אור ודרור – הגדה לפסח של חנן פורת
בהגדה חדשה משלב הרב חנן פורת בין הטקסט המקורי לשירה ישראלית. מדרש מתוך ההגדה
עטיפת ההגדה
שאלה זו מקבלת משנה תוקף, אם נשווה גלות זו לשאר הגלויות שפקדו את עם ישראל בהמשך דרכו.
הנה בתפילת המוספין שבמועדים אנו מצדיקים את הדין ביחס לגלויות אלה ואומרים: מפני חטאינו גלינו מארצנו ונתרחקנו מעל אדמתנו.
וחכמים במסכת יומא (ט' ע"ב) מונים את שלוש העבירות החמורות שבתורה: "עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים" כטעם לחורבן בית ראשון, ואת "שנאת חינם" כטעם לחורבן בית שני. אבל דווקא גלות מצרים, הראשונה לכל הגלויות, לא נתבאר טעמה. אמנם אף כאן מציינים חכמים חטאים שונים כסיבת הגלות.
כך דרך משל תולה הגמרא במסכת שבת (י' ע"ב) את הירידה למצרים ב"כתונת הפסים" שעשה יעקב ליוסף: שבשביל משקל שני סלעים מילת (-של כתונת הפסים) שנתן יעקב ליוסף יותר משאר בניו, נתקנאו בו אחיו ונתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים.
ובשמות רבה (א', י') מצוינת ההתבוללות כטעם לגלות: כשמת יוסף, הפרו ברית מילה. אמרו: נהיה כמצרים...אך ברור שטעמים אלה אין מגמתם אלא להצביע על רובד נוסף לכובד הגלות, ואין בכוחם כדי לבאר את עצם גזירת הגלות, אשר קדמה להם שנים רבות, והיא תלויה ועומדת בגזירת מלך: יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה. (בראשית ט"ו, י"ג).
ואכן כל המתבונן בפסוק זה לאשורו, חש כי לפנינו תכנית אלוהית שלמה שהוכנה ב"מחשבה תחילה" כיסוד לבניין האומה, ללא תלות בחטא זה או אחר. "ואם יביאהו השטן לידי ייאוש..." דומה שהמפתח להבנת טעמה
של גלות מצרים, נעוץ בגישה שונה מן היסוד: אין לבקש לה סיבה הנובעת מחטאי העבר, אלא תכלית המכוונת כלפי העתיד.
השאלה אינה מדוע גלו ישראל למצרים, אלא לשם מה? מהו היעד ומהי המגמה? את התכלית העמוקה לגלות מצרים ניתן למצוא בדברי ר' יהודה הלוי בספר הכוזרי.
בספר מופלא זה, מתאר ריה"ל את דמותו של החסיד השרוי בחשכת הגלות ומשווע לגאולה. והנה בעיצומה של תפילה תוקפים אותו הרהורי ייאוש, כדבריו צובטי הלב של ריה"ל:
ואם יביאהו השטן לידי ייאוש, באמרו: "התחיינה העצמות האלה?" (יחזקאל ל"ז, ג') – כי מאד נמחה רשמנו בין הגויים וזכרנו נשכח, כמו שנאמר: "יבשו עצמותינו אבדה תקוותנו נגזרנו לנו" (שם, י"א) – יחשוב על נס יציאת מצרים ועל כל מה שנאמר ב"כמה מעלות טובות למקום עלינו", ואז לא ייפלא בעיניו איך נשוב לקדמתנו אף כאשר לא ייוותר מאיתנו כי אם איש אחד, וכמו שנאמר: "אל תראי תולעת יעקב" (ישעיהו מ"א, י"ד) – כי מה נותר מן האדם לאחר שהיה לתולעת בקברו? (כוזרי ג, יא)
אפשר שדברי ריה"ל אינם רק דברי חיזוק לבני ישראל השרויים בחשכת הגלות האחרונה, אבל גנוז בהם הטעם לכתחילה לגלות ולגאולה הראשונה – כיסוד לאמונה בגאולה האחרונה.
ריבונו של עולם, הצופה ומביט עד סוף כל הדורות, יודע ועֵד כמה גלויות עוד תעבור אומה זו, וכמה פעמים תגיע עד שערי מוות ותשאל את נפשה למות. ולפיכך כבר בעת לידתה נוטל הוא מזרק ענק ומזריק לה זריקת חיסון המכילה חיידקי גלות ועבדות, ייסורים וייאוש.
נסיוב זה, אשר שמו "גלות מצרים", נועד לחסן את האומה עד סוף כל הדורות ולהחדיר בקרבה את ההכרה כי יכול תוכל לכל הצרות ולכל הגלויות, והגאולה – גם אם תתמהמה – בוא תבוא!
ההגדה בהוצאת "ספריית בית אל".
נא להמתין לטעינת התגובות
