מקלטות לילדים צריכים להופיע גם בקניונים. אתה רואה את עצמך מופיע עם רקדניות בקניון ארנה?
"קצת קשה לי לדמיין את זה, אבל נושא הקלטות לילדים מאוד מעניין אותי, ולדעתי אני יכול להצליח. בכלל, אני חושב שהייתי רוצה להשתתף בסרט. זה החלום שלי, להיות שחקן קולנוע. גם בפינת הצרכנות יש לי איזו תיאטרליות מסוימת".
אתה חולם על תוכנית בוקר, די.וי.די לילדים, סרט קולנוע ותוכנית מפגשים, ובסוף מברר איך מייצרים קרמבואים.
"תראה, השילוב של כתבנו בצפון ותוכנית הצרכנות נותן לי איזו חיות. אבל אין ספק שאני מאמין שאחרי שהוכחתי את עצמי בתוכנית החיסכון, אולי זה יפתח בפניי עוד אופציות".
ולמה עזבת את הפינה עם שרון וכסלר בגלי צה"ל? נכון שרפי רשף עזב, אבל היית יכול להמשיך בפורמט החדש.
"אני בעצמי לא מבין למה הורידו אותי מהפינה. הסבירו לי שמחפשים דמויות חדשות, הסבירו לי שרוצים לשנות את הקונספט. אבל עד היום הזה קיבלתי אלפי תגובות, שאני חסר מאוד לאנשים כשהם נוסעים למקומות העבודה שלהם. היו לי שיחות עם מפקד גלי צה"ל, ולצערי הרב עד היום לא החזירו אותי לפינה הזאת".
למרות שלא שילמו לך על הפינה הזאת.
"אני ממילא מקבל מגלי צה"ל משכורת של כתב. אז נכון שלא היתה תוספת, אבל זו היתה, על פי מה שאמרו לי בגל"צ, הפינה הכי מואזנת ברדיו. לכן אם מפסיקים אותה זה גורם לי למפח נפש, למרות שלא קיבלתי שכר נוסף".
אבל לא צריך לדאוג להורוביץ. מדי פעם מציעים לו תפקידים, גם במשכורות לא רעות. בנימין נתניהו הציע לו לפני כחצי שנה להשתלב ברשימת הליכוד לכנסת. הורוביץ, שכבר עפעף פעם או פעמיים לכיוון הפוליטי (ואף שקל להתמודד על ראשות עיריית קריית שמונה) - סירב. הוא מספר על לא מעט פגישות, בקריית שמונה ובתל אביב, שבמהלכן לחץ עליו נתניהו ואפילו הציע לשריין עבורו את המקום הריאלי 22. "אף פעם לא הייתי איש פוליטי, והתלבטתי מאוד. אבל נשארתי בתקשורת, ואני לא יודע אם אני מצטער", הוא אומר.
לפי השמועות קיבלת גם הצעה מקדימה.
"תרשה לי לא להגיב. אבל בכל מקרה, אם אני מצטער זה אולי שלא הצטרפתי למפלגת הבית היהודי".
אנחנו נוסעים ברחובותיה של קריית שמונה, העיר של הורוביץ. מתבקש לשאול, בהתחשב בפזילות התעסוקתיות שלו הצדה, איך ירגיש כשמישהו אחר יהפוך לשריף. "אני לא יכול לומר שמבחינה נפשית אעבור לסדר היום אם אדע שכתב אחר מסקר את הצפון במקומי לחדשות ערוץ 2", הוא מודה. "גם אם אגיע לשיא תהילתי בתל אביב - אין ספק שהלב שלי ייצבט, ויותר מזה".
אתה בטח חושש שאם המצב הבריאותי ימשיך להידרדר, הבוסים שלך יתחילו לאבד סבלנות.
"בינתיים אני עומד במשימות. והמשימות לא פשוטות. לכן אף אחד לא משמיע נגדי טענות, אבל מאוד יכול להיות שאם המצב יחמיר נצטרך לקבל החלטות. בינתיים אנחנו רחוקים מזה, למרות שאין ספק שהסוגיה הבריאותית שלי בהחלט מדאיגה אותי".
לטווח הארוך מה אומרים הרופאים?
"כל הזמן חשבתי שהבעיה שלי היא הרגל. ובינינו, יש הרבה מאוד אנשים צולעים בישראל. פשוט חשבתי שגם אני נכנסתי לאותה רשימה. אמנם כואב, אבל אתה מתפקד. אבל בינתיים צצות בעיות אחרות כמו הסחרחורות, ואם זה לא ייפתר זאת עלולה להיות בעיה. קשה מאוד לדעת לאן זה יתפתח. הרופאים לא משמיעים דעות חד-משמעיות. בודקים, ובעזרת השם יהיה בסדר. נראה קודם איך אצא מהניתוח הזה".
למה, יש בו סיכון מיוחד?
"בכל ניתוח יש סיכון. לפעמים אני הולך הרבה שעות ביום, ואלה כאבים שלא ייאמנו. לפעמים אני מגיע למלון בתל אביב בחמש-שש אחר הצהריים, נשכב על המיטה ולא קם עד הבוקר. כמו שנכנסתי אל המיטה - ככה יצאתי ממנה. אלה לא כאבים של הרגל כמו הרצון של הגוף לנוח מההשקעה העצומה בעבודה".
אנחנו ממשיכים לנסוע ומגיעים לגבעה שמשקיפה על בית הקברות בקריית שמונה. מקום לא נעים, בייחוד כשברקע מרחף כל מה שקרה בשנים האחרונות: מלחמת לבנון השנייה, מות הוריו, התאונה, ומבצע עופרת יצוקה בעזה, שבו השתתף בנו הבכור איתמר, המשרת בסיירת צנחנים, שגרם למנחם להתייפח מדאגה בראיון ל"עובדה".
"הייתי בטוח שאחרי מלחמת לבנון השנייה אני לא שורד", הוא מספר, "חמישה שבועות הייתי בקריית שמונה, ורק כאן נפלו יותר מאלף קטיושות. נסעתי ברחובות הריקים של העיר, ולא ראו מכונית או בן אדם ברחובות. הכל היה מלא עשן, והרגשתי שהמוות מחכה בכל מקום. כשיצאתי מהקריה לקראת השבת, כי אני לא עובד בשבת, הרגשתי שקיבלתי את החיים במתנה. זה קרה לי גם בכל השנים שנכנסתי ללבנון. אבל כאן היתה לי הרגשה שאם לא אתפלל במיוחד - מהמלחמה הזאת אני לא אצא חי. אחר כך היתה התאונה, שבדקות הראשונות כשהייתי במכונית ההרוסה עם רגל מרוסקת וכאבי תופת - לא הבנתי איך אני והמשפחה שלי ניצלנו מהמוות הזה. וכשהבן שלך משרת בצנחנים במלחמה אתה יודע שהחיים שלו בסכנה. ידעתי שיש סיכוי שהבן שלי לא יחזור מהמלחמה. כל מכונית שעלתה בשביל אליי הביתה או כל טריקת דלת גרמו לי לדפיקות לב".
היית נבוך כשצפית בכתבה עליך ב"עובדה", ברגעים שבהם נשברת מול המצלמה?
"לא. נכון, לא תכננתי את זה. אבל אלה היו באמת ימים קשים, ולא ניסיתי לשחק אותה גבר. מאז קיבלתי אלפי תגובות בביפר, בטלפון וברחוב מהורים שמאוד הזדהו איתי. אבות אמרו לי 'תמיד חששנו לבכות, אבל אם אתה מרשה לעצמך - גם לנו מותר'. נתתי איזושהי לגיטימציה גם לגברים לדמוע. אבל כן, אין ספק שאנשים היו מופתעים מהדרך שבה הבעתי את הרגשות שלי. אגב, במהלך השנים הסוערות יותר בלבנון, כשדיווחתי על קטיושות, הרוגים ומשפחות שכולות, היו אנשים שלא רצו להיות בחברתי. הם ראו בי מלאך המוות. אישה אחת אפילו פחדה לרדת איתי במעלית".
אתה עצמך מפחד מהמוות?
"מטריד תמיד איך ומתי זה יקרה. כמה מחבריי הטובים מתו בשנה האחרונה. הלכו לישון וקיבלו דום לב. יש לי גם חברים עיתונאים טובים שעברו התקפי לב בשנים האחרונות, אז גם זה גורם לחרדה מסוימת. זה בדיוק הגיל. אבל אבא שלי נפטר לפני שמונה חודשים בגיל 98, שזה דווקא גיל מופלג. אבל אין ספק שמותו השאיר אצלי משהו שמלווה אותי. הוא נפטר בשבת, בחמישה ל-12. בבוקר הוא עוד התפלל שחרית. דיברנו, וידעתי שמצבו לא טוב. הנשימות שלו הלכו ונהיו תכופות יותר. שאלתי 'אבא, מה קורה?'. הוא אמר 'אני לא מרגיש כל כך טוב. אתה לידי, נכון?'. החזקתי לו את היד, הוא קרא 'שמע ישראל', חזרתי אחריו, ותוך כדי אמירת 'שמע ישראל' הוא החזיר את נשמתו לבורא. ואז הבנתי שיש דבר כזה, שאלה לא סיפורים, שאנשים גדולים שנפטרים מהעולם נפטרים בקדושה. וחשתי את הקדושה הזאת כשהיד שאחזתי היתה חמה, והפכה לפחות חמה, וגופו הפך קר, ומאז העוצמה הזאת מלווה אותי. אני שואל את עצמי אם גם אני אזכה לאריכות ימים. אבל אז אני נזכר שצריך לעשות טלפון לגבי האייטם ההוא מחר בפינת הצרכנות שלי, ושוכח מהכל".
נא להמתין לטעינת התגובות
