האמת לאמיתי
"אין זכות קיום לרשות השנייה, צריך לסגור אותה כמה שיותר מהר, חבל על כספי הציבור". "אני מבינה את היוצרים, באמת שאין להם עם מי לדבר". "כשאתה מוותר לזכיינים היום, אתה בעצם מחשיך את המסך בעוד שנתיים". "דאבוש עושה, דאבוש מחליטה ודאבוש מבצעת. לא בשביל זה יש מועצה ציבורית". עו"ד נורית אמיתי, חברת מועצת הרשות השנייה, נפרדת מתפקידה וסוגרת חשבון
"עו"ד אמיתי חשפה במהלך הישיבה את האופן הלא דמוקרטי שבו מתקבלות החלטות המועצה: קבינט מצומצם שבו נפגשים שני חברי מועצה עם הזכיינים ושם נסגרות החלטות שיתר חברי המועצה בכלל לא שותפים להן", נכתב בפרסום רשמי של מטה המאבק כמה שעות מאוחר יותר. "אמיתי ציינה שהיא מכירה את עמדות הזכיינים, אולם עמדת איגודי היוצרים מעולם לא הועברה אליה כחברת מועצה. ממ"ה (מטה מאבק היוצרים - א"ג) מבקש לציין את אומץ הלב של עו"ד נורית אמיתי, שדרשה להימנע מקבלת החלטה עד שהמועצה תשמע ותפנים את עמדת היוצרים ביחס להוראת השעה. לצערנו, שאר חברי המועצה, ודאבוש בראשם, שוב העדיפו את אינטרס בעלי ההון על פני זה של הציבור והיצירה".
יותר מארבע שנים משמשת אמיתי כחברה במועצת הרשות השנייה. מלבד אזכורים בודדים כאופוזיציה היחידה במועצה לנורית דאבוש, קולה לא נשמע מעולם. אבל אז הגיעה פלישת היוצרים, ולפתע התברר שברשות השנייה לא יושבים רק פונקציונרים זניחים. לכמה רגעים נוצרה תחושה שבמקום האטום ביותר בתעשיית הטלוויזיה בישראל מתחיל להיווצר קצה קצהו של דיון. אבל אז דאבוש השיבה לאמיתי מנה אחת אפיים. למשמע הביקורת שלה אמרה דאבוש לאחרונה שהיא תדאג לכך שאמיתי לא תשב שם יותר, החזירה לעצמה את השררה, הצליחה להשקיט את האופוזיציה ולהשיב את הסדר על כנו. דאבוש עצמה סירבה להגיב על הכתבה.
אבל לנורית אמיתי נמאס לשתוק. בעוד פחות מארבעה חודשים היא תסיים את כהונתה כחברת מועצת הרשות השנייה. ארבע שנים היא סופגת השפלות, השמצות ונאצות. הגיע הזמן, היא אומרת. הגיע הזמן לפתוח את הפה. הגיע הזמן שהציבור ילמד ויבין מי הם האנשים שמעצבים לו את סדר היום הטלוויזיוני. "כמו שהדברים מתנהלים היום, אין זכות קיום לרשות השנייה", קובעת אמיתי. "ברגע שיושבת ראש הרשות מדברת בקול אחר מהמועצה, ההחלטות מתקבלות עוד לפני שמתקיים דיון בעניינן והמועצה לא מטמיעה את הערכים שלשמם היא הוקמה, אין בה צורך יותר. צריך לסגור אותה וכמה שיותר מהר. חבל על כספי הציבור".
"השיחה הראשונה שלי עם נורית דאבוש הייתה: 'שלום, קוראים לי נורית דאבוש. אני יושבת הראש. את
איפה את מרגישה שהרשות לא מתפקדת?
"שמע, ישבתי בישיבת מועצה בפברואר האחרון. הגברת דאבוש נכנסת ואומרת: 'בבוקר נפגשתי עם חברים מדירקטוריון רשת'. סליחה? את הולכת לשבת עם אנשי רשת ולא יושבת עם היוצרים? לא יושבת איתי? את באה להגיד לי מה אנשי רשת אמרו? זה מה שאת עושה, מביאה את דברי הזכיינים? שיבואו ויופיעו במועצה ואני אשאל אותם שאלות. מה זה הקבינטים המצומצמים האלה? זה נכון? זה מקובל? זה נהוג? זה נקי? היא יושבת ומקריאה לי ממפית של מקס ברנר את הקריטריונים של רשת. הזוי לגמרי. ואחר כך באים היוצרים, ותאמין לי שאני מבינה אותם, באמת שאין להם עם מי לדבר. ככה נראית הרשות השנייה. זה נראה לך תקין?".
לא ממש.
"יש לי ראיית עולם בוחנת מאוד. באתי בתור נציגת ציבור לרשות השנייה, אני לא נציגת הזכיינים. גם נורית דאבוש הגיעה לאן שהגיעה מהמקום של נציגת ציבור. מה שקרה בחודשים האחרונים זה שהיא הפכה לנציגת הזכיינים. אמרתי לה באחת מהישיבות: 'תתפטרי, תקימי את איגוד הזכיינים ותפעלי שם'. איך אפשר לייצג ככה ציבור כשאת עושה את דברם של הזכיינים?".
אם יש מילה שמזמינה את אמיתי למתקפה (אפילו יותר משם הקוד "דאבוש"), זו המילה "זכיינים". התובנה שלה ברורה: אסור להיכנע להם ולדרישותיהם, כי מי שמשלם את המחיר בסופו של דבר זה אנחנו, הצופים. כל כניעה עכשווית, אומרת אמיתי, כל ביטול של הפקת מקור היום, היא החשכת המסך בעוד שלוש שנים.
"כעורכת דין, כמשפטנית, כאזרחית שחיה במדינת ישראל, אני יודעת שברגע שיש מכרז אתה חייב לעמוד בקריטריונים שלו", היא מכריזה. "אתה לא מסוגל לעמוד בקריטריונים? תחזיר את המפתחות. תגיד לא מתאים. אחרי שקיבלת זיכיון, אחרי שהעדיפו את רשת וקשת על פני טלעד וכאן תקשורת (שתי החברות הנוספות שהתמודדו במכרז לערוץ 2 - א"ג), אתה לא יכול להגיד שקצת קשה לך ו'עכשיו בא לי לעבור לשיטת הרישיונות'. כי אולי במצב דברים דומה גם טלעד וגם כאן היו עומדות בתנאי המכרז. זו סכנה אמיתית. מחר חברה אחרת שלוקחת מכרז הכי שולי בעולם, על דגלים ליום העצמאות נניח, תבוא ותגיד לא היו לי סרטים כחולים. אז מה, היא תתפור דגל ורוד?
"הזכיינים הבטיחו סוגה עילית. השם הזה סוגה עילית הוא לגמרי מיותר - אפשר לקרוא לזה סרטים דוקומנטריים או 'לא ריאליטי'. כדי לעשות תוכניות כאלה צריך להשקיע. היסטוריה של מדינה נמדדת גם בתרבות שלה. התרבות היא גם שהיוצרים משקיעים בתיעוד ההווה לפי ראות עיניהם. זה יכול להיות 'ואלס עם באשיר' וזה יכול להיות 'יוסי וג'אגר'. זה המקום שצריך להשקיע בו - לתת ליוצרים את האופציה ליצור. בשביל זה צריך לתת להם את הכסף. הזכייניות חייבות לעמוד במה שהן הבטיחו ולהשקיע בסוגה עילית".
אבל סוגה עילית זה מונח אמורפי מאוד. "ארץ נהדרת", למשל, לא מוכרת ככזו. גם זו בעיה.
"אין לי בעיה עם 'ארץ נהדרת'. צריך לתת לה הגדרה אחרת אולי. כמו שהיה 'ניקוי ראש' בערוץ 1. אבל אי אפשר לוותר או להשאיר היום את היוצרים במצב שהריאליטי האמיתי שלהם הוא ההישרדות שלהם. כשאתה מוותר לזכיינים היום אתה בעצם מחשיך את המסך בעוד שנתיים. זמן יצירה עתידי הוא בין שנה לשנתיים. אתה מצלם סדרה, כותב תסריט - זה בין שנתיים לשלוש. מה שאתה מוותר עליו היום זה חשבון הציבור בעתיד. איך שתעמיד את עצמך מול הזכיינים, ככה אתה תיראה. אם תהיה רופס, ההתנהלות הזו תמשיך. אני מכבדת מאוד את הזכיינים, אבל הטענה שלהם שהם לא הביאו בחשבון את המצב הנוכחי לא מקובלת עליי".
תסבירי.
"מצב נוכחי הוא צירוף שכולל בתוכו את המצב הכלכלי הקשה ואת המלחמה. אבל סליחה, כשאתה מציע מכרז, במדינה כמו מדינת ישראל, ברור שאם אתה פונה ליועצים הכלכליים הנכונים הם מביאים בחשבון גם מצבים של פיגועים, מלחמות, עלויות לא ריאליות בתקופת מלחמה. אתה לא יכול להגיד שלא הבאת את זה בחשבון. אין דבר כזה. זאת פאשלה של מישהו שזה לא הובא בחשבון. במצב הזה, כששתי הזכייניות באות עם אותו נימוק, יש כאן משהו לא נקי. למה לא להביא את זה בחשבון? למה לא ראו את זה קודם? לא רק הרשות השנייה פישלה פה. הדברים האלה הם לא דברים שאפשר להתייחס אליהם בביטול. זה לא מפתיע אותי שראשי טלעד רוצים עכשיו את הכסף חזרה כי שתי הזכייניות לא עומדות בתנאי המכרז. יודע מה? הם צודקים. עוזי פלד הציע מכרז שאם הוא היה צריך להתמודד בו היום, הוא היה עומד בקריטריונים שלו.
"קח למשל את ערוץ 10. בוועדת הכלכלה של הכנסת אמרתי שאין לי בעיה עם ערוץ 10. אתם לא מסוגלים לשדר שבעה ימים? תחזירו חלק מהמנדט שלכם ועל היתר נעשה מכרז. אתם לא יכולים להגיד קשה קשה קשה ולשדר שבעה ימים בשבוע. זה לא עובד ככה".
לאחרונה שוב עלתה לדיון שאלת הענקת זיכיונות שידור מול האפשרות להמירם ברישיונות שידור. הדוגלים בשינוי טוענים כי פתיחת השוק לשפע ערוצים מסחריים כבר נעשתה וההתפתחות הטכנולוגית הדיגיטלית מאפשרת הרחבה נוספת. בשוק פתוח עדיף לקבוע בתנאי הרישיון את דרישות הרגולציה ולאפשר לכל מי שרוצה ויכול לעמוד בתנאים לשדר. אין היגיון לקיים מכרזים על משאב שהוא כמעט בלתי מוגבל ולהפלות בתנאי זיכיון בין ערוצים שונים הפועלים באותה סביבה.
מתנגדי השינוי, לעומת זאת, רואים בו פגיעה ממשית בנכסים הציבוריים של מדינת ישראל. גופי השידור המסחרי בישראל - מערוץ 2 ועד שידורי הלוויין, מהרדיו האזורי ועד ערוצי הכבלים - נתונים לפיקוח מועצות ציבוריות. כוחן של אלה מותנה במתן הזיכיונות ובהארכתם. זכיין שאינו ממלא אחר הדרישות מסתכן באובדן הזיכיון או באי הארכתו. המעבר לשיטת הרישיונות נוטל מן הפיקוח את שיניו החדות ביותר. נורית אמיתי נחשבת לאחת המתנגדות החריפות ביותר לשיטה.
"קודם כל, אין לי מניעה שתהיה שיטה כזו", היא מסבירה, "אבל אי אפשר לנהל מסלול מירוצים עם מקפצות, שבתקופה מסוימת מה שלא נוח ובתקופה אחרת מה שנוח. דיברו על מכרזים, תלכו על מכרזים, תמצו את הזמן. עשיתם טעות? נתתם אופציה לעשר שנים? תתמודדו עם זה בדרך חוקית, לא בדרך של שינוי הדבר הזה שנקרא זיכיונות. אתם רוצים ללכת לכיוון רישיונות? אין בעיה. אבל אי אפשר שהזיכיון יהפוך מסלול ישיר לרישיון.
"אם הולכים על רישיונות אז הזכייניות צריכות להחזיר את המפתחות ולהתמודד מחדש בצורה שווה מול גופי תקשורת אחרים. אני לא חושבת שרשת וקשת יכולות היום לקבל רישיון. הן צריכות לעבור במסלול חוקי. לא ייתכן שהמכרז עוד לא קרם עור וגידים וכבר החליטו שהוא לא טוב. שרשת וקשת יבדקו בתוכן. הם משלמים הון לטאלנטים, יוצרים רף משכורות גבוה ואחר כך באים ואומרים 'אנחנו לא יכולים'. אתה לא יכול להגיד 'יאללה, סוגרים את הבסטה ומנסים משהו אחר'. מחר זה לא ילך וירצו לחזור לזיכיונות. צריך למצוא את שביל הביניים".
ומהו?
"צריך להשתמש בשיטת המקל והגזר. המקל הוא תמיד ענישה כלכלית. בכל ריאליטי יש היום תוכן שיווקי. קשת, רשת וערוץ 10 מתמחרים את הפרסומות שלהם לפי גודל הקנס שהם יקבלו. זה כמו מישהו שנוסע לבנק כדי להוציא מיליון דולר שהרוויח בפיס. הוא מחנה את הרכב שלו על אדום-לבן, כי גם אם יקבל קנס יש לו עם מה לכסות את זה.
"במקרה הזה אני תמיד משתמשת בדוגמה של ה-FCC האמריקאי. לגוף הזה אין שום בעיה לקנוס רשתות שידור בארה"ב במיליוני דולרים על כל הפרה. צריך למצוא את הדרך הנכונה לישראל. למשל ליצור כקנס תוכנית על מניעת תאונות דרכים, על הפריפריה - משהו שיש בו תרומה לקהילה. צריך לדאוג שיהיה גוף מטעם משרד האוצר שיאכוף את הקנסות האלה. זה אקוטי, זה חשוב, זה הכרחי. חבל שדאבוש מקלה בזה ראש".
היא טוענת שהצבעת איתה בשמונים אחוז מהחלטות הרשות.
"לא יודעת. אם היו מקרים שבהם חשבתי שהיא צודקת, הצבעתי איתה. מה רע בזה? חוץ מזה, מאיפה היא הביאה את המספר הזה? היא בדקה את זה סטטיסטית? כשדברים לא נראים לי אני אומרת את מה שיש לי להגיד. לא זה העניין. הבעיה היא באופן ההתנהלות שלה. לא פעם היא מגיעה למועצה עם החלטות כתובות. אני לא מספרת לך פה סיפורי בדיות. אני לפעמים פותחת את העיתון ומגלה דברים שבכלל לא הייתי מודעת להם. לא מזמן הייתה ידיעה ב'גלובס' שרשת סירבה להצעה לעבור לשלושה ימי שידור בשבוע. ההצעה הועלתה על ידי גורמים במועצת הרשות השנייה. מי הם הגורמים האלה? למה אני לא יודעת מי הם? אני גם לא יודעת שזה עלה. זה דבר שצריך לבוא מהחלטת מועצה. מה זה גורמים? העיתון הפך מבחינת דאבוש לצינור להעברת מידע, בייחוד עכשיו כשאין דובר רשמי לרשות השנייה.
"יש שתי מועצות ברשות השנייה? אולי יש מועצת צללים. אם יש קבינט מצומצם, אז לא צריך את המועצה. דאבוש עושה, דאבוש מחליטה ודאבוש מבצעת. לא בשביל זה יש מועצה ציבורית. איפה אני חיה, אצל הוגו צ'אבס? דאבוש מלמדת יחסי ציבור ואני מסירה בפניה את הכובע, כי מה שהיא מלמדת היא מבצעת. היא מתווה את דרכה וזה עובד אחלה וכל הכבוד. מהבחינה הזו היא עושה עבודה מעשית לעילא ולעילא. אבל יש הבדל בין להיות אסטרטג ביחסי ציבור ודוברות ובין לנהל גוף כמו הרשות השנייה".
היא מציגה אותך כאישה חסרת אתיקה. אחת שכותבת לנענע 10 בזמן שהיא יושבת בוועדה.
"אין לה דרך להתמודד איתי, אז זה מה שהיא אומרת עליי. אתה יושב במשרד שלי. אתה רואה את קורות החיים שלי. אדם חסר אתיקה לא היה מגיע לאן שאני הגעתי. לגבי נענע 10, קיבלתי כסף תמורת המאמרים שלי רק כשהם היו מסופחים לנטוויז'ן. הקשר שלי הוא עם עורך מדור הדעות. זה לא מצב שנותנים לי במה. מה יוצא לי מהבמה הזו?".
את אמורה לפקח על ערוץ 10.
"האינטרנט לא מפוקח על ידי ערוץ 10, אין להם שום דריסת רגל. קיבלתי מהם טובת הנאה? אני הרי ישבתי בישיבות בכנסת נגד ערוץ 10. אני היחידה שיצאה נגד ערוץ 10. אין לי בעיה לחזור ולומר שאין להם זכות קיום. כתבתי שם, כתבתי ב-ynet, כתבתי בוואלה. זה התחביב שלי, אני נהנית מזה. זה חלק מהכיף שלי. לא החבאתי. לא כתבתי בשם צללים, לא ניסיתי להסתיר את זה. היא הלכה ועשתה מזה מהומה. 'ניגודי עניינים' היא קראה לזה. תעשה לי טובה.
"תראה למי קשורים חברי המועצה. תראה איזה לובי היא יוצרת לעצמה כדי להיות מנכ"לית משרד התקשורת. דאבוש הייתה במועצה שהעניקה את הזיכיונות לרשת ולקשת. מה השתנה פתאום? למה לפתע היא אומרת שצריך ללכת לכיוון של רישיונות? הרי את נתת את זה. מבחינתה, הפוזיציה הנוכחית שלה היא תחנת מעבר. אבל אני לא אמורה לקדם את העניינים שלה. אני אמורה לשמש בתפקיד על פי המתווה שמוניתי לו. אני נציגת ציבור. כנציגה אני צריכה לדאוג שהמסך יהיה מסך סביר. אני לא יודעת אם את דאבוש זה מעניין".
באוגוסט הקרוב תיעלם אמיתי מחיינו. האישה שבאופן עקבי בוחרת את הצד הנכון של הוויכוח תסיים את דרכה במועצת הרשות השנייה. העתיד שלה, כך היא מקווה, יהיה בשיפוט. "ארבע השנים האחרונות לימדו אותי הרבה מאוד על החיים", היא מסכמת, "המסר העיקרי שלי הוא להשמיע תמיד את הדעות שלך אם אתה בא ממקום נקי ואמיתי. גם במחיר שיקראו לך הזוי וימציאו לך שמות גנאי אחרים".
נא להמתין לטעינת התגובות
