בעלה של אולגה בוריסוב: עדיין אוהב אותה
אילן יהודה לא נואש מאשתו שאפשרה לבנו לטבוע בים. הוא סבור כי טיפול יסייע לה. "אנחנו יחד, גם היא איבדה בן"
התמונות והשיחות היומיות עם אשתו, השוהה באגף ההפרדה בכלא נווה תרצה, הן תמצית חייו. פעמיים ביום הם משוחחים. בשמונת החודשים האחרונים כמעט אינו עובד, את מעט הכסף שנכנס לכיסו הוא מעביר לבוריסוב לכלא.
יהודה אינו מבקר את אשתו, הוא רואה אותה רק כשהיא מגיעה לבית המשפט. בלי להסס הוא קורא לעברה שתהיה חזקה, שהוא עדיין אוהב אותה, שהיא המשפחה היחידה שנשארה לו. מבחינתו היא אינה רוצחת, אלא אישה שהדיכאון העמוק הכניע אותה.
אחיזתו האיתנה בבוריסוב קשה לעיכול. הוא אינו מרים ידיים מהאישה שנכנסה עם בנו היחיד למים העמוקים והניחה לו לטבוע בין הגלים. הוא מאמין שטיפול פסיכיאטרי מחוץ לחומות הכלא יחזיר אליו את אולגה שהכיר לפני 16 שנה.
אלא שבית המשפט חושב אחרת. לפני כשבועיים נקבע כי בוריסוב לא תצא למעצר בית או לחלופת מעצר אחרת, מחשש שתפגע בעצמה או בסובבים אותה. עם זאת, נקבע כי ההחלטה אינה סוף פסוק וכי ניתן יהיה לערער שוב על מעצרה, במידה שיהיה שינוי ממשי במצבה.
ערב פסח שני, שבע בערב, בוריסוב מתקשרת ליהודה. לפני שהוא שואל לשלומה, היא פורצת בבכי. "אני מתגעגעת לאלון", היא מייבבת. יהודה עוצר את דמעותיו. "אני יודע שאת לא רואה תקווה, אבל החיים שלנו לא הלכו לאיבוד", הוא עונה, מנסה לחזק אותה ואת עצמו.
"אולי החיים שלך, לא החיים שלי", היא ממשיכה בבכי. יהודה אינו נשבר. "נלמד מהטעויות ומהטרגדיה. את תחזרי אליי. את תהיי בחוץ ואני אתן לך חיים". בוריסוב נרגעת. מספרת בקול צרוד שכולן בכלא צוחקות עליו ואומרות שמה שלא תעשה, יהודה תמיד יגיד שהוא אוהב אותה.
"לא משנה לי מה אומרים", הוא נאנח. "העיקר שתרגישי טוב. את צריכה לשרוד. תלמדי ממני כיצד להיות חזקה". יהודה לא מחטט בכאב שלו. מעדיף להתרכז במצבה של אשתו. לפעמים הוא יוצא לעבודה, אבל ממהר לחזור הביתה.
כל יום בסביבות 14:00 בוריסוב מתקשרת. לקראת הערב היא מתקשרת שוב. כבר שמונה חודשים נשמעות השיחות ביניהם כמעט אותו הדבר. "בהתחלה היא בוכה ואומרת שהיא מתגעגעת לאלון", מספר יהודה. "רק עכשיו היא מתחילה לעכל שהוא לא יחזור. היא מספרת שקשה לה לישון וכשהיא מתעוררת, היא בוכה. מדי פעם היא שואלת איך הגיעה למצב הזה, איך הרסה לנו את המשפחה. אני מנסה לחזק אותה, לא משתף
"הדרך היחידה שלי לעזור לה היא להגיד שאני אוהב אותה ורוצה שתחזור הביתה. אני מעודד אותה לקרוא ספרים, כי רק שעה ביום היא יכולה לצאת מהתא. היא לא קוראת עיתונים ולא צופה בטלוויזיה. מנותקת".
בוריסוב כלואה באותו תא עם שתי אמהות אחרות - מארי פיזם, המואשמת ברצח בתה רוז, ורגינה קרוצ'קוב, המואשמת כי הטביעה את בנה מיכאל בגיגית. את בוריסוב מבקרים רק סנגוריה, על בעלה נאסר להיפגש עמה, משום שנעצר לפני 12 שנה וריצה שנת מאסר. יהודה פנה לאחרונה לשירות בתי הסוהר ומקווה כי עניינו יישקל בחיוב.
על הקשר ביניהם הוא שומר בעזרת 1,500 שקל חודשיים המשמשים את אולגה לרכישת עשרות כרטיסי טלכרט וסיגריות. "חסכתי לימים שחורים והם הגיעו. בעבר הכסף היה מטרה, היום הוא אמצעי. הכסף שומר על הקשר בינינו, והיא המשפחה השלי. לפני שבועיים ראיתי אותה בבית המשפט, אבל לא נותנים לי להעביר אליה פתקים, אז אנחנו קוראים אחד את השני בעיניים. אני מראה לה שיש בלבי אהבה אליה. לפעמים שואלים אותי מדוע אני נשאר איתה, ואני תמיד עונה שהיא אשתי. גם היא איבדה בן, ואין דבר יותר קשה מזה. אנחנו באותה סירה. אותו כאב, אותו צער".
הדיכאון של בוריסוב בת ה-42 החל כשנה לפני הטרגדיה. בקיץ 2007 הייתה מוטרדת מבנה שסבל מהפרעות קשב וריכוז, מאמה שסבלה משיטיון (הידרדרות של תפקוד ההכרה) ומבעלה שלא הבחין בבדידותה. באותו קיץ ברחה ללא סיבה לבית חברים והתמוטטה.
היא אושפזה לכמה ימים בבית חולים פסיכיאטרי ושוחררה. ליהודה, שצובע בתים לפרנסת משפחתו, נדמה היה שנרגעה. אבל באחד מלילות מרץ 2008 היא נכנסה למקלחת וחתכה את ורידי ידיה. לולא בכיו של אלון, שהעיר את אביו, הייתה מדממת למוות.
ב-28 באוגוסט החליטה בוריסוב להתאבד עם בנה. בשעות הערב נסעה עמו לבת ים ולקראת חצות נכנסה איתו למים. אלון התעורר ואמר שקר לו, אולם בוריסוב המשיכה לשחות ושחררה את אחיזתה בעומק הים. באותו זמן יהודה חזר מהעבודה. הבחין כי אולגה ואלון אינם.
"שמחתי. אחרי חודשים שישבה בבית עם תריסים מוגפים הייתי בטוח שהיא מתאוששת ויצאה לבלות עם אלון", אומר יהודה. "כשהתקשרתי אליה כמה פעמים והיא לא ענתה יצאתי לחפש אותה אצל השכנים ובמשחקייה בקניון. כשלא מצאתי, הייתי בטוח שהיא ברחה עם הילד לחו"ל. נרב געתי כשראיתי את הדרכונים בבית.
"רק ב-21:00 ניגשתי למשטרה. איכון של הפלאפון שלה הראה שהיא בבת ים. נסעתי עם השוטרים וחיפשנו אותה בפארקים, עד ששמענו בקשר שמצאו אותה בחוף. רצתי לשם וראיתי את הפראמדיקים מנסים להחיות את אלון. הוא שכב על החול עם עיניים פקוחות. צעקתי כמו משוגע. אמרתי שזה לא יכול להיות, שאלוהים חייב להחיות אותו. לקחו אותי לתחנת המשטרה, שם אמרו לי שהילד הלך. מת. נשברתי. מאותו יום הפכתי למת-חי".
יהודה מקפיד לעלות כל שבוע לקברו של אלון בגבעת ברנר. רוב הזמן הוא בוכה שם. ב-30 באפריל אמור לחול יום הולדתו החמישי של אלון ויהודה לא יודע כיצד לנהוג. לא מסוגל להדליק נר, רק סימן את היום ביומן. "מה עושים אחרי שהבן שלך מת", הוא שואל. "הבגדים שלו בארון ואני לא יודע מה צריך לעשות איתם. בעבר גם אסרתי על האחיינים שלי לשחק עם המשחקים שלו. הייתי רוצה שבעתיד יהיה גן על שמו, אולי אז תהיה לי הרגשה שאלון עוד שם. זה מה שיש לי".
אף אחד מחבריו של יהודה אינו מעז לדבר עמו על האפשרות שיקים משפחה אחרת. "אלון הוא הילד שלי", הוא מסביר, "אין לו תחליף. לא יכול לראות את עצמי עושה ילד עם אישה אחרת ועם אולגה אין מה לדבר על זה. היא ואלון היו המשפחה שלי, וברגע אחד שניהם הלכו לי. אולי לא יהיו לי יותר ילדים, אבל אסור לכעוס על אישה שאיבדה בן. המחלה והדיכאון השתלטו על המוח שלה".
בוריסוב עלתה לישראל בשנת 1991 בעקבות בעלה לשעבר. היא התגרשה כעבור שנתיים ובטרם החליטה אם תישאר בישראל או תשוב למוסקבה פגשה את יהודה, חייל משוחרר בן 21, הצעיר מבין 16 אחיו ואחיותיו. אביו נפטר כשהיה בן 13 והוא נשלח לפנימייה בנתניה. כשהשתחרר מצה"ל חזר לראשון לציון והתגורר לבדו בשכונת נחלת יהודה, דלת מול דלתה של אמו.
יהודה מבקש לספר על אודות המפגש הראשון ביניהם. "את אולגה ראיתי בפעם הראשונה בעיר. היא הייתה יפה, כל מה שחלמתי עליו. הצגתי את עצמי ונפגשנו אחרי כמה ימים. היא הסבירה לי שהקשר בינינו הוא זמני כי היא חוזרת למוסקבה. אחרי כמה שבועות מצאתי אותה על מדרגות הבניין. עשיתי הכל כדי שתישאר בארץ. בשנת 2000 התחתנו. היא הציעה לי נישואים. היא גם הראשונה שרצתה ילד".
אלון הפך למרכז חייו של יהודה. בוריסוב הרגישה מוזנחת. "עם אלון הרגשתי שלמות והתנהגתי כאילו אולגה לא קיימת", אומר יהודה. "הקשיתי עליה. לא ידעתי כמה היא בודדה. אמא שלי התעמרה בה, לא היו לה חברים, הרגישה שלא מבינים את המנטאליות שלה. ניסיון ההתאבדות שלה היה קריאה לעזרה, אבל כולם חשבו שהיא בסדר.
"הפסיכיאטרית קבעה לה תור חודש וחצי קדימה. לא התייחסו אליה ברצינות, גם לא אני. כשהשתנתה, כעסתי עליה. אלון לא מת בגלל אולגה, אלא בגלל הטעויות שקרו בדרך. היא לא הרגה אותו, זו הייתה המחלה שלה. אחר כך התברר לי שגם אמה הייתה חולה וגם הדודה שלה. נראה לי שזה משהו שעובר בתורשה".
למרות המצב הקשה, יהודה מאמין בכל לבו שטיפול צמוד ומסודר יחזיר את בוריסוב לתלם. "היא צריכה להשתחרר הביתה או לבית חולים פסיכיאטרי. מקומה לא בכלא, שם היא לא מקבלת את הטיפול הראוי. אני לא מבין איך קבעו שהיא כשירה לעמוד לדין. אני מוכן להיות לצדה חיים שלמים ולעזור לה לנצח את המחלה. לא אשליך מעליי מישהו רק בגלל שהוא חולה, כנראה שזה המזל שלי. אני מכיר את אולגה, היא לא איזה רוצחת סדרתית".
סנגורה של בוריסוב, עו"ד יוסי זילברברג, טוען כי מדובר באישה השרויה במצב נפשי קשה: "אנו עושים כל מאמץ על מנת לשחרר אותה מהמעצר. לא מדובר בעבריינית, והטרגדיה אירעה בעקבות הדיכאון החריף שבו הייתה שרויה. בוריסוב עצורה בתנאים קשים ומצבה הוא בלתי נסבל. בית המשפט העליון השאיר לנו פתח לבחון את נושא שחרורה שוב, ואנו מקווים שנוכל לשחררה בקרוב".
נא להמתין לטעינת התגובות
