להתראות דליה איציק, שלום רובי ריבלין
אין לו אג'נדה בנושא ג'ינסים, אך הוא לא יהסס להתעמת עם שופטי העליון – לאחר גלות באופוזיציה שב ריבלין לכס יושב ראש הכנסת. הנבחרים
ריבלין כיהן כיו"ר הכנסת ה-16 הזכורה לרעה. הוא נבחר ללא מתחרים לתפקיד ב-19 בפברואר 2003, ברוב של 104 תומכים מול שבעה נמנעים. מתנגדים לא היו. בנאומו הראשון כיו"ר, התפלל ריבלין לכך ש"לא תהיה תקלה על ידי ושחבריי יתמכו בי ואני אתמוך בהם".
ריבלין הוסיף בנאומו: "אני מציב חמישה יסודות עיקריים לפעילות הבית הזה - חוסר תלות וחירות המחשבה, פיקוח אמיץ על מעשי הממשלה, דיאלוג עם הרשות השופטת, מחויבות לציבור וענווה". רצה הגורל ודווקא בתקופת כהונתו רשמה הכנסת אוסף מביך של תקלות, פרשיות שחיתות והתנהלות אישית מבישה של אחדים מחברי הכנסת, שדרדרו את מעמדה בעיני הציבור לשפל הגדול ביותר בכל הזמנים.
השיא הגיע בפרשת ההצבעות הכפולות של חברי הכנסת דאז יחיאל חזן ומיכאל גורלובסק. לימים התברר שגם רוני בראון הצביע יותר מפעם אחת. פרשה זו אילצה את ריבלין להכניס לראשונה בתולדות המשכן חוקרי משטרה לכנסת. הכנסת ה-16, למי שלא זוכר, התאפיינה גם בתרבות ויכוח קלוקלת שגלשה לעיתים לניבולי פה מהסוג הנמוך ביותר.
כשהגיעה כהונתה של הכנסת ה-16 לסופה רבים אמרו "ברוך שפטרנו". אז כינס ריבלין מסיבת עיתונאים ובמהלכה הפציר בציבור הבוחרים לבחור לכנסת מועמדים ראויים יותר כדי שכמה תפוחים רקובים לא יגרמו ריקבון לארגז
אגב, התפוחים הרקובים נפלו כמעט כולם בארגז של הליכוד, שהתנהל אז תחת מוראו של מרכז המפלגה הנודע לשמצה. חברי המרכז הסתובבו בכנסת כבעלי בית, וחברי סיעתם נאלצו להתרפס בפניהם ולהיכנע לתכתיבים.
רבים מהם צבאו על מזנון הח"כים ועל חדרי ועדות הכנסת. הם הפעילו לחץ פיזי לא מתון על הח"כים להצביע באופן כזה או אחר. ריבלין ניסה להלחם בתופעה וביקש לצמצם את כניסתם של האורחים הלא קרואים למשכן. בתגובה הוא כונה על ידי עוזי כהן המיתולוגי, שהלך בינתיים לעולמו, "בר מינן פוליטי".
ריבלין התעמת בתקופת כהונתו עם בית המשפט העליון ועם העומד בראשו באותם ימים, אהרון ברק, אותו האשים באקטיביזם שיפוטי ובפגיעה בריבונות הכנסת. יש הטוענים כי בשורשי העניין עומד המשקע הלא מבוטל שיש לריבלין כלפי מערכות האכיפה.
בשנת 2001, בעת ששרון הרכיב ממשלה, נאלץ ריבלין לוותר על תפקיד מיועד של שר המשפטים בעקבות חקירה שהתנהלה נגדו, חקירה שלא העלתה בסופו דבר ונסגרה מחוסר אשמה, אך הותירה אצל ריבלין תחושות קשות ביותר, ובצדק.
העימות הפומבי בין ריבלין לבין השופט ברק התנהל בכינוס של המכון הישראלי לדמוקרטיה שהתקיים בבית הנשיא. ריבלין התרעם תחילה על כך ששופט בית משפט השלום ביטל זמן מה קודם לכן חוק שחוקקה הכנסת ואז האשים למעשה את נשיא בית המשפט העליון בניהול הפיכה נגד הכנסת, שהיא הריבון.
"בפועל", אמר ריבלין. "מתברר, התחוללה כאן מהפכה המגיעה לכדי הפיכה של ממש, אשר שוללת מן הריבון את סמכותו הדמוקרטית. המחוקק לא העלה על דעתו והדעת אינה סובלת מצב שבו בית המשפט העליון מנסה לקבוע במקום לפרש מהם ערכיה של מדינת ישראל".
הוא פנה לשופט ברק והמשיך: "תפתח אדוני כל עיתון ותראה – הכנסת הלא מוצגת במקרה הטוב כמשכנם הלא-רלוונטי של 120 פוליטיקאים בלתי-כשירים בעליל, שאין להם מושג מה המדינה צריכה. הכנסת הרי תמיד מוצגת כמכשול, כעיכוב מטריד. תמיד אמרתי שבית המשפט העליון, בהתפשטותו לתחומים לא לו, בהתערבותו בסוגיות שבהן אין לו ואסור שתהיה לו כל סמכות, יכרות בסופו של דבר את הענף שעליו הוא יושב ויזעזע את העץ כולו".
ריבלין הזהיר כי מדיניות האקטיביזם השיפוטי של הנשיא ברק תביא למצב שבו לא תהיה ברירה, אלא להקים בסופו של דבר בית משפט לחוקה, שסמכויותיו תוגדרנה בחוק. "לנוכח המציאות הבוקעת ועולה מן הכיוון אליו חותר בית המשפט העליון", אמר ריבלין. "לא תהיה ברירה, יהיה עלינו לגדור את בית המשפט בסייגים ברורים אשר יגבילו את סמכויותיו ויקצצו בכנפיו".
ואחר כך הוסיף: "על הכנסת לשוב וליטול לידיה את ההגה שניתן לה מהעם מכוחה של השיטה הדמוקרטית, ולהעמיד במקומם את הגורמים המנסים לקנות להם אחיזה בהגה. אפילו אם מדובר בבית המשפט העליון. יש להגדיר מחדש את כללי המשחק".
וכך סיכם אז את דבריו: "יש שיראו בדברי דברי כפירה של ממש, אבל לנוכח הפגיעה הקשה בדמוקרטיה המגולמת באפשרות שיבוא בית משפט שמעולם לא הוסמך לכך ויפסול דבר חקיקה שחוקקה הכנסת, אסור להרשות זאת עוד. הסכנה לדמוקרטיה הישראלית, מתברר, איננה מצד שוליה הסהרוריים של החברה, הסכנה היא דווקא מבית, מתוך הממסד. ודווקא מתוך הממסד האמון לכאורה על קידוש ערכיה של הדמוקרטיה".
השופט ברק לא נשאר חייב ואמר בתשובה כי "הכנסת אינה הריבון. הריבון הוא העם. הכנסת נבחרת על ידי הריבון, ורצוי שיהיה דיאלוג בין הכנסת לבתי המשפט". אם דניאל פרידמן ישאר שר המשפטים
הוא ימצא מן הסתם בריבלין כיושב ראש כנסת בן ברית רב עוצמה.
ריבלין היה בין המתנגדים הבולטים לתכנית ההתנתקות ולמרות שלא הצטרף ל"מורדי הליכוד" עמדותיו החד משמעיות גרמו לנתק ביחסיו עם אריאל שרון, בין היתר בשל איגרת ששלח ל-3,000 חברי מרכז ליכוד בו יצא חוצץ נגד שרון ונגד תכנית ההתנתקות.
"קשה להאמין, אבל כל זה עומד להתממש על ידי הליכוד. על ידי מי שיושב על כיסאו של מנחם בגין. מה נאמר לציבור בפעם הבאה שנבקש את אמונו? מה נסביר לו? האם נאמר שטעינו לכל אורך הדרך? שהיינו "כובשים" בארצנו. כיצד נישא עתה את פנינו אל הציבור. בשם איזו אידיאולוגיה?", שאל ריבלין שהזהיר את חברי המרכז כי מנהיגיו ליד הגה השלטון משמיעים דברים "שבעבר לא העזו לומר אפילו אנשי שמאל".
ועוד הוסיף: "קומץ הנאמנים, ואני בתוכם, מוצגים כ"מורדים", כמי שמסכנים כביכול את אחדות הליכוד... אנו חייבים בחשבון נפש נוקב. הגיע הזמן להתעשת. הגיע הזמן לחזור לדרך שעליה חונכנו, לדרכו של מנחם בגין".
שיא הביקורת של ריבלין הושמעה דווקא בטקס הדלקת המשואות, בערב יום העצמאות ה-58 למדינת ישראל, שבו אמר את הדברים הבאים: אני סבור שאחטא לתפקידי, אחטא לאמת, אחטא לרגע הזה - אם לא אזעק את הדברים הבאים, (ואפילו יהיה מי שיראה בהם משום פגימה קלה בשמחת היום). אני חושש, מפני שבר שעלול להמיט על כולנו אסון, גדול פי כמה, מעצם הפינוי המתוכנן של יישובי גוש קטיף, וצפון השומרון.
השנה, אני עומד כאן לפניכם, וְחָרֵד חַרָדָה גדולה עד מאוד. אני חָרֵד, מפני קולות צורמים של הַפְנָיַית עורף טוטאלית, לַבְּרִית הַכְּרוּתָה לָנוּ עַל הָאָרֶץ; אני חָרֵד, מפני כוונותיהם האמיתיות, של אלו שמאסו בְּאֶרֶץ חֶמְדָה; אני חָרֵד, מפני הַלַעַג כלפי אוֹהָבֶיהָ וְנֶאֱמָנֶיהָ; חרד מפני הַשמחה הַבּוֹטָה לְאִידָם,
של מי שמסרו - ומוסרים - את נפשם, על יישובה של הארץ; על גאולתה".
לזכותו של ריבלין יאמר כי לאורך כל הדרך הזהיר אזהרה חמורה מפני ביטוי כלשהו של התנגדות אלימה לתכנית ההתנתקות, של הרמת יד על חיילים ושוטרים, של שבירת הכלים, של חציית קוים אדומים ומלחמת אחים ועל רקע כל החששות האלה הוא הצליח לנווט את הכנסת ה- 16 בשלום מבלי לתת למתחים לפגוע בהתנהלות הפרלמנטרית. בכנסת ה- 17 היה ריבלין בין הח"כים המובילים את נושא החנינה למפגינים ממתנגדי ההתנתקות ואת הטיפול במפונים.
בהקשר הזה מעניין כיצד ינהג ריבלין במקרה, שכעת נראה היפותטי לגמרי, שבו יחליט נתניהו להגיע להסכם שלום עם סוריה תמורת ירידה מהגולן. האם במקרה כזה ריבלין יהפוך ליושב ראש כנסת לעומתי?
ריבלין יגיע לתפקידו בתום תקופת כהונתה של דליה איציק, האישה הראשונה בישראל שנבחרה לתפקיד הרם. התנהלותו של ריבלין תהיה שונה לחלוטין מזו של איציק שהותירה אחריה משכן מטופח, מבריק ומצוחצח. ריבלין אינו מסתיר את סלידתו ממתן משקל יתר לקוסמטיקה החיצונית של המשכן כמו עציצים, שטיחים, פרחים, גובלנים וחרסינה בשירותים. בעיניו המהות היא העיקר, תוכן דיוני הכנסת ואופן תפקודם של הנבחרים ולא הפסאדה.
ריבלין סולד מפסטיבלים. הוא מתנגד בתוקף לכך שהכנסת תהפוך במת לחגיגות זמר, קונצרטים, הופעות אמנים וארוחות ערב חגיגיות, כפי שהיה בתקופת איציק. גם ההתעסקות בג'ינסים, בסנדלי קרוקס ובקוד הלבוש זרה לו. למרות שהציפיות הן שריבלין יבטל את גזירות הג'ינס של איציק, ריבלין מבהיר כי הדבר לא עומד בראש מעייניו והוא גם אם יחליט כצפוי לבטל את גזירות הג'ינס, הוא אינו רוצה שהדבר יצטייר כך בעיני הציבור.
בראיון שהעניק לי בשבוע שעבר לקראת טקס השבעת הכנסת ה-18 אמר ריבלין: "המשימה הראשונה והחשובה ביותר היא להחזיר את איתנותה של הכנסת ואת מעמדה בעיני הציבור. תנאי ראשון לשינוי שיטת המשטר בישראל הוא חיזוק מעמדה של הכנסת".
ריבלין הוסיף כי "היום הציבור לא מכבד את הכנסת. כדי להחזיר את אמון הציבור בכנסת יש לכונן קוד אתי חסר פשרות על התנהגות נאותה של חברי כנסת, כדי שתופעות שליליות שהיינו עדים להן בעבר לא יחזרו על עצמן".
לצורך זה בדיוק מינה בשעתו ריבלין את ועדת זמיר שישבה במשך מספר שנים על הכנת כללי אתיקה חדשים לחברי הכנסת. המניע העיקרי של ריבלין להקים את ועדת זמיר היה ההצבעות הכפולות. "חלק גדול בציבור רואה בנו אסופת חוטאים העושים כאן בעיקר למען עצמם", אמר ריבלין בעת שמינה את ועדת זמיר. "מעמדה של הכנסת מתערער והולך. עלינו לטהר את מחננו, בראש ובראשונה בהקפדה קלה כחמורה על כללי אתיקה שיחזירו לבית הזה את כבודו".
ריבלין שאף ליצור מנגנון שירסן את התנהגות הח"כים, אבל גם יאפשר לכנסת להעניש את חבריה על עבירות שהן ספק פליליות, וישאיר את המשטרה בחוץ, אלא שמסקנות הוועדה מונחות מעלות אבק ומונחות כאבן שאין לה שופכין, גם לאחר אין ספור דיונים משותפים עם ועדת הכנסת, שהעלו חרס. ריבלין זעם לא אחת על הסחבת הזאת וקידום הקוד האתי החדש יהיה אחת המשימות החשובות שלו.
במהלך הקדנציה הקרובה תסיים את תפקידה היועצת המשפטית לכנסת, נורית אלשטיין, שנבחרה לתפקיד נגד ולמרות רצונו של ריבלין. כשריבלין החליט לחזק את מעמד הכנסת ולבחור יועץ משפטי שיוכל לייצג את הכנסת בכבוד בפני בית המשפט העליון ומול היועץ המשפטי לממשלה המועמדת המובילה בעיניו היתה פרופסור סוזי נבות, שאותה הוא מעריך.
אולם הוועדה הציבורית בראשות שופט בית המשפט העליון בדימוס, גבריאל בך, אותה הקים לצורך איתור מועמדים לתפקיד, המליצה בסופו של דבר על שתי מועמדות אחרות: אלשטיין, לשעבר בכירה במשרד המשפטים, שהגיעה מצוידת בהמלצות מהשופט ברק ועד ליועץ מזוז, ועו"ד סיגל קוגוט, היועצת המשפטית של ועדת החוקה, חוק ומשפט.
הפור נפל בלית ברירה על אלשטיין, מינוי שתקוע לריבלין כעצם בגרון. כשאלשטיין, המקורבת מאוד לדליה איציק, תסיים את תפקידה שוב יעלו מניותיה של סוזי נבות. מעניין מאוד יהיה לראות כיצד יתנהלו יחסי ריבלין-אלשטיין.
אחד הפרויקטים הגדולים שתוכננו בתקופת כהונתו של ריבלין בכנסת ה-16 היה מרכז מבקרים גדול שיכלול גם חנות מזכרות. אחת ההחלטות הראשונות של דליה איציק היה להקפיא את הקמתו. ייתכן שריבלין ירצה להחיות את הפרויקט אבל נראה שהדבר יקשה עליו בעידן של קיצוצים נרחבים ומשבר כלכלי במדינה.
איציק גם החליטה להקפיא את השלמת פרויקט אולפן ערוץ הכנסת החדש. מדובר באולפן מפואר ומשוכלל שעלותו מיליונים רבים. מאחר וערוץ הכנסת היה בשעתו "הבייבי" של ריבלין ושל דן לנדאו, מי שהיה יועצו האישי וראש לשכתו, בכנסת מעריכים שרובי יאפשר את השלמת הפרויקט שנמצא בשלבי סיום.
דליה איציק תפקדה עם לשכה גדולה יחסית שכללה גם את יעקב גלנטי, ראש המטה שלאחר זמן קצר פרש לטובת תפקיד יועץ התקשורת של אהוד אולמרט, היועץ הפוליטי מוטי גמיש, יועץ מדיני שכיהן בחלק מהתקופה, מנהלת לשכה, סוללת מזכירות ודוברים.
גלנטי שימש בעצם גם כיועץ תקשורת. לאחר שפרש החליף אותו אילן אוסטפלד שגם פרש ולאחרונה עבד לצידה של איציק בני שהינו, בעבר דוברו של אפרים סנה. איציק גם מנתה ראשונה מנכ"ל לכנסת, את מקורבה אבי בלשניקוב, שליווה אותה גם במרבית נסיעותיה לחו"ל. בלשניקוב הוזכר לאחרונה כמועמד לתפקיד מנכ"ל משרד ראש הממשלה. כך או כך מדובר בתפקיד אמון ורבלין יצטרך להחליט האם הוא ממשיך להעסיק את בלשניקוב או שיחפש מנכ"ל אחר תחתיו.
את ריבלין מלווים מאז פרישתו מכס היו"ר צוות קטן המונה את יועץ תקשורת הנאמן, הראל טובי, מנהלת הלשכה רבקה רביץ, כלתו של ח"כ אברהם רביץ המנוח, והיועץ הפוליטי זאב דולינסקי. בכנסת דיברו השבוע על אפשרות שריבלין יחזיר למשכן את מי שהיה במשך שנים רבות מזכיר הכנסת, אריה האן. כיום ממלא את התפקיד איל ינון, הזוכה להערכה רבה בשל תפקודו המקצועי. אם האן יחזור הוא יצטרך למלא תפקידים אחרים, אולי יועץ פרלמנטרי מיוחד.
שובו של ריבליו מסמן גם את שובו של ראש המטה שלו, עו"ד דן לנדאו, אשר צפוי להיות אחד האנשים החזקים בכנסת ועשוי לשמש בתפקיד המנכ"ל או תפקידים בכירים אחרים. לנדאו משמש כיום, בין היתר, כעורך דין של הפורום המשפטי למען ארץ ישראל ובתקופת כהונתו של ריבלין היה פרויקטור בהקמת ערוץ הכנסת.
נא להמתין לטעינת התגובות
