דודה שיק
פעם דנה הרמן נשנשה ויברטורים בתוכנית סקס נישתית. היום היא מחבקת קשישים סיעודיים בשדרה ומתעלפת על מגזין תרבות איכותי בערוץ 1. כי מי צריך את בר רפאלי כשיש קולטורה בחסות כמוסה טבעית להגברת האון. נוצץ? כמו שרק ברוממה אפשר
גם האישיות הטלוויזיונית של דנה הרמן נדבקת באפקט הזה, אבל היא מתעקשת שזה בעיקר בגלל טכנולוגיית השידור של הערוץ. "כשאני מארחת אצלי באולפן אנשים כמו אריק ברמן ודודו טסה, הם אומרים 'וואו, הכל כאן נראה כל כך מדהים, איך זה שבבית על המסך זה נראה צהוב ופחות נוצץ?'. וזה פשוט כי אנחנו עורכים בתוכנת קאט-טו-קאט מיושנת, בשונה מתוכניות אחרות. אבל אנחנו מדביקים פערים. לאט לאט".
קשה לי להאמין שכל כוחותיו הפלאיים של מעיין הזקנה הרוממאי מקורם בתוכנת עריכה, ושבלעדיה היו שוצפים שם ששוני נעורים היפראקטיביים, ואני מנסה לפענח את התופעה שניצבת מולי: דנה הרמן, בחורה מגניבה למדי, אשת חיי לילה בדימוס ומנחת "סקר הסקס הגדול" בערוץ אגו לשעבר, יושבת על הכיסא לשעבר של שרי רז ומגישה פינת תרבות במהדורת "מבט". באותה שעה שרי רז עצמה מתבייצ'ת על הסט של הטלנובלה "חשופים" וחשה יעל בר זוהר. עולם הפוך.
ואולי זה לא מוזר עד כדי כך, אחרי הכל הרמן מספרת שבתוך תוכה היא בעצם עקרת בית קטנה שמחכה כבר לפנסיה, לגזור מתכונים מ"סגנון" ולבשל, וייתכן שהיא בעצם חיכתה כל חייה להזדמנות להקשיש. "אני מתה על אנשים מבוגרים, אני יכולה לשבת איתם שעות. אני עדיין מבקרת מדי פעם את הסבתא של החבר לשעבר לשעבר שלי, אני מתה עליה. אני מתה על הנשמות האלה של מבוגרים. יכול להיות שאני גם קצת זקנה. הייתי חיית לילה, עשיתי את המטראז' שלי, חיבקתי את הרמקולים, הכרתי את כל הדי.ג'ייז שהגיעו מחו"ל, ועייפתי. היום אני מתעוררת בשבע בבוקר ביקיצה טבעית, מה שמעולם לא חשבתי שיקרה, וגיליתי שאני כל כך חדה בבוקר. ובערב אני נכבית, בסוף היום אני ממלמלת לאנשים וקורסת. אני חננה".
מתאימה את עצמך לקהל היעד החדש?
"כשאני הולכת לכיוון המערכת אני עושה את שדרות בן ציון, ושם אני קולטת מי הגרעין של צופי 'מבט'. עובדים סיעודיים פיליפינים יושבים עם הקשישים החמודים שלהם ועושים לי עם הראש, מחייכים אליי, ואני מחייכת אליהם. וזה מצחיק, שאלה בעצם הצופים שלי. זה נראה לי שלב אבולוציוני יותר מתקדם מזה שהיו אומרים לי במכולת: 'אני מכיר אותך... את עובדת בזארה, לא?'".
נשמע שתל אביב ביתך רחוקה ממך עכשיו שנות אור.
"אולי יש בי נשמה של בת 80, לא יודעת. אולי זה הכל פסאדה, התל-אביביות שלי".
"נורא קל לרדת על ערוץ 1", הרמן נוזפת בי, אבל מה לעשות, צודקת. נורא קל, ואני אוהבת חיים קלים, ואת ערוץ 1 אוהבת הרבה פחות. תמיד מסתובבים סיפורי אימים על תקופת האבן השוררת בין כותלי הערוץ ועל דפים מודבקים בסלוטייפ על תקן פרומפטר, ודי ברור לכולם שפרט לכמה פיליפינים וקשישיהם בשדרות בן ציון מעט מאוד אזרחים לוחצים 11 בשלט שלהם בימים שאין אולימפיאדה.
פחות בגלל טכנולוגיית הקאט-טו-קאט, יותר בגלל שידורי הוואט-דה-פאק, ובעיקר כי ההיצע הטלוויזיוני כיום כל כך נסתעף ונתגוון, שלא ממש ברור למה אנחנו משלמים אגרה על ערוץ שלא השתנה מימי קום המדינה.
"אני עובדת בערוץ 1 און אנד אוף כבר שמונה שנים", היא אומרת, "אני שוחה במים התרבותיים האלה די הרבה זמן. הנחיתי רצועת תרבות של yes+, 'פריים טיים', ואת 'טלסינמה' בערוץ 1, ופינת תרבות ב'הלילה יענקל'ה לאן' בשנות האלפיים העליזות. תרבות זו הדיסיפלינה שאני יושבת בה המון שנים. זה גם מספק לי את הצורך האסקפיסטי, קולנוע, לברוח לסיפור של מישהו אחר, וזה גם מה שמעניין אותי. בשאר התחומים אני קצת קלולסית".
אז היה לך טבעי להגיע למקום כזה?
"בהחלט. אני מאוד מעריכה את המקום הזה. המקום ששרי רז איישה, שעמוס ארבל אייש, ואני מקווה שלא אאכזב את המשבצת הזו, את הצופים שלה, את העורכים שלי.
אבל החומרים לאו דווקא צעירים.
"לא מעניין אותי לעשות כתבה על פריס הילטון. אם אני כבר עובדת 12 שעות ועושה סרט קטן - כולל תחקיר, תסריט, הפקה והגשה, הכל ביום אחד - לא מעניין אותי להקדיש את זה לשער של בר רפאלי ב'ספורטס אילוסטרייטד', נו אופנס. גיא פינס יעשה את זה יותר טוב. אם אני כבר משקיעה, בא לי לעשות משהו שיעניין אותי באמת.
"תראי, אני מכירה כבר את כל הבדיחות על הערוץ הראשון, שזו גופה מתה וטטה טטה. אנשים קצת שוכחים את העבר. עד לפני 20-15 שנה זו היתה מדורת השבט, מה שהעסיק אותנו זה איזה אורח רבקה מיכאלי תביא לסלון שלנו. אני מודעת לבעיות של הערוץ, גם אני לפעמים חוטאת בלהסתלבט על עצמי ועל מקום העבודה שלי, אבל איפה יש מהדורת חדשות שהיא נטולת יחצנות? איפה יש דור נפילים של עיתונאים כמו אורן נהרי, דוד ויצטום ויעקב אחימאיר? ויש לנו כזו סוללה של עיתונאיות מדהימות - איילה חסון וקרן נויבך וגאולה אבן. וכאילו פאק, זו לא חוכמה לרדת עליהם".
כן, אבל אנחנו כבר לא לפני 20 שנה.
"יש בעייתיות, אבל הרבה דברים קורים. אני עצמי כבר מחכה לרפורמה. יש בעיית כוח אדם וציוד מיושן, אבל עדיין, כשמישהו שבע מהתפריט הטלוויזיוני של הערוצים המסחריים, אז יש מה לראות".
נשמע ממש כמו ערוץ אלטרנטיבי חתרני.
"זה כיף, כי הרבה דברים שאני אעשה הם חתרניים מעצם זה שהם קורים שם. יזמתי כתבה על הספר החדש של ניסן שור, שזה משהו שלא היה באף מהדורת חדשות, והעורכים פשוט זרמו איתי. נסעתי לירושלים וישבתי בארכיון ופשפשתי בחומרי הגלם, ומצאתי את ערב הפתיחה של מועדון הקולוסיאום ב-82', כשגל אוחובסקי מילצר על הרחבה, ופנינה רוזנבלום ותמי בן עמי בבגדים מנומרים נותנות בראש עם אולסי פרי, וזה היה הכי כיף בעולם. ואני לא יודעת אם היה לזה זמן במהדורות מסחריות. יש יתרון בזה שהספונסרים של תוכנית התרבות שלי הם כמוסה טבעית להגברת האון הגברי ודיור מוגן".
מה עוד כיף?
"עדיין לא התרגלתי לזה שאני עובדת חדר ליד איילה חסון, ודניאל פאר מתקשר אליי ושואל מה הכותרת שלי להיום, וזה שעמוס ארבל עובר לי על הטקסטים ומדריך אותי ואומר לי 'דנהל'ה, את יודעת, לפני 30 שנה...'. כאילו, אנחנו עובדים יחד, אנחנו קולגות! זה עדיין מגניב אותי, ויש ימים שאני אומרת וואו, מה קורה פה? זאת דליה מזור שנכנסה עכשיו? כאילו, אני חולקת איתה את אותה מלתחה!".
מה, את אותם בגדים?
"לא, רק אותו ארון בגדים. אני לא בטוחה שהיא היתה רוצה להתחלק איתי בחולצות. זה קצת אנרכיסטי מדי בשבילה".
כמעט בכל יום היא מכינה כתבת תרבות למהדורה. מתחקרת, מראיינת, מתמללת, כותבת, עורכת, מגישה ומתעלפת. על השולחן מולנו ערימת דפי תמלול בכתב ידה לראיון שלה, קצת כמו שאני עצמי אעשה לראיון שלנו בעוד כמה שעות, כולל ההתעלפות: וואן מאן בנד, ב"רייטינג" כמו בערוץ 1. זה כמעט מנחם.
"יש לנו ארבעה עורכים שונים ב'מבט', וכל עורך רוצה לסיים בכתבת תרבות שבה אפשר לחייך. דובדבן לסגור איתו את המהדורה אחרי שנתנו להם בראש עם הארדקור פוליטיקה וכלכלה. ולא אכפת לו שאתמול כבר עשיתי כתבה, כי זה היה לעורך אחר", היא מספרת.
ואם היא לא נמעכת כבר תחת המשקל הכבד של העבודה הנמרצת במשך השבוע, מגיע יום חמישי, שבו היא מגישה תוכנית תרבות שלמה שלה, "מהשורה הראשונה". לא ברור איך אפשר לשרוד את כל זה בלי להצית תיאטרון, אך בינתיים היא נראית קולית. "קראתי לתוכנית 'מהשורה הראשונה' כי אני תמיד מגיעה להקרנות ולפרמיירות באיחור", היא מסבירה, "אז תמיד אני מתיישבת בשורה הראשונה, עם הראש למעלה. יש לי אורתופד צמוד. דברים שרואים מהשורה הראשונה לא רואים משורות אחרות".
"מגזין תרבות" הוא מושג חמקמק, בעיקר בגלל חמקמקותו של המושג "תרבות". וגם "מהשורה הראשונה" נדרשת לשרטט את גבולות התרבות שלה, ולנפות אירועים שכבר מחלחלים לאגפי רכילות וטראש. גם שני המושגים האחרונים לא תמיד יהיו ברורים (למשל, אייטם על מכירה פומבית שערך מייקל ג'קסון הופיע בתוכנית בשבוע שעבר - אירוע שהוא יותר רכילותי מתרבותי).
הרמן לא מנסחת עדיין, לא במודע בכל אופן, את גבולות סיקור התוכנית. "אין לי משנה סדורה, אני פועלת לפי התחושה שלי", היא מסבירה, "לא מתחשק לי עכשיו לעשות תחקיר על אמהות שדוחפות את הבנות שלהן לצאת עם ליאונרדו דיקפריו, ובר רפאלי באמת בחורה יפה ואני שמחה שהיא מייצגת אותנו בגולה, אבל זה לא כל כך מעניין אותי".
אז את לא מתעסקת בתוכנית בטראש ובתרבות נמוכה, אבל מצד שני את גם לא מסקרת בה אמנות או פרינג' ותרבות אלטרנטיבית. אין חשש שהתוכנית תיפול בין הכיסאות, ובסופו של דבר יישאר רק האמצע המיינסטרימי?
"לא, אני ממש לא חוששת. הכל קליפי, הכל אינטנסיבי, ואנחנו קולטים ופולטים ומקיאים ומשתעממים מהר, והנה אני עושה ראיון ויש לי הזדמנות לשבת שמונה דקות ולדבר עם בנאדם. יש כמה רמות של טקסטים, כמה רמות של קידוד, מקסימום לא יבינו את כוונת המשורר, רק אני ואיזה חבר טוב שלי נגיד 'וואו'. ואחרים יבינו את הפשט. גם זה בסדר. יש לי עורכת מדהימה ב'מבט' שתמיד אומרת לי שאני מדברת גבוה מדי. אני מנסה שלטקסט שלי יהיו כמה רבדים. ואני פחות מתעסקת בסרטים של גודאר, יותר מעניין אותי החדש של קלינט איסטווד, גבר שווה לכל הדעות. אני מתארת לעצמי שיש תוכניות שבהן אמא שלי לא מבינה בכלל על מה אני מדברת, ויש תוכניות שבהן אותה סבתא של הלשעבר לשעבר אומרת 'אוי, איזה יופי שיהורם גאון מתקמבק!'".
את מחוברת גם לסתם תוכניות בידור? את רואה, למשל, "האח הגדול"?
"בהחלט. אי אפשר אחרת. הם יודעים מה הם עושים, החבר'ה בקשת. אני כמעט לא רואה טלוויזיה, אבל אני בהחלט לא משתייכת לקבוצה הגדולה של אנשים שלא מחזיקים במכשיר הזה. אני לא מבינה אותם, בייחוד אנשי טלוויזיה שמנופפים בדגל שזה לא בדיאטה התרבותית שלהם. אני בהחלט מאמינה במדיום הזה ונהנית לאוורר בו את התאים התשושים שלי".
לא יהיה אייטם על "האח" בתוכנית שלך, אני מניחה.
"לא. אבל 'האח הגדול' זה אחלה, וכולנו זקוקים לקתרזיס, שיהיה פלאט-ליין של המוח והשבתה של כל פעילות מוחית אינטלקטואלית".
יש דברים אינטלקטואליים שאת רוצה להראות אבל לא עוברים טוב בטלוויזיה, משעממים מדי לצופים?
"יש משהו בתרגום של תיאטרון לטלוויזיה שעובר לא סקסי, למרות שהתיאטראות בארץ מלאים עד אפס מקום, ואני צריכה לשכנע את העורכים שלי לעשות אייטם על תיאטרון. היחס כל כך הפוך בין העשייה התרבותית בארץ ובין הסיקור שלה. ורק מהפחד מנורית דאבוש או מהרגולטורים, כאילו, תעשו תוכנית תרבות, פאקינג איי!".
הרמן, 32, היא טיילת ותיקה בעולם התקשורת הישראלי, ונקלעה כבר לכל מיני אזורים שונים ומשונים בו. את דרכה התחילה כדוגמנית ("לא הייתי דוגמנית טובה, לא הייתי כזאת יפה. כשאנשים מילוליים כמוני צריכים לסגור את הפה, זה חוטא למטרה שלשמה התכנסנו. ויש בנות שעושות את זה טוב יותר"), וזכתה במקום השני בתחרות "תגלית השנה". כשגילתה שהיא לא משתלבת המשיכה הלאה, ולאחר שלמדה תקשורת ומנהל עסקים ניסתה להיות קופירייטרית. גם העולם הזה לא התאים לה. משם נתגלגלה לכתיבה, עריכה והנחיה.
נראה שבכל פעם שהגעת לתחנה מיצית אותה די מהר.
"לקח לי זמן לנסח לעצמי מה אני רוצה. הכל היה בדרך של ניסוי וטעייה. לא יצאתי עם תרמיל לדרך. יש כמה רבדים של תקשורת שאני מתנהלת בהם, ולא תמיד אני נהירה לאנשים סביבי, שזה בסדר".
טוב, את עובדת בערוץ 1, זה מתאים.
"אאוץ'".
כבר השתחררת מהעבר הדוגמני, מהצורך להתאים את עצמך למראה פיזי מסוים?
"הסימן שהרמתי ידיים היה מבחינתי כשהפסקתי לבקר אצל הספר. פשוט נגמרה לי האמביציה הבלונדינית יום אחד. והכל בסדר, אני חיה בשלום עם היותי ברונטית, ולא מרגישה בחסך. אם תהיה התארגנות קולקטיבית של צופים שיזעמו, אולי אשקול חיבור מחודש עם מעצב השיער. אבל עכשיו ממש טוב לי בתוך העור שלי ובתוך עצמי. האריזה היא רק ערך מוסף, אני יותר עסוקה במהות. אוף, זה נשמע נורא".
ומה עם "סקר הסקס הגדול"? נותרו משקעים מהתקופה?
"זו היתה חוויה אנתרופולוגית מעניינת. היו ימים שחזרתי הביתה ואמרתי לעצמי וואו, דנה, את חייבת להתקלח, לשפשף טוב טוב מעלייך את כל החוויה המחללת הזאת. מתחת למיטה החזקתי איזה ספר עיון על אורגזמות או משהו כזה, ניסיתי להדביק פערים, שלא יהיה פער גדול מדי בין מה שאני מדברת שוטף למה שאני יודעת. הייתי מהגגת בתוכנית על כל מיני אינסטרומנטים שאף פעם לא עבדו כשרציתי להדגים אותם. תמיד כשבאתי להמחיש מה זה המוצר הזה הבטרייה נגמרה ונתקעה".
אז לא רק בערוץ 1 יש מחדלים הפקתיים.
"בהחלט. ועד היום ילדים ניגשים במכולת, הנה הסקסולוגית, מבקשים טיפים. אני שולחת אותם לירקן לקנות אננס, כי יש לו ערכים תזונתיים. בכלל, אני חושבת שסגרתי מעגל, עכשיו כשהכמוסה להגברת האון היא נותנת החסות של התוכנית שלי. אבל היה מגניב, זה עשה את העבודה, זה נתן לי שער ב'רייטינג'".
וזה מה שחשוב.
"כן. בכלל, אני אובססיבית עם עיתונים. זה קשקוש בלבוש להספיד את העיתונות הכתובה. אין תחליף ללהיכנס למיטה בלילה עם עיתונים, גם לא לפטופ. אני נכנסת למיטה עם העיתון, מדפדפת, מורחת קרם ידיים, ואז הכל נהיה שחור. מדברים איתי על חוויית הרווקות, על לישון באלכסון. איזה אלכסון? אני כולי מצונפת בצד אחד של המיטה, כי כל הצד השני מלא בעיתונים".
אז כיום הצד השני של המיטה מאוכלס בעיתונים, אך בעבר נמנם שם אריאל מרגלית, בן זוגה המתוקשר מ"חדשות 10". היא הכירה אותו חמש דקות אחרי
ואיך חוויית הרווקות?
"הבנתי עד כמה המצב מטריד את ההורים שלי רק כשאבא שלי אמר 'אולי תבואי איתי לריקודי עם?'. זו פעם ראשונה שאני חיה לבד ואני מתה על זה. בהתחלה הייתי בטוחה שיהיה לי קשה להירדם לבד, ואני אהיה עצובה ואשב לבד בשישי בלילה עם טישואים וגלידה, ולא, אני שמחה. אף פעם לא התנסיתי ברווקות, הייתי זוגית סדרתית תמיד, אני קצת לייט בלומרית. אחותי הקטנה התחתנה, ואני מודה לה על זה ומקווה שבקרוב הם יקיימו פרו ורבו. בחתונה שלהם הקדמתי תרופה למכה, ובחופה כשנתנו לי לשתות מכוס היין ונתנו לי את הבוקה, עוד לפני שכולם ניגשו אליי צעקתי: 'בקרוב אצלי!'. מובן שזה לא עזר וכל הדודות והסבתות באו ושאלו 'נו, מתי אצלך?'".
נו, ומתי אצלך?
"אנשים מנסים כל הזמן להכיר לי אנשים שקוראים להם דין. בסדר, אז אני ילדה קטנה, יש לי עדיין את האידיאה הפסיכית הזאת שאני צריכה איש מילולי ולא מישהו שיביא לי מסך פלזמה ענק. מה אני צריכה יהלומן, אני הפנינה! אבל עם אנשים מילוליים זו מלחמת התשה מילולית, עד שמגיעים למעשים כבר נגמר הכוח".
ומה התוכניות לעתיד? להיות מירב מילר הבאה?
"עוד עשר שנים אני מנחה את תוכנית הבוקר עם משה דץ. לא, נראה לי שאין איום למירב, היא תמשיך להחזיק את מושכות המהדורה. תני לי את התחום הנישתי שלי, תרבות ובידור, וזהו. בינתיים".
ושם תישארי?
"את רומזת שמשה דץ לא ירצה לעשות איתי תוכנית בוקר? כי אני יכולה לדבר על מתכונים וכדורי שוקולד, יש לי כל מיני טריקים. אבל לא, זה המקום שלי כרגע. עד שתבוא איזו פרגית צעירה ותנשל אותי ממשרתי ותגיד לי טוב, עוברים לדור הבא".
נא להמתין לטעינת התגובות
