לפני כמה שנים יצאת בשאלה?
את היוצאים בשאלה הטריים אפשר לזהות לפי המבט ההמום, את הוותיקים יותר לפי התפכחותם מהעולם החילוני. שבתאי קור נותן בהם סימנים
כמדי שנה, במוצאי השבת האחרונה התכנסנו היוצאים בשאלה החברים בה.ל.ל, ותיקים כחדשים, לחגוג יחד את ליל הסדר האלטרנטיבי. אולם האירועים "עדן" שבקיבוץ ניר אליהו, המה אדם. יש כאן בוודאי מישהו שכרגע מחליט, חלפה המחשבה בראשי. חיפשתי אותו (הוא אמור להיראות המום), מצאתי כמה המומים וסימנתי אותם כחשודים.
חשוב להיראות שמח, ידעתי. המתלבטים כמו גם היוצאים החדשים סקרנים לדעת מה עולה בגורל הוותיקים, מפה ומשם הם שומעים שאנחנו מתבוססים בבוץ הדיכאון.
התהליך מוכר, שנה ועוד שנה חולפות והמציאות מתקלפת. יציאה בשאלה היא תחילתו של הליך למידה שנמשך שנים, חמש ואפילו שש שנים לוקח לחזור למצב שבו מפסיקים ללמוד את המציאות החדשה ומתחילים לחיות אותה. הלמידה מטשטשת את המציאות ויוצרת אשליה של דחיסות, הכל נראה מעניין.
לכן השאלה המקוממת ביותר את היוצאים בשאלה היא זו הנשאלת הכי הרבה פעמים באולם "לפני כמה שנים יצאת בשאלה?" השאלה מקוממת משום שהתשובה ממקמת את המשיב במקום מוגדר, לוכדת אותו ומבהירה כמעט במדויק את מקומו למול העולם. כולם יודעים לדקלם סיסמאות משחררות דוגמת "כל אחד חווה את זה אחרת", ובד בבד מבינים עד כמה אנחנו דומים וכמה כולנו גיבורים של אותו סיפור שחוק.
את אירועי ההתכנסות מארגנת עמותת ה.ל.ל, ומזה שנתיים לא השתתפתי באירוע מסוג זה. במוצאי השבת האחרונה חוויתי חוויה כמעט מיסטית. ההימצאות בסביבת אנשים שאני מבין למה הם מתכוונים כשהם מדברים יוצרת תחושת כוח, הוא מדבר ואני מנחש, "שלש שנים" - וקולע בול, ושוב קולע ושוב. יש כאן תחושה של התמצאות שכה חסרה לי, אני יודע הכל, חוויתי את הסרט מתחילתו עד סופו ודי לי במילות מפתח בכדי לקטלג.
שני יוצאים מתווכחים, אחד מדבר בגנות העולם החילוני ומבליט את הזיוף שבו והאחר מדבר בשבחו ומבליט את תחושת החופש. אני משתתף בוויכוח: 'אתה מדבר על העולם החילוני כפי שהוא נחווה בשנה הראשונה ואתה מדבר על העולם החילוני כפי שהוא נחווה בשנה הרביעית, נכון?' והצחוק מתגלגל.
ההתנהגות נועדה להסתיר את המניע, ככל שהיא יותר משוכללת, כך הוא יותר מורכב. היוצא בשאלה נאלץ
היוצא בשאלה אמור למצוא עצמו מאוכזב לאחר שנים, כאשר הוא מגלה שבמהותן לא שונות הן החברה החרדית מהחילונית ושאף אחת מהן לא מציעה חיי חופש מוחלטים. אלא שבדרך הוא מסתחרר, את האחד תפסה המוסיקה והסיחה את דעתו, את האחר הספרות, המספרים, החיידקים, ההתנדבות, איש איש והבור מסמא העיניים שלו.
רק איש זקן אחד לחש באוזניי, באותו הערב, "תראה את כולם, שקופים. ומה הם רוצים כולם? להיות מיוחדים". הוא לא באמת זקן, רק נחווה ככזה משום שיצא בשאלה שנתיים לפני וכנראה הבין את המניע שלי. "אני מיוחד?" שאלתי אותו בתום לב, "אם אתה רוצה להיות מיוחד אז לא", השיב. "ואתה מיוחד?" שאלתי אני, "גם לא" השיב, והשאיר אותי עם תחושה שפגשתי אדם מיוחד.